סיכום מאמר: "היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים" \ יצחק בער
יצחק בער, "היסודות וההתחלות של ארגון הקהילה היהודית בימי הביניים", ציון, טו', תש"י. עמ' 1-41
בחלק א' יוצא בער כנגד הדעה כי הקהילה היהודית היא פרי הגלות וטוען כי היא התפתחה עוד לפני חורבן הבית השני. המאמר מראה את היסודות המשותפים לקהילה היהודית בימי הביניים ולקהילה בארץ ישראל יסודות המעוגנים בתפיסה הדתית היהודית.
יסודות הקהילה, שנשארו עומדים וקיימים עד ההשכלה המודרנית, הונחו בעיקר בדורות הראשונים של תקופת הבית השני. הקהילה היא תופעה חלקית בתוך הריאורגאניזציה הכללית הגזולה, שחלה אז בגוף האומה, בראשה ובמרכזה ובאבריה. נראה שכמה הלכות, השקועות במשנה ובברייתות ושנחשבו לעתים כיצירות מאוחרות של יושבי בית המדרש, מוכיחות מתוכן עצמן או קדמותן וממושתן הריאלית למי שיבוא להשוותן עם חוקים דומים, שנחקקו אצל עמים אחרים בדרגות דומות של התפתחותן ההיסטורית, לעניין זה שייכות גם הלכות הנוגעות לאדמיניסטראציה של הארץ ולהנהגת העיר העברית.
ניתן ללמוד על תמונתה של חברה וקהילה אמיתית, מתוך תפיסתה הדתית היסודית, אשר ממנה נובעים פרטי הדינים של תפילה, בית הכנסת, תענית, צדקה וגמילות חסדים וסידורי העניינים הפוליטיים והכלכליים המשותפים. בער מציין כי הקהילה היא, אפוא, יצירה אימננטית בתולדות עמנו. לא הגלות הולידה אותה, אם כי צורת ארגונה הייתה נוחה לכל מקום, בארץ ובגולה. צורת ארגון זו הייתה מתאימה לכל טיפוס חברתי וכלכלי בתנאי שהמבנה החיצוני של הקהילה יהיה ראוי למגמות הדתיות-החברתיות שיצרו אותה ושהיא באה להגשימן מתוך ניגודה אל התרבות האלילית ואל העיר היוונית בכללה. מובן, שהעיר העברית בא"י והקהילה היהודית בגולה, אשר התפתחו שתיהן במסגרת התרבות היוונית-הרומית, הושפעו בכמה פרטים מסדרי הארגון העירוני וממושגי המשפט הקורפוראטיבי והמדיני שהיו מקובלים ביוון וברומא.
חומר תעודתי וארכיאולוגי רב נצטבר בעניין הקהילה היהודית בידי החוקרים ועוד יתווסף עליו בעתיד. אך המסקנות, שאפשר להוציא מחומר זה, אינן עשויות להסיח את דעתנו מן הבעיה העיקרית הנידונה כאן.אם נודעו לקהילה היהודית שבגולה ולעיר העברית המקומית שבארץ-ישראל קווים מסיימים של יסוד יהודי משותף, האם יש בכך כדי להבחין בגופים הציבוריים האלה שבארץ דמות של קהילה יהודית שהיא קרובה לדמותה של הקהילה היהודית בימי-הביניים, דמות ארגונית חיה, שנסתרה תחת המפולת של חורבן חיצוני ותחת המסוה של סגנון מקובל ומכוון?
לגבי עיקר הבעיה אין להפריד בין ארץ-ישראל והגולה. בנוגע לקהילה היהודית שבגולה המערבית, הרי אופייני הדבר, שלא שגור בספרות היהודית ההלניסטית שום מונח המבטא את האופי הסקראלי המיוחד של הקהילה היהודית, אף על פי שמונחים כאלה כבר היו ידועים בזמנם. ההשקפה הדתית, הכוללת כמובן כל תוכן לאומי, היא היוצרת דמות ארגונית מיוחדת במינה. המכשירים הלקוחים מן הסביבה הזרה הם תפלים לעיקר זה. מלבד האמונה המונותיאיסטית, עשויה כל קהילה בישראל, לפי עצם טבעה, לדרוש מחבריה דרישות מינימאליות בקיום דין ומשפט יהודי. נראה כי התשובה לשאלה זו שלילית. אך בער רואה צורך לחזור ולהיזקק לאחד הסעיפים השנויים במחלוקת, כי ממנו סימן למסורת יהודית מקורית שהייתה מקוימת באלכסנדריה, והדבר חשוב להבהרת דמותה היהודית של הקהילה.
בארץ-ישראל עצמה היו קיימות, בלי ספק, עד חורבן הבית וגם לאחר מכן, ערים עבריות, שנתמזגה בהן ההשקפה הדתית-החברתית של עמנו עם המסורת המעשית והעיונית של האדמיניסטרציה העירונית היוונית והרומית. אבל אנו נתקלים בקשיים מיוחדים, אם נרצה לתאר את דמותה המוחשית של עיר או של קהילה כזו ולהגדיר את טבעה, בייחוד על פי המקורות העבריים. ואחרי שהבעיה הנידונה מחזירה אותנו לתחום המולדת של הלכה ודין ומפשט בישראל, עלינו לנגוע תחילה בשאלה היסודית אם ההלכה מכירה בכלל במושג של עיר וקהילה בתורת גוף קורפוראטיבי?
החכמים המודרניים המתמחים בתחום זה הורו, כי דיני התלמוד אינם מכירים את האישיות המשפטית של החבורות והמוסדות, וכי העיר עצמה אינה נחשבת בעיניהם כאישיות משפטית, אלא בני העיר כשותפים נידונים. על הקהילה בתור אורגניזציה שלמה ויחידה לא מדובר עדיין בתקופת התלמוד. רק בימי הביניים נעשו "בני העיר" לחטיבה אחת אורגנית, לקהילה שלמה ויחידה בכללותה. אין ספק שהמגמה האחרונה של ההלכה התלמודית היא שלא להבליט ביותר את סימני הסמכות האוטונומית של העיר והקהילה. לא זו בלבד שההלכה מתנכרת למושג המשפטי של הקהילה, אלא כל הספרות התלמודית, ההלכה והאגדה, מתנכרים למציאות החיה והקיימת של הקהילה. ואף על פי כן יש לציין כי המונח "קהילה קדושה" אינו יצירה מאוחרת של ימי-הביניים. הוא מצוי בתקופה העתיקה, אם כי מחוץ לתחומה של הספרות הרבנית הרשמית.
גם שרידי בתי כנסיות, מדורות אחדים שלפני חורבן הבית השני ועד סוף חורבנה של הקיסרות הרומית מביעים בכוח כביר את הרגשתה הדתית-הציבורית של אותה הקהילה, שחכמי המשנה והתלמוד יודעים את מציאותה, אבל אינם רוצים להכיר בה בפירוש ואינם נוטים לייחס לה ערך וסמכות של קדושה.
טשטוש דמותה של הקהילה בספרות התלמודית נמצא מפתיע לעומת העובדה, כי לרעיון של אחריות קורפוראטיבית נודע בתורת חכמינו מקום גדולה ונעלה שלא נערך עדיין כראוי מבחינה היסטורית. אחדותה המוחשית והטרנסצנדנטלית של האומה מתבטאת במונח 'כנסת ישראל' – הקודם למונח ה'כנסייה' של פאולוס.
אחד הרעיונות היסודיים והפופולאריים ביותר במסורת שלנו הוא הרעיון של "כל ישראל ערבים זה בזה". השותפות בשמחה ובאבל מאגד, אם כל האזרחים שמחים ומתאבלים בשוה על הנולדים והמתים. כך גם דינה של העיר המתנהלת כשורה. כשאחד האזרחים סובל דבר טוב או רע, אז העיר תאמר, כי הסבל הוא שלה, וכולה תשתתף בהרגשה טובה או באבל.
לגבי מאפיין צורות הממשל, כשם שקהילות הנוצרים נתארגנו תחילה כדוגמתן של קהילות ישראל, כך יצרו גם היהודים את הקווים הראשונים לארגון אקומני הירארכי "מוסדי", שנתפתח אח"כ בשיטתיות יתרה בכנסיה הנוצרית אשר השפיעה שוב על תולדות הסדרים האלה אצלנו.
האם הספיקו הכוחות המהרסים האלה – המשטר ההירארכי והבירוקראטי מזה והחורבן החיצוני מזה, – לבטל לגמרי את מציאותה של קהילה יהודית מקומית ואוטונומית, המשתפת את כל בניה בתפקידיה הציבוריים? כנראה לא. הקהילה היהודית לא יכלה להיחרב כלה. בתקופות של משבר עולמי לא זו בלבד שהיא שמרה על יסודות קיומה, אלא היא יצאה מן המהפכה, מוכרת כלפי פנים ומחוזקת בהתגוננותה כלפי חוץ.
גם הכוחות המחריבים, שבאו מן החוץ, לא יכלו לערער את יסודות הקהילה. היהודים לא נתפסו לתהליך של אגרריזציה, שמחקה את הגבול בין עיר לכפר. להפך, תמורות הזמן הפכו אותם לשכבה מסחרית, תופעה שבודאי אינה נובעת מן הנטיות הארגוניות המקוריות של ישראל, אבל אין ספק שהיא עזרה לליכוד הציבורי, והיא שהכשירה את עדת סוחרים הזאת להתקין צורה ארגונית חדשה, כעין תקדים לארגון הסוחרים, לאותם גרעיני הערים שנתחדשו אחרי כן באירופה מן המאה העשירית ואילך.
חלק ב'
בחלק זה בוחן בער את הארגון הקהילתי האוטונומי ואת קיומו בבבל בתקופת הגאונים. מסקנתו היא שהגאונים אמנם לא משתמשים במונח 'קהילה' אבל היא קיימת גם בתקופתם כבעלת סמכויות דמוקרטיות.
תחת הנהגתם של הגאונים הגיע המשטר ההירארכי בישראל לידי שלמותו והתרכזותו המקסימאלית האפשרית. על טהרתו התפתח משטר זה בעיקר בתחומי החליפות של בגדד. אומנם אין זכר לחלקם בגביית המסים וכדומה, ואף התואר "קהילה" אינו על חל המקום, אמנם כן, יש להניח כי גם בבבל לא הצליח המשמר ההירארכי לעקור כל שריד של ארגון קהילתי אוטונומי.
המונח "קהילה" שגור בטרמינולוגיה הרשמית מעבר לבבל מערבה, והוא מצוי שם מן המאה התשיעית לספה"נ ואילך. ועניין רב ומיוחד-במינו בשימוש המונח הזה באגרות הארץ-ישראליות שנתגלו בגניזה הקהירית, שם מופיעה הקהילה בכתבים אלה מקושטת בתארים מלאי-עניין.
קרוב מאוד להוסיף ולשער, כי בארץ ישראל נשמרה ונתחדשה בתקופת הגאונים דמותה הדמוקראטית של הקהילה, וכי הונחו היסודות של צורות הארגון הנודעות של הקהילה האירופית בימי הביניים.
השרידים הדמוקראטיים שבמסורת המקובלת של ארגון הקהילה הוצרכו להתחדש בכל מקום שלא הגיעה לשם יד המשטר ההיארקראטיבי. זאת היא כנראה אחת הסגולות המיוחדות של תולדות עמנו, שהמשטר ההיארוקראטי לא היה יכול להתקיים בתוכו לאורך ימים בצורתו המוחלטת. גאוני הישיבות שבבבל שלטו למעשה רק במסגרת השפעתה הפוליטית של החליפות בבגדד. כנסת ישראל לא יכלה להתפלג כדוגמת הכנסייה הנוצרית לפטריארכטים שונים, ולא יכלה להיווצר בשביל הגולה המערבית הנהגה מרכזית מיוחדת, ואפשר לאמור שאחדות האומה לא הוחלשה אלא נתחזקה ע"י העדרה של הנהגה כזו. עיקר קיומה היה בקהילות הדמוקראטיות הבודדות, באותם "עצמות מפוזרות" של גוף "בלא ראש ובלא לב", ובכל זאת אל חי מחזיקם,
החלטות הציבור, שייכות ברובן לענייני בית-הכנסת, תפילה ותענית וגמילות חסדים. בין השאר מרבים לדון על מוסדות הצדקה הציבוריים (הקדשות, פונדקאות וכו'), והעובדה הזאת כשהיא לעצמה עשויה להעיד על מסגרת מתרחבת של פעולת הקהילה, ואפשר אפילו על רציפות קיומם של מוסדות כאלה מידי קדם. המסקנה העולה מכך היא כי לתחום ראייתם של הגאונים נכנסת הקהילה כמוסד ציבורי, ורצונו וצרכיו טעונים ביסוס הלכתי. הגאונים עצמם כמעט שאינם משתמשים במונח "קהילה". אבל זו קיימת כבר כבעלת סמכויות דמוקראטיות מוכרות במקצת.
חלק ג'
בחלק זה מתאר בער את הדרך שבה עוצבה דמותה של הקהילה היהודית של ימי הביניים ובוחן את ההשפעה שהייתה לעיר הנוצרית על היסודות הארגוניים. הטענה של בער היא שקיימים מטרות ויסודות אימננטיים של הקהילה, כמו הסמכות לתקן תקנות, ולאוכפן בכוח קנס וחרם.
המפנה המכריע האחרון לקראת ביסוסה של קהילה יהודית בנוסח ימי הביניים חל במחצית השנייה של המאה העשירית ובתחילת המאה הי"א על אדמת אירופה הנוצרית, באותם הזמנים והמקומות בערך, שבהם צמחו הניצנים לחירותה של העדה העירונית הנוצרית. כשם שהקהילה היהודית נפגשה לשעבר בתקופה העתיקה עם העיר הקלאסית בנוסח יוון ורומא, כך מתחילה בדור הנ"ל פרשה חדשה של חיים מקבילים לקהילה היהודית ולעיר הנוצרית.
גלויה היא ההשפעה שהשפיעה העיר הנוצרית מן המאה הי"ב ואילך על הקהילה היהודית, על סדרי ארגונה ואולי גם על כללים אחדים שבתפיסתה. אבל גם עכשיו, כמו בתקופה העתיקה, אינה השפעה חיצונית זו נוגעת ביסודות הארגון היהודי: היא אינה יוצרת דבר חדש בישראל. הקהילה היהודית מקבלת מן העיר הנוצרית רק את הדברים העוזרים לה להגשים את מטרותיה האימננטיות שלה ולהביא אותן לידי הכרה עצמית והגדרה ברורה.
מתוך שאלותיהם ותשובותיהם של חכמי ישראל באותו הדור עולה דמותו של ארגון קומונארי יהודי, המקיים בידו כמה תפקידים, הנודעים לעיר הנוצרית רק בזמנים מאוחרים יותר. עלינו להבליט בעיקר את מקומו של טיפוס חברתי זה בתוך קו ההתפתחות הפנימי של תולדות ישראל.
הקהילה היהודית מופיעה עכשיו כאורגניסמוס חי המאחד את כל בני הקהילה במידה שווה בכל ענפי החיים הציבוריים, הדתיים והחילוניים. הקהילה המקומית מקבלת זכויות של בית דין וסנהדרין ומתקנת תקנות בכוח חרם וקנס. לעומת הנוהג המקובל בתלמוד ובישיבות הגאונים קרה כאן אותו השינוי המהפכני, שאמרנו: הקהילה מקבלת זכויות של בית דין וסנהדרין.
אחד התפקידים הראשונים של קהילה צעירה, המתארגנת על דעת עצמה, הוא לקיים משמעת ולעשות סייגים נגד המריבות והקטטות העלולות להתרחש בכל יום בין בני העדה, בהרים איש את ידו נגד רעהו. התפקיד השני הוא בסידור היחסים שבין העדה לבין השלטונות ושרי הארץ, קביעת סדר בתשלומי כסף ושאר תביעות, וחלוקה צודקת של סכומים כאלה בין בני הקהילה.
שני דרכים אלה היו נובעים כנראה בהכרח ומטבע הסדרים הציבוריים הפשוטים ההם. שאר הסדרים הכלכליים, שנודעו לנו מקהילות ישראל בתקופה קדומה זו, נדבקו כבר טעם גלותי מובהק, עד שאין לדמותם מיד לצורות הארגון, שבהן הניחו הנוצרים את היסודות לחירותה של העיר האירופית, אבל סוף סוף נמצא גם בהם עדות למגמה קורפוראטיבית של הציבור היהודי.
ההיסטוריה של ארגון הקהילה היא פרשה ארוכה ועשירה, שהולכת ומתבהרת לפנינו בעיקר מן המאה הי"ב והי"ג ואילך. בספרד הגיעה הקהילה לידי התפתחותה החזקה והמגוונת ביותר, וכמעט בכל התחומים היא דומה שם לעיר הנוצרית, ואילו בצפון אירופה, על אף הידמותן של קהילות אחדות לעיר השכנה בכמה מסידוריהן, נשארת הקהילה היהודית עדה מקופחת בזכויותיה שיכולה לשאול מן הסביבה רק את המכשירים ההכרחיים לקיום ארגונה והמתארגנת לרוב בסדרים המיוחדים לצרכיה.
הדוקומנטים המופתיים לפעולתה הציבורית הם התקנות שתיקנו הקהילות בהנהגתו של רבנו תם ושל שאר חכמי צרפת ושל חכמי אשכנז בערי הרינוס מאמצע המאה הי"ב עד תחילת המאה הי"ג. עיקר מגמתם הוא לחזק את סמכויות הקהילה לגבי היחיד ואת עדיפות צרכי הכלל לעומת האינטרסים האגואיסטיים של הפרט. יוצא, כי השיטה לדון את ענייני הציבור כדיני שותפים רק אסמכתא בעלמא היא.
בער מסיים באומרו כי דיני הציבור בקהילה היהודית נחתכים באמת המידה של גוף חי, שנדון על מעשיו בעולם של מטה ושל מעלה. והיא התורה שהורה אז לפרטיה ר' יהודה החסיד לבני דורו ולכל הדורות. והוא אותו הרעיון הגדול, שנולד בנעורי המין האנושי, בישראל וביוון, בנוסח שונה, והתמיד הקהילה זו במשך היסטוריה ארוכה של סבלות וחורבנות, ויש בו כוח להעמיד את החברה על כנה ועל תיקונה.
