המעבר מליברליזם לאידיאליזם

רובה של המאה ה-19 עבר תחת הסימן של אידיאולוגיה בסיסית אחת – האידיאולוגיה הליברלית. כבר בחצי השני של המאה ה-19 משהו התחיל להשתנות. הליברליזם האירופאי נתקל בשורה של אתגרים חדשים. בין השינויים אלו אפשר לציין את ההמוניזציה של החיים הפוליטיים. בנוסף, התחרות הגוברת בין המדינות בתחום הצבאי והכלכלי האיצה את המירוץ הקולוניאלי ואת תהליך ההתחמשות. האפשרות לגיוס המונים למען מטרה פוליטית. גם אידיאולוגיות ליברליות וגם אחרות מנסות להתאים את עצמן לעידן ההמונים – של הדמוקרטיה והטכנולוגיה התעשייתית. דווקא לליברליזם היו פחות כלים להתמודד עם הדברים האלה. יש בו אלמנט חזק של אליטיזם, אז הליברלים בדרך כלל מתנגדים למתן זכות בחירה כללית. המפלגות הליברליות מתחילות להיחלש ולהעלם כליל. לקראת המאה העשרים הליברליזם מתחיל לאבד את כוחו. אידיאל החירות לא מרתק עוד שכבות רחבות. מלכתחילה היה הליברליזם הבריטי פחות אליטיסטי, וחשש פחות מהסתירה בין דמוקרטיה לחירות. הליברליזם החדש הוא הדוגמא להסתגלות למנטאליות ההמונים בלי להתנתק מעקרונות הליברליזם. ב-84' הייתה רפורמה שהעניקה זכות בחירה לכל הגברים. עליית כוחם של האיגודים המקצועיים, והמפלגה שייצגה אותם – הלייבור. בתחילת המאה העשרים המפלגה הליברלית הצליחה לשקם את עצמה, באמצעות פנייה לקהל הרחב, במיוחד לפועלים. כאשר המפלגה חזרה לשלטון היא חוקקה מספר רפורמות לשיפור המצב, כמו פנסיות. מה היה הרקע האידיאולוגי לשינוי הזה? בסוף המאה ה-19 אוקפורד כבר אינו מרכז הליברליזם, אלא מרכז האידיאליזם הבריטי – תומס היל גרין, ברדלי וברנרד פוזנקה. מדוע הם התנגדו לתועלתנות? באו ממעמד הביניים, ומתנועה נון-קונפורמיסטית אוונגליסטית, עם רקע פרוטסטנטי. הפילוסופיה שלהם נבעה מתפיסתם של האתיקה הנוצרית. הם ראו בתועלתנות תפיסה הדוניסטית נעדרת אמונה, אינדיבידואליסטית שמנתקת את האדם מהחברה. הושפעו מקאנט והגל. שתי תפיסות משותפות לכל האידיאליסטים: 1. עדיפות התודעה על פני עולם האובייקטים. לא תודעה פרטית, אלא אוניברסאלית. 2. העולם איננו אוסף של דברים נפרדים. כל דבר תלוי בשני, יש מערכת כוללת – כל דבר שואב את קיומו מהכלל.

את התפיסה הזאת הם יישמו בתפיסה החברתית ובמחשבה המדינית שלהם. להדגיש את הכלל. אדם יכול לפתח את האינדיבידואליות שלו רק בתוך החברה. שום יחיד איננו יצור שלם. לא יכול להיווצר מתח בין האדם האינדיבידואלי לחברה. ברמה הפילוסופית חברה ויחיד חד הם. לא כל רצון רגעי של האדם הוא הרצון האמיתי שלו. התכלית שלנו כבני-אדם היא לפתח את הרצון האמיתית שלו, שמתפתח תוך אינטראקציה עם החברה. רק כך אני לומד את מה שאני באמת רוצה. החופש האמיתי הוא הפעולה לפי הרצון. החופש האמיתי זה להתפתח להיות אדם. היחיד והחברה הם שני היבטים של יישות מוסרית. החברה איננה מכונה שמטרתה לספק תשוקות, אלא ישות מוסרית. ההתפתחות ההיסטורית של החברה היא לקראת האידיאל של החברה המוסרית. הדרך שלה להתפתח באופן מלא היא המדינה. מדינות קיימות אינן מממשות תכלית זו באופן מוחלט, אך הם נעות בכיוון.

מעניין שהמסקנות הפוליטיות מכך היו ליבראליים. פוזנקה היה אידיאל מסוג ישן שהתנגד לכל התערבות. גרין תמך בהתערבות מסוימת, כמו בחינוך. כיצד דווקא דעות כאלו מוסקות? לא צריך להגזים במידת חשיבותה של הפילוסופיה והשפעתה על העולם המעשי. אין קשר הכרחי בין סוגים של תפיסה פילוסופית לעמדה פוליטית. כאשר בני-אדם בוחרים עמדות פול' הם מושפעים יותר מהתרבות הפוליטית מאשר מפילוסופיה שלהן. לכן, בחברה ליבראלית, כל פילוסופיה תקבל גוון ליברלי. הטענה הפוליטית המרכזית הייתה: נכון שהמדינה היא ישות מוסרית, שהתכלית שלה לבנות קהילה של אנשים מוסרים, אבל מתי אדם פועל באופן מוסרי? רק כשהוא מבצע פעולה מתוך רצון תבוני, ולא מתוך כפייה. מה שמדינה יכולה לעשות זה רק לקדם התנהגות מוסרית באופן עקיף, "חקיקה צריכה להיות מכשול למכשולים". דוגמא לכך היא דיור ציבורי. המדינה לא יכולה לגרום לעניים להיות אנשים טובים, אבל להקים דיור שיאפשר לעניים לחיות בכבוד, לדאוג להיגיינה ולהוריד את הפשע. כך יעלו העניים את רמת המוסר שלהם.

אבל, היו גם הוגי דעות קצת פחות ליברליים. הרעיון שהמדינה יכולה להיות אחראית על האופי המוסרי של החברה, עשה את שלו. אנשים התחילו לחשוב שלמדינה יש תפקיד חיובי, ופיתחו תפיסה שהמשיכה את הליברליזם הקלאסי, אך גם לא. חלק מהליבראלים המשיכו לתמוך באלמנטים תועלתניים, ויכלו לטעון שהם ממשיכיו של ג'ון סטיוארט מיל, אשר בשנותיו האחרונות כתב טקסט שתמך בסוציאליזם. יש גם קשר לדרוויניזם החברתי של ספנסר: זה שזאבים מנסים לשרוד זה לא אומר שהם מתמודדים זה נגד זה. האבולוציה החברתית מתרחשת תוך שיתוף פעולה בין הפרטים. תכונה ספציפית גורמת לשיתוף פעולה עוד יותר חזק מאשר חיות: בן-אדם התברך ביכולת תבונית.