מסיני לציון – חידושה של ברית \ דוד הרטמן – פרק א – סיכום
דוד הרטמן, מסיני לציון- חידושה של ברית, תל אביב, 1992. פרק ראשון.
בפרק זה מוצגים היסודות לדיוקנו של אדם הברית . הרטמן מבאר כיצד המושגים של הגבלה עצמית אלוהית ושל חירות האדם ואחריותו משתקפים בתיאור הבריאה המקראי ובבריתות נוח אברהם וסיני. לבסוף הוא מראה כיצד המסורת התלמודית חושפת מימדים רוחניים חדשים של אוטונומיה עבור יהודים בני הברית.
השתמעויותיה של הבריאה
מעשה בראשית המקראי מוסר בלשונו ופרטיו יותר מאשר מידע על התהוות היקום. אין למצוא במעשה בראשית "ברית, עם האנושות או עם לאום היסטורי . התיאור המקראי של התהוות היקום בלתי תלוי ברעיון של ברית בין האל לאדם או ללאום, אך יחד עם זאת משתמעים ממעשה בראשית מושגים חשובים אשר בהם תלויים תיאורים בהמשך התורה על קשרי ברית בין האל לאדם. מושגים אלו הם:
א. הבריאה משקפת את חירות האלוהים– האל נתפש כקודם לבריאה ובלתי תלוי בה. האל אינו נברא ואינו נוצר ולכן אינו מוגבל ע"י שום כוח קוסמי קדמון. הוא לבדו בורא. יתרה מכך, היקום נתהווה ברגע בו בחר אלוהים לבטא את רצונו החופשי. חירותו הגמורה של אלוהים היא התנאי ההגיוני לכניסתו לברית עם בני האדם.
ב. חירות האדם ואחריותו לתת דין וחשבון, והגבלתו העצמית של האל הכרוכה בהם – מעשה בראשית מודיע לנו על טיבו של האדם. מההתחלה הוא מתואר כדומה לאלוהים ("האדם בצלמו"), המושג "צלם אלוהים" מצביע על דמיון בין האדם לאלוהים בחירותו ובספונטניות שלו. כשם שהאל בן חורין, האדם נבדל משאר הבריות מכוח חופש בחירתו, וכושרו להתבוננות והחלטה מחושבת. עקב ייחודו של האדם ככזה, ניתנות לו נורמות. (דוגמא לכך- מצוות "פרו ורבו"- החלת המצווה על מיניות האדם מבטאת את הייחודיות ע"פ הטבע לפעול מתוך חירות ולא הכרח טבעי).
בזכות החירות באדם גם ניצב מול אלוהים בתור "זולת", ועשוי לבוא בעימות מול האלוהים כאישיות בלתי תלויה. בריאת יצור שיכול לומר "לא" למצוות ה' (למשל- אכילה מעץ הדעת), היא ביטוי לאהבת האל ופינוי מקום לאדם כבן חורין.
עקרון ההגבלה העצמי של האל, היא מרכיב חיוני בקשר, בו ידוע מקומו של השותף החלש (האדם), תוך שאיפה לטפח בליבו תודעת ערך וכבוד עצמי.קשר הברית לא אפשרי מבלי הנחת היסוד של שלמות הזולת. הברית רלוונטית רק אם קיימת התחייבות הדדית, שאינה תלויה ביחסי הכוחות. בברית סיני – דיבורו של ה' מניח שתי זהויות נבדלות:ה' וישראל, ובוחר בישראל לתפקיד היסטורי – להיות לעם קדוש. היא מכוונת לכינון חברה המגשימה את התוכן הנורמטיבי של ההתגלות. המחשבה היהודית לדורותיה מבוססת על תפיסת האדם כבעל קיום נפרד האחראי לתת דין וחשבון מוסרי.
ג. תלותם ההדדית של ה' והאדם בהיסטוריה – מעשה בראשית משמש מסגרת לברית סיני באומרו כי להגשמת תוכניתו של האל נחוץ שיתופו של האדם. רעיון התלות ההדדית בין ה' לאדם נותן טעם לברית סיני. תיאורים על "כישלונות" האל( דוגמא אדם וחוה בגן עדן), מחזקים את ההשקפה כי אין האלוהים פועל בצו ובגזרה בלבד. הרמב"ם קובע כי ה' לא מתכנת את האדם ועושה בו כרצונו . הבטחת נצחיותה של ברית המצווה שקולה להבטחה לכיבוד החירות האנושית. עמידתו החוזרת של האל בפני שחיתות אנושית וניסיונותיו למצוא דרכי התקשרות חדשות לאדם בהיסטוריה נובעות ממתן מקום לחירות אנושית.
הבריתות עם נוח ואברהם
בד"כ ברית סיני משמשת כאב טיפוס לקשר הברית בין ה' לאדם. אך קודמות לה שתי בריתות : עם נוח ועם אברהם. המונח ברית מופיע בשני הקשרים אך ההבדלים חשובים. הברית במקרא היא הסכם המוצע לצד חלש ע"י צד חזק. סוג אחד היא הבטחה ללא תנאי, וסוג שני היא הצעה שתלויה במעשה של הצד החלש. הברית עם נוח היא מהסוג הראשון, ועם אברהם מהסוג השני.
מהברית עם נוח נעדר צביון הבחירה. ה' מפריד את אחריותו לבריאה מתגובתו למצב המוסרי של האדם,השחיתות המוסרית הייתה סיבה מספקת לכליה על היקום. אף כי האדם בבואה של האל, אין הוא מגשים את כל מה שה' מצפה ממנו. ההכרה הטרייה במרחק שבין האל לאדם מתבטאת, לאחר המבול, במתן ברית מה' שלא יחריב את היקום עקב מעשי אדם- שנברא בצלם ה'. אלו הם שלבים הכרחיים בתהליך להדדיות של ברית.
ההבדל המכריע בין ברית נוח לאברהם כרוך בחשיבות היחסים של שני האישים במסגרת הברית של כל אחד מהם. אברהם- דמות ראשית ושותף של ה'. לנוח מעמד שולי, ומופיע כטיפוס פסיבי.
אברהם מייצג את המעבר מאלוהים כבורא הטבע לבדו לאלוהי הברית המגביל עצמו כאדון ההיסטוריה. הוא ניצב מול ה' כאישיות עצמאית. שתיקתו של נוח והשלמתו עם כוונת האל מנוגדת לעימות ההרואי של אברהם עם ה'. נוח לא מצטייר כבעל אחריות פעילה לגורל הזולת. אברהם לעומת זאת תובע מה' נאמנות לעקרונות מוסר אוניברסאליים. לברית אברהם וצאצאיו השלכות אוניברסאליות. המילה היא אות הברית, והיא מסמלת לדורות הבאים כי זהותו של אדם תיקבע ע"פ מחויבות לנורמות ולערכים מוגדרים.
הרחבתה של תאימות האדם ע"י לימוד
במקרא מגביל האל את כוחו בהיסטוריה כדי לתת מרחב לרצון הפעולה המוסרית. בתלמוד מורחבת העצמאות האנושית וכוללת גם את התבונה. אהבת ה' לבני אדם, המאפיינת בהגבלתו את עצמו, מתבטאת במסירות התורה לחכמים לפרשה ולהרחיבה. במחלוקת חכמי המשנה על הסיפור "תנורו של עכנאי",ר' אליעזר מנסה לשכנע את שאר החכמים בצדקתו ע"י ניסים על טבעיים. המדרש העשיר יכול להתפרש בדרכים רבות, אך ניכרת ההעדפה של הליכי הכרעה משפטיים ומסודרים ע"פ התפרצויות בלתי רציונאליות של קולות שמימיים. מלבד צידוקים חברתיים לכך, אפשר להצדיק זאת לאורה של הברית המדגישה אחריות אנושית. בכניעת האל ניכרת אהבתו המצוינת בהגבלה עצמית למען יהיו בני האדם אחראים לדרוש ולפרש את התורה. תלמידי חכמים רציניים אינם צריכים כוחות על כדי לאשש תוקף של טיעון משפטי.
העדרה של התגלות,אינה בגדר אסון כל עוד ישנם חכמים המסוגלים בזכות תבונתם להבין ולפרש את תוכנה של התורה, יתרה מכך ניתן בהם אמון גדול מאשר בנביאים. בתורה שבכתב הנביא הוא שמתווך בין ה' לאדם בהסתמכו על התגלות ישירה, אך החכמים יוצרי התלמוד זוכים למעמדם מכוח היותם יכולים לעיין ולטעון באופן משכנע בתורה.
חירות המחשבה מבטאת את עצמאותו של הלומד ליצור ולחדש ולא רק לאמץ את תובנות העבר. כאשר תוכנה של ההתגלות מתפתח וצומח כהלכה ופרשנות, רק אז מגלים היהודים- אנשי הברית, את מלוא שותפם עם האל. ההתגלות חדלה להיות דיבור אלוהי (סיני),היא נעשתה דיבור רב אפשרויות הנתון לשכלול יצירתי בדורות לומדי התורה. תחילת יסוד התורה בהתגלות האלוהית,אך אינה ניתנת להפרדה מן הפרשנות הלימודית הרחבה. התורה מתווכת ע"י החכם ולא ע"י הנביא. תפקידו של החכם בעיצוב ההלכה משאיר מאחור את התאווה לזכות בחותם הסמכותי של ההתגלות. בפרשנותם היצירתית ובמדרשם מתהלכים החכמים "לפני האלוהים " ברוחו של אברהם. ככל שהלומד מתגבר על הפסיביות, ומתעלה מעבר לשינון המסורת, וחש ראוי לחשוף את כוחה ומגמתה של ההתגלות, כך הוא ממלא את ייעוד הברית של אברהם וישראל. בתלמוד ישנו פרדוקס. מחד,יש קבלה ללא סייג של התגלות (שום סמכות אנושית לא תבטל התגלות אלוהית הגלומה בתורה שבכתב), ומאידך, החכמים מפגינים חופש פרשני עצום המעצב מחדש את הטקסט. כלומר ה' הוא המלך מקור כל חכמה אך בכל זאת חכמי ישראל דנים בהלכה.
ר' עקיבא הציב את מסירותו הקיצונית לאהבת ה' מעל ערך החיים עצמם. הוא דוגמא ומופת ליהודי התלמודי, אשר נאמנות לה' וחירות תבונית לא סותרות זו את זו. בברית סיני נתחברה סמכותה של ההתגלות עם חירות מוסרית ואחריות אנושית. עקרון זה הורחב במסורת חז"ל, מחד- בהמשכת התגלות ה' על כל תחומי החיים, ומאידך- באישור עצמאות תבונית וכבוד ללומד התורה.
בעיני יהודים הלכתיים עצמאות וחירות של האדם נובעות מן המתנה שבהגבלת האל עצמו. הרחבתה של האחריות האנושית מתפתחת בתוך מסגרת של קשר הברית. העזתם הפרשנית של בעלי ההלכה הינה עדות להפנמת הנורמות של ברית סיני ולביטחון הרגוע של קשר אהבה עמוק ובשל עם ה'. תלמידי חכמים בטוחים שפירושם לתורה כלול בהתגלותו המקורית של האל , והאזנה קשובה ופרשנות חדשנית אינן בגדר דרכי מחשבה מנוגדות.
המאמינים בנצח הברית, המבוססת על המצווה, יודעים כי לא רק ה' אלא גם בני האדם צריכים לשאת באחריות לעיצובה של תרבות בה תתגשם ההבטחה הנבואית. כי כולם יהיו שותפים באושר שבידיעת ה'.
