מבוא לסוציולוגיה – סיכומי מאמרים: כמה עקרונות של הריבוד החברתי- ניתוח ביקורתי/ מלוין מ. טומין
ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
טומין במאמרו טוען כי אי השוויון קיים מאז ומעולם בצורות שונות, בכל חברה. הקדמוניות של אי השוויון ושל הריבוד החברתי הולידה את ההנחה לפיה מדובר בתופעות הכרחיות הממלאות פונקציה חיובית עבור החיים החברתיים. אך לטענתו אין זה אומר שאי-השוויון הוא מהותי והכרחי לחברה. במאמרו יוצר שיח-אקדמי עם דיוויס ומור, מציג את טיעוניהם ומערער את כולן.
1. "לעמדות מסוימות בכל חברה נודעת חשיבות תפקודית רבה יותר מאשר לעמדות אחרות, והכהונה בהן דורשת מיומנויות מיוחדות".
מנגד, טומין טוען כי המדרג בנוי על אי אלו תפיסות תרבותיות של איזה מקצוע או אלו תפקידים מוערכים יותר. היתרון של רובד מקצועי מסוים אינו יתרון מהותי או טבעי, אלא הוא חלק מהתרבות. ולכן זהו ריבוד שלא נובע מהסיבות שדיוויס ומור מציגים.
2. "בכל חברה יש מספר מוגבל בלבד של אנשים שניחנו בכישרונות, שאפשר להפכם, באמצעות הכשרה, לכלל מיומנויות מתאימות לעמדות אלו".
אמירה כזו מתעלמת מהעובדה שהחברה איננה מכירה את רוב הכישרונות והאנשים המוכשרים שקיימים בה. ככל שהמבנה החברתי נוקשה יותר וגמיש פחות, כך גם הסיכוי למצוא כישרונות חדשים הולך ופוחת. מערכות הריבוד נוטות לצמצם את הסיכוי להגדיל את יעילות הגיוס וההכשרה של "כישרונות בחברה", משום שמשמרות את הריבוד מדור לדור. העילית לא מעוניינת להרחיב עצמה ולכן מגבילה את כניסתם של אנשים לעמדות מיוחסות. ולכן שימוש בנדירות הכישרון כמדד לריבוד אינה הוגנת. מערכות ריבוד סוטרות מעצם טיבען התפתחות של שוויון מלא כזה בהזדמנות.
3. "הפיכתם של כישרונות למיומנויות כרוכה בתקופת הכשרה, ובמשך אותה תקופה מקריבים מקבלי ההכשרה קרבנות מסוימים".
טומין טוען כי השימוש במושג "קורבן" משקף את הניסיון של "בני המזל" בחברה להצדיק באופן מניפולטיבי ושכלתני את השליטה שלהם באותן עמדות מיוחסות במבנה החברתי הריבודי, בכדי שימשיכו להחזיק בכוח שנגזר מהן ובהטבות שנגזרות מאותן עמדות ואותו כוח. אפילו בשלב ההכשרה זוכים הם לתגמולים גבוהים יותר מבני גילם העובדים, אשר מתבטאים גם ביוקרה, ההנאה וחיזוק התפיסה העצמית. מעבר לכך, גם אם אותם אנשים מקריבים משהו בשנות ההכשרה שלהם, הרי שה"הפסד" הזה מצטמצם מהר מאוד, לכל היותר בתוך 10 שנים, כך שנותרים להם לפחות עוד 20 שנים של רווח גבוה ביחס למי שלא עבר הכשרה. לרוב קורה שהללו נעזרים בהוריהם, אשר בשל מעמדם יכולים לעמוד בהוצאות ההכשרה, כך שהריבוד הוא תוצר של פערים חברתיים מתמשכים.
4. "כדי להמריץ את האנשים המוכשרים להקריב קרבנות אלה ולרכוש את ההכשרה, שומה על עמדותיהם העתידות להכיל ממריץ, בצורת גישה בידולית, כלומר, עדיפת-זכויות בלתי-פרופורציונאלית, אל התגמולים הנדירים והנשחקים שבידי החברה להציע".
תוך שדיוויס ומור מציגים את התגמול הכלכלי כהכרחי, הרי שהם מתעלמים מתגמולים ממריצים אחרים, כגון: מימוש עצמי, נראה מעבודה,יצירה, סיפוק מהעבודה וכיוב'.
5. "נכסים נדירים ונשחקים אלה כוללים את הזכויות וטובות-ההנאה הצדדיות הצמודות לעמדות או "בנויות" בתוכן; אפשר למיינם לשלושה סוגים: א) אלה התורמים למחיה ונוחות. ב) אלה המשפיעים על הלך-הנפש ועל הבידור. ג) אלה המוסיפים לכבוד העצמי ולהתפשטות האני.
6. גישה בידולית זו לתגמולים הבסיסיים של החברה מביאה לידי בידול ביוקרה ובהערכה המוענקת לרבדים השונים. ניתן לומר שבידול זה, יחד עם הזכויות וטובות-ההנאה הצדדיות, הוא המהווה את אי-השוויון החברתי הממוסד, כלומר: את הריבוד החברתי".
על פי טומין, אין מקום להשגות רבות על מיון התגמולים שדיוויס ומור מציעים. אולם, נשאלת השאלה, האם חובה להעניק את שלושת סוגי התגמולים או שניתן להסתפק בתגמול אחד? ואם כן, מהו התמריץ היעיל ביותר? קיימים הבדלים ניכרים בין החברות השונות מבחינת סוגי התגמולים שהן בוחרות להדגיש. בנוסף, תיתכן גמישות ניכרת באפשרויות השילוב בין תגמולים שונים בתוך חברה מתפקדת. טומין אף מציין כי בכל חברה הכרח הוא שכוחם של הקשישים- המלומדים והמנוסים, המופקדים על תרבותם וחברותם של הצעירים- יהיה רב מכוחם של הצעירים, ועדיין שום חברה אינה מייחסת לצעיריה ערך מוסרי קטן מזה שמייחסת לקשישיה, יהא אשר יהא הכוח הבידולי הארעי המצוי בידי הקשישים שבחברה.
7. לפיכך, אי-השוויון החברתי בין הרבדים השונים בכמויות הנכסים הנדירים והנשחקים ובשיעורי היוקרה וההערכה המוענקים להם הוא גם בעל תפקיד חיובי והכרחי בכל חברה".
בניגוד לדיוויס ומור מאמין טומין כי, אין זה מן ההכרח שלהיררכיות הכלכליות תתלווה היררכיה סמלית של יוקרה. אם כולם מסכימים שהיררכיה הכלכלית (השליטה במשאבים) נגזרת מרמות שונות של התחייבויות שנובעות מהעמדות השונות, הרי שאין זה הכרחי שאותן היררכיות יולידו גם היררכיה של יוקרה והערכה. במהלך ההיסטוריה לא נעשה מאמץ לגרום לכלל האנשים להרגיש שערכם שווה, כשהם עושים את התפקידים המתאימים להם.
לסיכום, יש לפקפק בטענה של דיוויס ומור כי "אי-השוויון החברתי הוא, אפוא, תחבולה בלא-יודעים , ואשר באמצעותה מבטיחות החברות, שבעמדות החשובות ביותר יכהנו בנאמנות האנשים הכשרים ביותר".
