אמריקה הלטינית בשנות השבעים: פרו
הלך הרוחות בפרו, חייב ב-1968 הלאמה של נכסים כלכליים שנמצאו בבעלות זרה. הקצינים, בייחוד קבוצה של קולונלים חדורי רעיונות לאומיים, נטו גם הם לאמץ מהלך מעין זה.
הקש ששבר את גב הגמל היה הוויתור לארה"ב על בארות הנפט.
כל זמן שהמשא ומתן עם חברת הנפט נמשך, הגבילה ארה"ב את השתתפותה במימון התוכניות שאושרו לפרו מטעם "הברית למען הקדמה". באוגוסט 1968 הוסכם שזכויות ההפקה יוחזרו לממשלת פרו, ואילו היא תוותר על דרישה לתשלום מיסים בשיעור של כמה מאות מיליוני דולרים. בספטמבר התעוררה סערה ציבורית כשפורסם כי מפרטי ההסכם, כפי שווחו קודם לציבור, הושמט מידע על המחיר שהממשלה תגבה מהחברה האמריקנית עבור נפט גולמי.
באוקטובר הוכרז על ביטול ההסכם ועל החרמה מיידית של כל נכסי החברה כולל בתי הזיקוק שלה.
הצבא מינה לנשיא את ראש המטה הכללי, גנרל חואן ולסקו אלברדו. הוא הכריז על השעיית פעולות הקונגרס. ראשי המפלגות רטנו, אבל ההמונים תמכו במשטר החדש שהעז להתגרות בארה"ב.
הקולונלים הגדילו לעשות. בשלוש השנים הבאות הם והגנרל ולסקו אלברדו הוציאו לפועל רפורמות רחבות היקף, שדומה היה כי הן משנות את פני החברה המקומית מן הייסוד.
הקצונה פשוט קלטה והגשימה רעיונות שהיו באותו שלב נחלת השמאל והמרכז הפוליטי בפרו כאחד. הקצינים הניחו, והנחתם הייתה מקובלת גם בחוגים הפוליטיים האזרחיים, כי הדמוקרטיה הייצוגית של פרו אינה מסוגלת להגיע להכרעות בנוגע לשינויים הנדרשים. כשהרהיבו עוז ההתנגשויות עם ארה"ב, נסללה להם הדרך לצמצום כוחה וזכויותיה של האוליגרכיה הפרואנית הישנה, ואף להרבה יותר מזה.
בסוף יוני 1969 פורסם חוק חדש לרפורמה האגרארית. כל האחוזות הגדולות בפרו, הולאמו והועברו לרשות קואופרטיביים חקלאיים, דהיינו אגודות שהיו חברים בהן הפועלים השכירים, האיכרים והחוכרים. ההלאמה חלה על אלפי אחוזות שבעליהן ובני משפחותיהם, השתייכו באופן מסורתי למעמד העליון. הם פוצו על אובדן רכושם באגרות חוב נושאות ריבית והומרצו להשקיע את כספם במפעלי התעשייה והמכרות. באמצע שנות ה 70 היו בבעלותם של הארגונים הקואופרטיביים למיניהם כשלושה רבעים מהאדמה החקלאית בפרו. בד בבד נפתח תהליך מסודר של הלאמת מפעלים גדולים בבעלות זרה.
למעשה, לא רק מפעלים בבעלות זרה יועדו להלאמה, אלא כל עסק שהוגדר כבעל חשיבות מכרעת להתפתחות הכלכלה. בעקבות זאת הולאמו במשך הזמן שלושת הבנקים הגדולים, חברות הביטוח, שיווק מזון, ייצוא חומרי גלם ועוד.
מפעלים תעשייתיים בבעלות פרטית שלא הולאמו, נדרשו לשתף את הפועלים ברווחים ולהפריש מדי שנה בשנה שיעור קבוע מהרווח לשם רכישת מניות של המפעל עבור הפועלים עד להיווצרות בעלות משותפת. למרות הניסיונות לטרפד חוק זה, בסוף 1974 החזיקו 200 אלף פועלים בקירוב, שעבדו ב 3500 מפעלים בערך, בכשמינית מהמניות שהקנו בעלות. בשלב זה נראה כי המשטר הצבאי מתכוון ליצור בפרו בסיס לחברה שבה העובדים, בכל המגזרים הכלכליים, יהיו שותפים במידה זו או אחרת לבעלות על המפעלים ולניהולם.
במחצית השנייה של שנות ה 70 נעצרה "המהפכה הפרואנית". הסיבה העיקרית קשורה כנראה לכך שבסופו של דבר הקצונה איננה צורת המנהיגות המתאימה להוביל מהפכה חברתית.
הוכחה לכך היא כי הנשיא החדש ניתק עצמו בהדרגה מהקצינים היותר לאומניים ושיפר במקביל את היחסים עם ארה"ב ועם קרן המטבע הבינלאומית. ביולי 1977 הוחלט על עריכת בחירות לאספה מכוננת שתנסח חוקה חדשה למדינה במקום זו של 1933. הבחירות אכן התקיימו ביוני 1978. התברר שלמרות הכול שמר ציבור המצביעים אמונים למפלגות הישנות.
החוקה החדשה ביטאה רצון ברור לשוב אל המשטר הנשיאותי המסורתי, אף כי שמרה על עיקר הרפורמות שבוצעו בזמן שלטון הקצינים. פרו שחוותה משטר צבאי שונה כל כך מהמשטרים באורוגוואי, צ'ילה וארגנטינה הייתה הראשונה שהשתחררה מעולם הקצינים כשבחרה נשיא – אזרח ב 1980.
ראה: אמריקה הלטינית בשנות השבעים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
