אלטרנטיביות פוליטיות למפא"י בשנות ה-70

אלטרנטיביות פוליטיות למפא"י בשנות ה-70

מלחמות תרבות בישראל

בחירות 77 הן הראשונות בהן הנושא העדתי מתחיל לשחק תפקיד. המייצג הוא דווקא מנחם בגין-יליד פולין. אם נבדוק מאמרים המנסים לקטלג את המפלגות, התנועה שהייתה מזוהה עם המזרחים הייתה תנועת מסורת ישראל-תמ"י. המפלגה נוסדה כאשר ראש עריית רמלה אבו-חצירה מצטרף לשורות המפד"ל אך הוא אינו זוכה למקום גבוה ברשימה והתחושה היא שזאת משום שיוכו המשפחתי-עדתי. אבו חצירה, לקראת בחירות 81 חש בכתף קרה ממפלגתו. הוא רואה כי פרנסי המפלגה לא מתלהבים מנוכחותו. הוא מקים את תמ"י. חלק מרכזי מתמ"י הם בני עדות המזרח שהיו בעבר חברים במפד"ל. קבוצה שנייה מורכבת מיוצאי עדות המזרח, שהיו שייכים באופן מסורתי למפלגת העבודה. השם הבולט היה אהרון אוזן-עד 77 שר החקלאות בממשלת רבין. איש שלא צמח במחנה הדתי לאומי. מזכ"ל המפלגה היה הקצין הבכיר הראשון שהשתחרר מן הצבא והלך אליה הוא בנימין בן אליעזר. אנחנו רואים כי המפלגה היא לא בדיוק דתית אלא במידה רבה היא עדתית. החיבור בין ב אליעזר, אהרון אוזן ואבו חצירה לא היה יכול להיות על בסיס דתי.

הקבוצה הרביעית היא קבוצת סטודנטים. הבולטת שבהם הייתה ויקי שירן, פעילת שמאל. שירן היא שמאלנית חילונית. מכן אנחנו יכולים להסיק שתמ"י הייתה בראש ובראשונה מפלגה עדתית. תמ" נבחרה עם שלשה חבי כנסת ב-81. לאחר מכן היא מתערבבת בליכוד. המפלגה שקולטת חלק גדול מהגורמים בתמ"י היא ש"ס.

השינוי הגדול ביותר בשנות ה-70 היה קבוצת הציונות הדתית. הציונות הדתית הייתה סוג של שותפה קבועה של מפא"י ושל תנועת העבודה בעשייה הציונית שהובילה להקמת המדינה. הם היו חלק מן הקואליציה באופן קבוע. התחושה שמתחילה לעלות במקומות רבים קשורה לכך שתרומתם החשובה של הציונות הדתית לא זכתה להכרה הראויה ושהם לא זכו למקום הראוי לו בעשייה הציונית כולה. המושג "המזרחי" הפך לשם נרדף לפאסיביות בעשייה הציונית. את השינוי אנחנו מתחילים לראות בתחילת שנות ה-60. בוגרי בני עקיבא מקימים את "המשמרת הצעירה". בהם זבולון המר, דני ורמוס ואחרים. הקבוצה רוצה לשנות את פני התנועה להבריא אותה ולהתחיל בתהליך שימשך עד אמצע שנות ה-70 והלאה. בשנת 1972 הם יוצרים ברית עם שתי סיעות נוספות במפד"ל-מפנה של יוסף בורג וסיעה נוספת. הם יוצרים גוש מול מרכז המפלגה ומנסים להאבק בתדמית שלה. הם נקראו "הצעירים". אחת מהתביעות שלהם הייתה התנתקות של המפלגה מהחד ממדיות שאפיינה אותה. הפעם היחידה שהמפלגה הרימה קול ויצאה כנגד מפא"י היה בשנת 1959 סביב הרישום בתעודות הזהות. התדמית של המפלגה היתה שהמפלגה עוסקת אך ורק בנושאים דתיים ואין לה אמירה בשאלות חברתיות.