ההגות הציונית לדורותיה: חומר ורוח בהגותו של משה הס
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
בפרשנות של משה הס לשפינוזה, המיוחד הוא השילוב של חומר ורוח, או בלשון אחד הפנתאיזם של שפינוזה, קרי אלוהים והטבע היינו הך. אלוהים לא בורא את הטבע, אלוהים הוא הטבע. בניגוד לתפיסה הנוצרית שהרוחני זה דבר אחד והחומרי דבר אחד. הס רואה בשילוב זה את החזרה לתפיסה היהודית הקלאסית שבסופו של דבר אומרות משהו על צדק חברתי שהוא מהותי לחברה. ולכן שפינוזה הוא מבשר הסוציאליזם המודרני. ושפינוזה שחוזר ליהדות, כי מדינה ודת חד הם, אלוהים וטבע חד הם. פרשנות דחוקה, אבל בכל זאת השלכה לא רק מטאפיזית אלא חברתית. הס, בפרק הסיום לחיבורו "ירושלים החדשה" שמבשר שותפות קניינית והתגברות על הניכור והעוני "כאן בליבה של אירופה תוקם ירושלים החדשה" על בסיס רוח הקודש של שפינוזה וכאן גם תתקיים משום שהבשורה הסוצ' של שוויון וצדק חברתי גלומה בשפינוזה ובחקיקה העברית הקדומה, העולם המודרני הסוצ' הוא משורש היהדות." וזה להזכירכם החיבור הסוצ' הראשון בגרמניה. "הקרע שנבער באנושות לאחר העלמות המדינה היהודית לא יהיה נצחי. דת ופוליטיקה ישובו ויהיו לאחד. כנסייה ומדינה ישובו להתמזג אישה ורעותה. תולדות האנושות מציבות בפנינו דוגמא אחת לחוקה שנתבעה עמוקה בנפשו של העם כוונתו לאותה מדינת עם, מדינת לאום, קדומה ועתיקה שנעלמה מזמן. אך ממשיכה לחיות עד עצם היום הזה בתחושתם של בני עמה הפזורים, היהודים. ביהודים בעם בזוי זה שנשען עם זאת נאמן למסורתו שהתורה עכשיו…שינה ארוכה לתודעה מחודשת ועומד לסיים את נדודי הנצח שלו, אלוהים דן אותו, ביהודים קמה תחייתם הישנה לתחייה המעידה מחדש לקדושתה, … עם זה נועד מתחילתו לכבוש את העולם, אך לא כרומי האלילית לא בכוח זרועו, כי אם באמונתה הפנימית של רוחו, הוא עצמו נדד כרוח רפאים ממש בעולם שאותו כבש אלא לא עלה בידי אויביו להכחידו, שכן הרוח איננה ניתנת להישמד. כבר עלה בידי רוחו זה למלא עולם ומלואו… וחוקתו תופיע, החוק הישן יקום לתחייה ברור ובהיר מתוך העולם המתפורר עולה גאון האנושות" לא קריאה להתעוררות יהודית לאומית, ודאי לא קריאה לעלייה לא"י, אבל זו לא התעלמות מהמרכיב היהודי. הוא רואה בסוציאליזם את האוניב' האמיתית. האונ' האמיתית לא נעשית על ידי הנצרות, היא נעשית על ידי הסינתזה של שפינוזה. זה מודל דיאלקטי קלאסי. הרוח שמאפיין את היהודים היא פער בין הרוחני לגשמי ודרך שפינוזה היא אבן הפינה של ירושלים החדשה שתוקם באירופה. זה ניסיון שהוא לכאורה השילוש הקדוש הנוצרי, עם המילה האחרונה לשפינוזה, שהוא יהודי פרובלמאטי, ולפי קריאתו של הס הוא יהודי במשמעות הסוציאלית. אצל הס הדברים הללו הם התייחסות מורכבת אפילו מיוסרת קצת של זיקה להבנתו את המורשת היהודית והיא מלווה אותו כל ימי חיו, גם בחיבורים נוספים.
