ההגות הציונית לדורותיה: אליעזר בן יהודה
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
אליעזר בן יהודה 7.1.1858-16.12.1922 (אליעזר צבי פרלמן)
אליעזר בן יהודה היה במשכיל יהודי מאודסה, שמתוך דיון אינטלקטואלי וספרותי מגיע למסקנה מרחיקת לכת. בשנות השמונים, בעיתונות העברית שנכתבה ברוסיה מתחיל דיון בו משתתף בן יהודה. יש כבר כמה עשרות שנים ספרות ושירה עברית, יש רומנים שנכתבים בעברית, ומתקיים דיון בפובליציסטיקה העברית- כבר עשרות שנים יש ספרות עברית אבל לא צמח סופר עברי דגול. מדוע? בן יהודה שבא מרקע משכיל אודסאי אבל היה קשור לתנועה הרוסית הלא יהודית של הליכה אל העם, מלמדים בכפרים ובערים. בן יהודה נותן תשובה לכך ואומר שהתכנים של רומאנים אירופאים הם מתחים בין צעירים להורים, שמרנות ומודרניים, גברים ונשים, סיפורי אהבה, ניסיונות של השכלה, חיפוש מקצוע. אבל הרומאנים הללו כתובים עברית וכאשר ברומנים הללו מתנהל ויכוח בין האב לבנו והם מתווכחים ברוסית או בפולנית או בגרמניה, אז הכתיבה בעברית היא לא אותנטית. ויש לו פתרון- צריך לדאוג שיהיה ציבור שמדבר עברית שיתווכח בעברית, יתנה אהבים בעברית. אי אפשר להקים זאת ברוסיה המקום היחיד שאפשר לקיים ציבור דובר עברית הוא בארץ ישראל. רעיון זה הוא בדיוק הפוך ממה שאנו חושבים. הוא הגיע לארץ וכותב לקסיקון מודרני של השפה העברית, ומדכא את בנו לדבר רק עברית, מתוך הנחה שאם רוצים ספרות טובה צריך ילדים ובני נוער שמדברים עברית. זו תפיסה אידיאולוגית ספרותית. אומנם בן יהודה הגיע מאודסה ועלה ב-1881 לאחר הפרעות. אבל רואים שאנשים שבאים מרקעים שונים, מההשכלה העברית, רופאים, מספרות, מגיעים לאותה מסקנה. להגיע למסקנה של ארץ ישראל, ישוב יהודי, מדינה יהודית בדוגמאות שהבאתי אנו רואים נתיבים שונים נחלים שיוצאים ממקומות לחלוטין שונים אבל מתנקזים לאותו נהר. אין סיבה אחת, אבל קורה משהו בתהליך המודרניזציה לכך. אנו מבינים מדוע המהפך של ראתה זהות עצמית כעם, יכול לדבר אל אנשים עם אינטרסים שונים לחלוטין.
