מבוא להיסטוריה פוליטית: המהפכה האיראנית
רקע למהפכה האיראנית: –שינויים דמוגראפיים ותעשייתיים : בין השנים 1960 ל1979 חל גידול מואץ באוכלוסיית אירן ובעיקר בא לידי ביטוי בערים (גם בשל תהליכי עיור) והייתה עלייה במספר הגברים המועסקים במגזרי התעשייה והשירותים. במרכז ההתפתחות הייתה טהרן הבירה, שהייתה למרכז השלטון, מרכז של השכלה גבוהה ותעשייה מפותחת.
–תמורות חברתיות: עלה מספר התלמידים בבתי הספר, נוספו מוסדות להשכלה גבוהה, שיעור יודעי קרוא וכתוב הוכפל (הגיע קרוב ל40 אחוזים ב79'). בעקבות שיפור במעכ' הבריאות גם ירד שיעור התמותה ומספר המיתות בבתי חולים הוקטן. אמצעי תקשורת ההמונים והבידור כמו רדיו וטלויזיה גם הם התרחבו.
-כלכלה: אין מדינה במזה"ת שהשתנתה בשנים אלו יותר מאירן, פרט למדינות חצי האי ערב. הכסף שמימן את הצמיחה והגברת השירותים הגיע מרווחי נפט, בהיותו גורם מרכזי ועולה מן התמ"ג ומן הכנסות המדינה. חלקה של המדינה בכלכלה היה מכריע ומרבית ההשקעות באו מקופת המדינה למשק. מה גם שהמדינה (המגזר הממשלתי) הייתה המעסיק הכי גדול במשק.
*את תפקיד המדינה בתמורות שהתחוללו באירן כינו "המהפכה הלבנה", אשר בבסיסה העברת מרכז הכובד מהחקלאות לתעשיה, מהכפר לעיר ומן בעלי הקרקעות למדינה- בדומה למהפכות חילוניות דומות שאירעו במזה"ת הקרוב. *למרות שהתגבש הסדר יציב יחסית של השאה עם בעלי הקרקעות ואנשי הדת, השאה ביקש לחולל שינוי קיצוני ולהפוך את אירן למדינה חזקה ועצמאית ולהבטיח את אחיזתו בה. בשנת 61' פיזר את בית הנבחרים (המג'לס) ומשל בלעדיו שנתיים ובמקביל החל להנהיג שינויים במבנה הממשלה, אשר קידמו את אנשי אמונו של השאה, הכניסו שורה של צעירים משכילים שיהיו מבצעיה העיקרים של המהפכה הלבנה וסירוס יכולתה של הממשלה לפעול כגוף מאורגן ועצמאי. סמכויות השאה: התערב בכל ענייני הממשל ובייחוד בתכנון הממשלה, אישר מינויים, עקף החלטות שרים ושלט בצבא שהיה בבת עינו.
מאפייני דיקטטורה: בדומה להרבה רודנויות חילוניות אחרות במזרח הקרוב, משטר בית פהלוי הושתת על דיכוי ועל אליטה שמובילה את העם בעל כורחו, מתוך גישה שהם מיטיבים לדעת מה טוב לאומה: השאה פקח עין קפדנית על מנגנוני הביטחון הפנימי ובנוסף הגנה עליו יחידת עילית שכונתה "המשמר הקיסרי". ב75' הוחלפה המערכת הדו מפלגתית במפלגה יחידה- "מפלגת התחייה" ומי שלא הצטרף הביע הסתייגות מרומזת מהמהפכה הלבנה. הוטל פיקוח הדוק על העיתונות ואמצעי פרסום, איגודים מקצועיים היו בפיקוח מתמיד, חשודים נחקרו בעינויים ורבים הוצאו להורג. בקיצור, דיקטטורה.
הרפורמה בקרקעות והאיכרים: עמדה בלב המהפכה הלבנה ובמרכזה החוק משנת 61' אשר מגביל את גודל הנחלה לאדמותיו של כפר אחד, מה שהביא להפסדים דרמטיים של בעלי הקרקעות הגדולים. הנשכרים היו האיכרים בעלי אדמות נסק והמדינה כמובן, אשר נפטרה מבעלי הקרקעות כקבוצת לחץ משפיעה בחברה. המדינה לא זכתה להכרת טובתם של האיכרים למרות שהטבה עימם ואלו לא יצאו להגנת המשטר ב78'.
גיוס תמיכה במשטר השאה: גופי המהפכה עסקו במניעת הכניסה של אנשי דת לתוך הכפרים והבאת בשורת המודרניזציה אליהם. כמו כן עסקו בגיוס תמיכה בקרב נשים ובני המעמד החדש- פועלי התעשייה.
מקורות להתנגדות משטר השאה:
- ראשי שבטים ונכבדים דתיים חלקו על המשטר בצורה נחרצת ובעיקר כנגד רפורמת הקרקעות, אשר היוותה סכנה לעולמא (חכמי דת אסלאמים, להם מעמד נכבד בזרם השיעי) ולאדמות ההקדש 2."החזית הלאומית" אשר דוכאה בשנות ה50 שבה לפעול בעיקר בקרב איראנים גולים.
האסלאם השיעי: נודעה לו השפעה מכרעת באיראן. העולמא קיבלו תשלומים ממאמינים אשר בתמורה קיבלו שירותים משפטיים, חינוכיים ושירותי דת. כמו כן העולמא סיפקו ביטוי לקובלנות של בני העם נגד הממשלה הרודנית. בשורת המודרניזציה שהביא המשטר היווה סכנה לתפקידם המסורתי של חכמי הדת. רוב השיעים קיבלו על עצמם את סמכות השלטון החילוני מחשש לאנרכיה ורוב המוג'תהדים (הפוסקים העליונים ביותר בעולם השיעי) השתדלו להתרחק מהפוליטיקה. היה זה האייתולה (תואר כבוד למוג'תהד) רוחאללה מוסאוי חומייני, אשר סלל דרכו לצמרת דווקא דרך הפוליטיקה ובסופו של דבר היה זה שעמד בראש תנועת ההתנגדות לממשל בשנת 63' וביצר לו עמדת מנהיגות בקרב העולמא הקיצוניים. חומייני הביע התנגדות קיצונית לממשל והממשלה ראתה בו את אויבה העיקרי בין אנשי הדת. חומייני החל לפתח את תפיסתו הפילוסופית-מדינית בדבר תפיסת השלטון ע"י האסלאם.
תורת המחשבה השיעית הרדיקלית כללה התנגדות ל"התמערבות" של אירן ויסוד מרכזי שחותר למעורבות ישירה של השיעה בנעשה במדינה ובחברה. חלק מההוגים ביקשו ליישב את האידיאולוגיה המרקסיסטית עם השיעה וראו באסלאם דת של המדוכאים והחלשים.
אירועים שהובילו להמהפכה: 1. בשנת 71' החלה סדרה של רציחות, התקפות על רכוש הממשל וגיוס דעת הקהל כנגד ראשי הממסד. ההתנגדות צברה תאוצה בשל תמיכתם של קבוצה הולכת וגדלה של מוג'תהדים שהושגה בשל מדיניות המשטר בשנות ה70'. 2. בשנת 76' הקיץ הקץ על השגשוג הכלכלי באירן, מה שהוביל לתסיסה של כל אלו שלא באו על סיפוקם. 3. בשנת 77' החלה המחאה בקרב משכילים בני המעמד הבינוני וסטודנטים מן האוניברסיטאות, עדיין ללא התערבות החוגים הדתיים.
4. גל של שביתות בשנת 78' הביא לשיתוק התעשייה ובעיקר תעשיית הנפט 5. בניסיון לפייס מבקריו מהמעמד הבינוני חילוני, מינה השאה לראשות ממשלה איש ה"חזית הלאומית" אשר תבע מן השאה לעזוב את אירן וזה אמנם עשה כן בינואר 79' 6. חומייני שב בפברואר מגלותו וניהל בכשרון רב את המערכה נגד המשטר באירן.
המהפכה האסלאמית באירן בין השנים 78'-79' שונה מהמפכות במזרח ובמערב: 1. משטר רב עוצמה הוכנע בסדרה של מהומות רחוב, אשר החלו בספטמבר 79'. 2. המהפכה הייתה תופעה עירונית, דבר המשקף השפעה של האסלאם והמודרניזציה יחד. 3. תפקיד עיקרי במהפכה מילאו המסגדים והאגודות האסלאמיות. אולם הפעילות המהפכנית לא הייתה צולחת מבלי מנהיגותו של חומייני, אשר לא ויתר לרגע על דרישתו להפיל המשטר ולהקים רפובליקה אסלאמית צודקת.
הרפובליקה האסלאמית: בינואר 79' הוקמה 'מועצת המהפכה' שכיהנו בה אישים שבחר חומייני. כמו כן נערך משאל עם ורוב מכריע הביע תמיכתו ברפובליקה בתור צורת ממשל ראויה להנהיג את אירן, אלא שהיו חילוקי דעות סביב שאלת החוקה. היו שטענו שיש בגרסה מתוקנת לחוקה על מנת שהמדינה תתנהל לפי עקרונות האסלאם, לעומת הרדיקלים הדתיים שביקשו להנהיג חוקה שונה מן היסוד ולפיה מוסדות השלטון יהיו נתונים לעולמא. החוקה: החוקה שנבחרה הגדירה מנגנון רפובליקני מקובל אך כל החוקים והתקנות יהיו מושתתים על עקרונות אסלאמיים. המפלגה הפוליטית המרכזית הייתה "המפלגה האסלאמית הרפובליקנית", כשרובם היו אנשי עולמא רדיקליים מאסכולת חומייני.
רפורמות מבניות: משנת 79' הוקמו עוד מוסדות מהפכניים ובעיקר קרנות אשר פעלו לגיוס ההמונים ואף היו למרכזי כוח ועושר בזכות עצמם. החשוב מכל המוסדות החדשים היה "משמרות המהפכה", בראשיתו ארגון מיליציה שנועד לספק לעולמא כוח נגד קבוצות השמאל החמושות. בהמשך התרחבו תפקידי הארגון להשבת הסדר התקין, הפעלת מרות נגד יריבים פוליטיים וכיוצ"ב. אמנם הארגון לא שימש זרוע צבאית ישירה של המפלגה אך במבנהו ובגודלו היה יסוד מכריע בכוחה של הרפובליקה. עם ביסוס המשטר החל תהליך של מיזוג מוסדות המדינה הקודמים עם אלו המהפכניים החדשים, מה ששיקף את התחזקות העולמא בשלטונם במדינה. גם בצבא נערך תהליך של טיהור ו"איסלום" של צמרת ההנהגה הצבאית כשבנוסף נכנסו קומיסרים דתיים לשורות הצבא כמשגיחי הטוהר האידיאולוגי. טיהורים דומים נעשו בכל המוסדות של המדינה ובמגזר הממשלתי. שינויים מפליגים נכנסו למע' החינוך ולאוניברסיטאות, בתחומי המשפט ועוד. עד 1982 דומה היה שהשלב הקיצוני ביותר במהפכה הסתיים, עם מפלתו של השמאל הקיצוני.
חילוקי דעות פוליטיים- נסבו סביב שאלת מלחמת אירן עיראק. הדילמה הייתה האם יש להמשיך במלחמה ולהפיץ את בשורת המהפכה גם במדינות אחרות, או שמא להתרכז במלאכת שיקום פנימי. ויכוחים נסבו גם סביב ענייני פנים בעיקר בשאלת הקרקעות, כשהויכוח היה האם יש ליישם מדיניות של הלאמה ורפורמה בקרקעות או להעדיף מדיניות שמרנית. יסוד נוסף בזירה הפוליטית היה המאבק על השלטון– מאבקים החלו להתחולל בנוגע לשאלת היורש של חומייני. סבך של בריתות ומאבקי כוח צצו, עד שב1989 נפתר חומייני ומועצת המומחים שהייתה אמונה על עניין הירושה, מינתה את עלי חאמנאי לנשיא. לאחר מכן החליפו ברנש בשם רפסנג'אני אשר העמיד בראש מעייניו את שיקום הכלכלה, בעיקר באמצעות המגזר הפרטי.
הרפובליקה ביקשה להעמיד מערכת כלכלה אסלאמית, אף שלא היה ברור מה פירוש הדבר. לכאורה עמדה במרכז תפיסת הצדק החברתי וחלוקה הוגנת של העושר, אך בפועל בתחומי הכלכלה פעלה הרפובליקה לרוב מתוך פרגמטיזם ולא אידיאולוגיה. למשל, להלכה העדיפה הרפובליקה את האיכרים והתעשיות הקטנות, אך בפועל תמכה במפעלים הגדולים. בסופו של דבר בשנת 89' אירן הייתה מדינה ענייה יותר משהייתה ב79'.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
