ההגות הציונית לדורותיה: צבי גרץ – יהדות כתוצר היסטורי
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
על פי צבי גרץ, כדי להבין מהו העם היהודי, מהי יהדות, אי אפשר לומר שיהדות זה דבר זה או אחר. יהדות כמו כל תוצר היסטורי אחר עוברת שינויים, ולכן מה שאפיין את בני ישראל בבית ראשון, זה לא שמאפיין אותם בבית שניאו בגלות. קורבנות לדוגמא אפיינו את הפולחן בזמן בית המקדש, ולאחר החורבן זה השתנה. יהדות התפחתה בשלב מסוים בהיעדר טריטוריה ובהיעדר כוח פוליטי, אבל זו לא ה-יהדות, זו היהדות שהתפתחה לאחר החורבן. אין מהות ליהדות, אלא לעם היהודי, שיש בו מרכיבים, יש בו שלבים שונים. בחלק מהשלבים יש מרכיב טריטוריאלי וגשמי חזק- שופטים, מלכים, ולא כולם מקיימים את המצוות. ברגע שאין שופטים או מלכים, יש יסודות אחרים, ואי אפשר לומר שדוד לא קיים מצוות ואנו לא מקיימים מלוכה, יש המשכיות של היסטוריה יהודית וכל מציאות משתנה. החטאים של דוד המלך, הם של מלכות לא של מצוות. יש תפיסה שמתפעמת מההמשכיות היהודית ומודעת לכך שהמשכיות זו חוזרת על עצמה. בגלל שהיא משתנה כל הזמן צריך לשאול מהם היסודות המרכזיים בכל תקופה, וכאן מגיעה התקופה המעניינת אצל גרץ.
נבואה– בית ראשון מאופיין בטריטוריאליות, שופטים בית מקדש ושושלות, אבל יש בתקופה זו יסוד נוסף- נבואה. גרץ הוא מן הראשונים שנותן לנבואה משמעות כפולה, ושוב הוא חורג מהמסגרת המקובלת של נבואה. מצד אחד הנבואה גם בתקופה שהיא מאופיינת על ידי טריטוריאליות וכוח פיזי, הנבואה היא היסוד הרוחני שהוא אמנם חלש, מול המלוכה ומול בית המקדש. אבל הוא נותן תוכן מוסרי ורוחני. תופעה כזו של נביאים שבשם קוד מוסרי משמיעים תוכחה קשה מול הכוח הפוליטי, תופעה זו לא קיימת בשום מקום אחר בעולם. ניקח כמה דוגמאות של נביאים ומלכים- נתן הנביא מוכיח את דוד המלך לא על אי הנחת תפילין או שמירת שבת, אלא על רצח. אליהו הנביא אומר לאחאב- רצחת וגם ירשת, מול אחאב אפשר לתת הרבה טענות של אי שמירת מצוות, אבל הוא דיבר איתו על עניין מוסרי ובסיסי. והמיוחד הוא, וגרץ מדגיש שלא קורה שום דבר לנביאים הללו. דוד המלך לא מוציא את נתן להורג, אחאב שמתווכח עם אליהו לא מוציא אותו להורג. יש הוויה מוסרית שיש לה מקום גם בתקופות שבהן הדגש הוא יותר על הטריטוריאלי והגשמי.
