הפילוסופיה של המאה ה-20: מישל פוקו – לפקח ולהעניש
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
Discipline and punish- the subject and power
על פי מישל פוקו ב-"לפקח ולהעניש", הזיקות האפשריות בין ידע וכוח- פיקח וענישה, הוא מתמקד על השינוי שחל בין סוף המאה ה-18 למחצית המאה ה-19. פוקו משתמש במילה "גיניאולוגיה" הדיון הוא לא ארכאולוגי אלא יותר גיניאולוגיה, יותר עניין של היווצרות.
למה הוא משתמש במילה גיניאולוגיה?
א.כשהוא מתרכז בנושאי כוח וידע הוא משתמש בזה.
ב. יש הרואים השפעה של ניטשה שהולכת וגוברת החל מסוף שנות ה-60 וניטשה השתמש במונח הזה. יש פה תהליך של היווצרות, דינאמי.
ג. יש הסבורים שהמילה של גיניאולוגיה היה לפתור את הבעיה שהייתה בארכאולוגיה של שכבות שאין קשר בניהן, במידה מסוימת להקהות את השבר האפסטימולוגי.
התקופה הקלאסית והמודרנית– בתקופה הקלאסית יש ענישה פומבית ופיזית, בהתחלה הוא מצטט טקסט שמתאר איך הענישו מישהו שרצח את אביו בפריס. העונש היה שגררו אותו בכרכרה, העור שלו נתלש וכ' עד שהוא מת. זה משהו פומבי, אכזרי, גופני כל הדברים הללו קיימים בתקופה הקלאסית. זה תיאור מ 1757. פוקו אומר שאם נבדוק 80 שנה אחר כך רואים תפיסה אחרת לגמרי של ענישה, תפיסה מודרנית שמתקבלת מהרעיון של פיקוח שצומח מהתייחסות למגפות. הדרך שבה טיפלו במגפות הופכת להיות הדרך שבה מענישים. היו מכתרים את העיר, כל האנשים נכנסים הבייתה, יש ניהול של העיר מי יוצא, מי חולה, את מי מפנים. במגפות יש שינוי של החלל שהופך להיות חלל מפוקח. יש תיאור מפורט מה צריך לעשות בכל הקשר כאשר פורצת מגפה. הפיקוח הזה הופך להיות הדרך שבה אנו מענישים, אנחנו שמים אנשים בבית הסוהר באיזשהו חלל מסוימם שבו יש כללים ולוחות זמנים מאוד מסוימים, שעת השקמה, מתי הולכים לשון, מה עושים בכל שעה ושעה, מתי אוכלים, מתי יוצאים לחצר. אין את הענישה הפיזית הפומבית, כל הפיקוח נעשה באופן נסתר, לא פומבית ולכאורה גם לא אכזרית, הומנית יותר. פוקו כמובן יהיה חשדן יותר לגבי הומני או לא.
יעילות – מבחינתו של פוקו השיטה הקלאסית היא לא יעילה, ובשיטה המודרנית אפשר להעניש הרבה יותר אנשים ומהבחינה הזו של אכזריות או לא אכזריות יש בשיטה המודרנית משהו יותר רחב. הוא מתרכז בעונש לא במשפט שהיה קיים בשתי התקופות והוא פומבי.
שיקום –
פנאופטיקון– מין בית כלא שבו האסירים נמצאים מסביב, התאים פתוחים כלפי המרכז אבל סגורים אחד ביחס לשני. אף אחד לא יכול לדעת מה השני עושה אבל מי שבמרכז יכול לדעת מה כל אחד עושה. היתרון בזה כי לא צריך מישהו באמצע, האסיר נמצא במצב שבו הוא כל הזמן חושב שמסתכלים עליו, ובסופו של דבר האסיר עושה הפנמה של פיקוח עצמו, כאשר האסיר הופך להיות הפנאופטיקון של עצמו הוא יכול להשתחרר ולחזור לחיים. פוקו לא חושב שהפיקוח המודרני חל רק על ענישה, אלא גם בחינוך, והדרך הכי יעילה לסדר זה להפוך את האזרחים לסובייקטים מפוקחים עצמית, במינימום אמצעים אנשים מפקחים על עצמם. מה שנתפס כחברות יותר מתקדמות הן מבחינת התיאור של פוקו חברות שבהן יש פיקוח עצמי מוגבר. וזה נותן הסתכלות מאוד שונה על החברות המודרניות.
פוקו מדבר גם על המודל הכנסייתי כסוג של פיקוח, התפקיד של הנצרות ושל הכנסיה בכינון של העמדה הזו.
