היסטוריה פוליטית: הודו לאחר קבלת העצמאות
טעות ההודים הייתה במחשבה כי בעיותיהם תיפתרנה עם עזיבת הבריטים. עם קבלת עצמאותם, הם לא הבינו כי יש בעיות מהותיות יותר העומדות על הפרק ואלה בעיותיהם מבית.
עם קבלת עצמאותם, ירדה יכולת המוסלמים וההינדים לחיות יחדיו. הם היו שתי קהילות דתיות שונות אשר חששו ושנאו האחת את השנייה יותר מאשר חששו ושנאו את הבריטים.
בתחילת המלחמה עשה המשנה למלך (הבריטי) טעות בכך שהכריז על מלחמה בשמה של הודו וזאת מבלי להיוועץ עם ההודים. בתגובה, התפטרו נושא משרה רבים הודים מהממשלה.
סר סטאטפורד קריפס נשלח מטעם הבריטים על מנת להגיע להסכם עם ההודים אך ניסיונו לא צלח וגם בניסיון לפשר בין הצדדים- ההינדים והמוסלמים- נכשלה בריטניה. הליגה המוסלמית ומנהיגה, ג'ינח, היו משוכנעים כי הבריטים מוטים לטובת ההינדים ולכן קבעו תביעה חדשה: מדינה ריבונית.
לאחר מהומות 46-47, הוחלט כי תהיינה פרובינציות הכפופות לשלטון פדראלי ואת השלטון יעבירו הבריטים אל ההודים החל מיוני 48. אך האלימות בין הצדדים הפכה בלתי נשלטת ועל כן הוקדם התאריך לאוגוסט 47 מה שהשאיר זמן מועט מאוד לנושא הכי גדול: פקיסטן וגבולותיה.
הקימו ועדה אשר כללה 2 הינדים, 2 מוסלמים ויו"ר מצד הבריטים. לא היו הסכמות כלל בין שני הצדדים ועל כן נאלץ היו"ר לקבל את ההחלטות לבד. בחודשיים, הוא נאלץ להתמודד עם הועדה וקבע גבולות במקומות אשר לא היה בהם ולא היה בקי בהם. הגבולות החדשים לא שירתו את האנשים אשר גרו בהם ומיליוני אנשים נעו בין הגבולות. כאן התרחש טבח המוני ורבים הפכו לפליטים. ב-48 נרצח גם גאנדי עצמו ע"י פנאט הינדי.
במדינת הודו החדשה תפסו שליטה: נהרו- מצד ההינדים ופאטאל מהצד המוסלמי.
תמיכת ההודים במפלגה הקומוניסטית הלכה והתעצמה. החיים הפוליטיים בהודו פחות הופרעו ע"י בעיות מפלגתיות ויותר על רקע לשוני ודתי. בהודו ישנן 60 שפות ועוד הרבה ניבים ומכאן שורש הבעיה. המאבק היה על הפיכת הסנקריסט לשפה הרשמית של הודו אשר זכתה לתמיכה והתנגדות מפלגים שונים באוכלוסיה.
נהרו רצה להישאר כחלק מחבר העמים הבריטי בייחוד אם פקיסטן הייתה גם נשארת בחבר זה, אך הוא אימץ חוקה רפובליקנית ומדיניות חוץ עצמאית מבריטניה ומנוגדת לה.
נהרו ראה בשני המחנות מגונים- הגוש הקומוניסטי והגוש המערבי. ההודים ראו את עצמם כמתווכים ולכן לא הצטרפו לאף גוש ולכן גם במלחמה הקוריאנית, שהייתה בין מעצמות, לקחה הודו מקום בגיבוש הסכם.
עיקשות נהרו כי אסיה צריכה לתת לשאר העולם דוגמא לשפיות: הוא ניסה להפוך את סין לבעלת ברית של הודו בעקשנות לא ריאלית, ולא הצליח. וכשסין תקפה את הודו ב-62, איבד ממעמדו ומיוקרתו. בעיותיה של הודו עם פקיסטן גרמה לה להפחית מערכו של האיום הסיני. עיקר מאמציהם היו מופנים אל פקיסטן.
בפקיסטן, מחליפו של ג'ינח, ליאקט עליקן, נרצח 3 שנים לאחר בחירתו. במשך כמה שנים איבדה פקיסטן הרבה משאבים על סכסוכים בזמן שדמויות ציבור ירשו את השלטון אחד אחרי השני. שינויים רבים בהנהגה, הייתה שחיתות רבה. בעיות ומהומות בין מזרח פקיסטן (היום בנגלדש) ובין מערב פקיסטן. והצבא תהה כמה זמן יוכל עוד לספוג זאת מה שלימים יהפוך להפיכה צבאית.
ב-54, הליגה המוסלמית הפסידה בפרובינציות במזרח פקיסטן ובממשל המרכזי. עקב השינויים הנ"ל, שלחה הליגה מושל צבאי למזרח פקיסטן. מינוי זה היה תחילת תנועה שלימים תהפוך למשטר צבאי.
חוקה חדשה אומצה לפקיסטן ב-58 אבל ב-58 הסתיימה הדמוקרטיה הפרלמנטארית ומשטר צבאי הוכרז במקומה. מפלגות פוליטיות הוצאו מחוץ לחוק וחוקה חדשה כוננה ב-62 שהייתה מבוססת על המשטר האמריקאי המעניקה סמכויות נרחבות לנשיא.
סלע המחלוקת בין שתי המדינות: הודו ופקיסטן היה סביב סוגיית קשמיר אך זו לא הייתה הסיבה היחידה. טבח 47 נתן התחלה רעה ליחסים בין הצדדים שכמעט נדונו לכישלון.
קשמיר סבלה כיבושים רבים במשך מאות שנים ע"י טיראנים שונים. 1819 נכבשה ע"י נסיך סיקי וגם לאחר כיבוש הבריטים, הם הפכוהו למהרג'ה- המעמד העליון.
47- הבריטים התעלמו מהשלטון חסר היכולת של הנסיך (סינג) ו-80% מהאנשים בקשמיר היו מוסלמים אשר התנגדו נחרצות לשלטונו והקימו תנועות התנגדות.
פקיסטן כבשה אזור מקשמיר, הנסיך פנה להודו לסיוע, והודו הסכימה בתנאי שיענה לדרישותיה- שליטה על קשמיר. ההודים מנעו את כיבוש בירת קשמיר ונפילתה לידי פקיסטן. הודו פנתה לאו"ם ופקיסטן שלחה כוחות צבאיים לקשמיר והצליחה לקחת כמה מהשטחים חזרה. ב-49 ההודים העיפו את המהרג'ה של קשמיר ונהרו הבטיח כמה הבטחות למשאל עם. מועצת הביטחון של האו"ם הציעה הפסקת אש אשר התקבלה והגבולות נשארו כפי שהיו.
במהלך שנות ה-50 נעשו כמה ניסיונות להפוך את הפסקת האש למשהו יותר קבוע, בסיוע ממדינות שונות, אך השיחות בין הצדדים נכשלו.
סיוע ארה"ב לפקיסטן במאבקה מול הודו היה מהלך אנטי רוסי, לראיית ארה"ב, ואילו ההודים ראו זאת כמהלך נגדם. 57- פקיסטן ביקשה מהאו"ם נסיגת כל הכוחות מקשמיר והעמדת כוחות של האו"ם במקומם, הודו התנגדה למהלך זה, כי חששה ממשאל עם אשר יוכרע ע"י הרוב המוסלמי בקשמיר.
גבולותיה הצפוניים של הודו:
ב-54, בהסכם כלכלי בין הודו לסין נקבעו עקרונות להתנהלות הדדית. עקרונות כמו מתן כבוד לריבונות המדינות, שלילת תוקפנות, אי התערבות בעניינים פנימיים של המדינה השנייה ועוד. הודו ראתה בטיבט מדינה עצמאית, הסינים ראוה כחלק מהם ולכן כבשו את האזור, וזאת בניגוד להסכם.
ההודים חששו מסין ורצו לשמור על יחסים תקינים איתה ולכן הכירו בריבונות הסינית על טיבט. בעיות גבולות עלו בין הודו לסין, כיון שלא היה ברור היכן בדיוק עבר הגבול, אך ההודים ויתרו כי ראו בחשיבות הדו-קיום.
ב-59 הדלאי למה ברח להודו עקב המהומות בטיבט מהלך אשר הדאיג את נהרו בקשר ליחסיה של הודו עם סין.
הרוסים נקטו ניטראליות בנוגע לסכסוך הודו-סין וההודים נקטו בניטראליות ביחסי סין-ארה"ב. נהרו הודה כי הגבולות לא הוגדרו כמו שצרך ולא הסכימו להגדירם אלא אם כן הסינים יסוגו. ב-62, הצבא ההודי קיבל כוחות נוספים אך המודיעין והלוגיסטיקה שלהם לקו בחסר ולכן כשהסינים תקפו, הם הובסו לחלוטין.
נהרו ביקש תמיכה מכוחות ארה"ב והניטראליות שלו הובילה את הודו למקום מסוכן כי מנעה מהצבא להיות מוכן ומהודו להיות חזקה, מחד. מאידך, מעמדו היה כה חזק עד כי לא חשש לאבד את משרתו. הבריטים ניסו להוביל מהלך שלום בין פקיסטן להודו לגבי קשמיר ונכשלו.
ב-64 נהרו מת. תרומתו להודו הייתה באינטגריטי, מתינות דתית, דמוקרטיה וחינוך מודרני.
פקיסטן החלה להתכונן למלחמה, ולאחר מאבק, הגיעו הצדדים להסכם. להודו היו שני ארגומנטים בנוגע להתנגדותם לקביעת סטאטוס קוו:
- אסט'- דרכי הגישה היו נחוצות להם ודרכים חלופיות היו עולות משאבים רבים.
- חשש מהסכמים הכוללים אלמנטים דתיים מוסלמיים הדוחקים את ההינדים בקשמיר לפינה. הודו הייתה מדינה חילונית שהתרחקה מפוליטיקה דתית.
עקב המאבק, עלה מעמדה של הודו בעיני רוסיה שהחלה לתת לה סיוע.
נפאל
נשלטה ע"י שלטון דואלי. הודו הכירה בריבונות נפאל בשנת 1950, אך החל מ-72 וב-20 שנים הבאות, השתלטה הודו על נפאל. עם סגירת מעברי גבול, פגעו ההודים בכלכלתה של נפאל, דבר אשר גרם למרמור רב בקרב התושבים ולמהומות לאחר מכן אשר אילצו את המלך לשנות את החוקה במעט ובכך להפחית משליטתו.
פקיסטן
השלטון בפקיסטן התחלף רבות עקב חוסר שביעות רצון מההמון. מזרח פקיסטן דרשו מידה גדולה של אוטונומיה. במהומות שפרצו כתוצאה מכך, סבלה פקיסטן הפסדים מהותיים. מראה של המדינה היה עגום ביותר: המנהיגות הייתה חלשה, בעיות כמו שחיתות ומערכת בריאות רעועה פגעו באזרחים.
הודו – בהודו הייתה בעיה של חוסר יציבות באזורים כמו פונג'אב שבהם הייתה אוכלוסייה סיקית גדולה מאוד שראתה את עצמה מקימה מדינה עצמאית ולא מחוז תחת שלטון הודי. הם התעמתו רבות עם ראש הממשלה(אינדירה גנדי) שהתנגדה לשאיפות העצמאות שלהם ואף הפעילה את הצבא כדי להילחם בהם ובתנועה לעצמאות שלהם – היא שילמה על כך בחייה בשנת 1984 כאשר סיקים התנקשו בה. הבעיות עם דרישות האוטונומיה של פונג'אב ועימותים האלימים שפרצו בעקבות כך נמשכו גם עם ראש הממשלה החדש.
גם בשנות השמונים המשיכה הודו לא להזדהות עם שני הגושים אלא העדיפה לשחק ולהרוויח מיחסים עם שתיהן – היא קיבלה תמיכה כספית מארה"ב וסיוע לוגיסטי מבריה"מ.
הבעיות בין הודו לפקסיטן בתת יבשת המשיכו והן באו לביטוי בעימות בינהן לגבי קשמיר – הפיתוח של טילים בליסטיים ויכולות גרעיניות משני הצדדים הביעו את המצב גם בשנות התשעים למצב של כמעט-מלחמה.
בשנת 1972 אינדירה גנדי וזולפיקר עלי בוטו חתמו על הסכם מקיף שקבע קו קבול בין הודו לפקיסטן. לאורך הכהונה של זולפיקר עלי בוטו הוא שאף להשיג נשק גרעיני כדי לאזן את היכולות הגרעיניות ההודיות – ארה"ב התנגדה למהלך הזה אך בוטו הצליח להקים תוכנית חשאית בעזרת מדענים שהוכשרו בהולנד, למרות היותו פוליטיקאי מוכשר הוא הודח בשנת 1977 והוצא להורג ע"י הצבא. מחליפו היה גנרל (זיה)מהצבא שהנהיג משטר צבאי אכזרי, וכמו קודמו הוא חתר לנשק גרעיני – הצבא שהכתיר אותו לשלטון לא רצה לשמור אותו בשלטון אך הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמדיניות שהתנגדה למהלך הזה עזרה לו מאוד מול ארה"ב שהתחילה להזרים סיוע כלכלי לפקיסטן כדי שתילחם בפלישה הסובייטית – לאור המהפכה באירן והדחה של בעל ברית חשוב לארה"ב שגבל באפגניסטן, לארה"ב היה אינטרס לשמור עליו בתור בעל ברית ולכן הוא נשאר בתפקיד. הבעיות הכלכליות והחברתיות שנבעו מהמשטר הצבאי גרמו לכך שכאשר ניגשו האזרחים להצביע במשאל עם ב-1985 על המשך השלטון הרוב המוחלט החליטו על מעבר לדמוקרטיה – אך הגנרל המשיך להחזיק בשלטון באופן פורמאלי-דמוקרטי בתור ראש המדינה.
חוסר היציבות הפוליטית נמשך עם מותו של הגנרל זיה ובחירתה של בנזיר בוטו לתפקיד – אך השלטון שלה היה מושחת ביותר ומיתון כלכלי פגעו במעמד שלה. מי שהחליף את בנזיר בוטו בשלטון היה נוואז שריף שהפך לראש הממשלה, אך השליטים האמיתיים במדינה היו מועצת ההגנה שהורכבה מגנרלים. היו גם בעיות שנבעו מהניצחון של הטאליבן באפגניסטן שהנהיגו משטר אוטוקרטי ורצחני, דבר אשר גרם לבעיות פנימיות בתוך פקיסטן. ההכרזה של פקיסטן על יכולות גרעיניות גררה אחרי הפסקת הסיוע הכלכלי מצד ארה"ב, דבר אשר הביא למיתון עמוק מאוד בפקיסטן. כמו כן, המשיכו המתיחויות בין הודו לפקיסטן בשאלה על קשמיר והיכולת הגרעינית ששתיהן השיגו – מצבים אשר כמעט והגיעו לכדי מלחמות. נוואז שריף הודח מהשלטון בשנת 97 ע"י ראש המטה הצבאי, הגנרל פרבז מושארף, אך הציבור לא התנגד שכן שלטונו של שריף היה מושחת ביותר והוא נהג כרודן.
חמישים שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה – האזור של תת היבשת נחשב לאזור כושל. אך הודו הצליחה, הרבה פעמים בניגוד לסיכויים, ליצור מערכת יחסית יציבה ויחסית משגשגת למרות הבדלים גדולים מאוד בין חלקי האוכלוסייה השונים בתחומים כמו דת, אתניות ומעמד כלכלי.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
