הדיון של אריסטו בידידות (philia) חורג מהתחום האישי והרגשי, והוא רואה בה עיקרון יסוד לפוליטיקה, לקיום החברתי התקין ולחיים הטובים. לשיטתו, הידידות אינה רק רגש או נטייה, אלא אבן יסוד מוסרית ומדינית. היא חיונית לחיים האנושיים, מקיימת את החברה, ומשקפת את הצדק במובנו העמוק ביותר.
1. הידידות כהכרח קיומי
לדעת אריסטו, הידידות היא תנאי בסיסי לחיים ראויים:
"שאיש לא היה בוחר לחיות בלי ידידים, אפילו יהיו בידיו כל שאר הטובות".
בדומה לאמרה התלמודית "או חברותא או מיתותא", גם אריסטו רואה את הקשר האנושי כתשתית שאי אפשר בלעדיה. הידידות מחזקת את תחושת המשמעות והחיות של האדם, והופכת את החיים למשהו שניתן לרצות בו.
2. ידידות כיסוד לאחדות המדינה
הידידות לפי אריסטו איננה רק עניין בין יחידים, אלא הכוח שמחזיק את הפוליס – העיר-המדינה:
"ודומה שגם את המידנות קושרת הידידות יחדיו… והמחוקקים שוקדים עליה יותר מששקדו על הצדק".
במילים אחרות, אריסטו מציב את הידידות מעל הצדק ככוח המלכד של החברה. החוק לבדו אינו מספיק; בלעדיה, אין תחושת שותפות ואמון. הרצון לאחדות, שמאפיין את הפוליס, דומה במובנים רבים לרוח הידידות, והוא הכרחי לשמירה על יציבות ואכפתיות הדדית.
3. הידידות והצדק: קשר הדוק
במקום שבו שוררת ידידות אמתית, הצדק כמעט מיותר:
"כשהאזרחים הם ידידים זה לזה, שוב אין להם צורך בצדק".
לפי אריסטו, הידידות היא הבסיס שממנו נגזר הצדק. השותפות המדינית מבוססת הן על חובות צדק והן על קשרים של אכפתיות וקרבה, והמידה שבה מתקיימת ידידות בין האזרחים קובעת גם את עוצמת הצדק בחברה. הצדק עצמו, בהופעתו המהותית, הוא ביטוי לתכונה ידידותית.
4. שלושה סוגים של ידידות
אריסטו מבחין בין שלושה סוגים של ידידות:
ידידות תועלת: קשר שמבוסס על אינטרס משותף. דומה לעסקה – נמשך כל עוד שני הצדדים מפיקים תועלת.
ידידות הנאה: קשר רגשי שמתבסס על הנאה הדדית. נפוץ במיוחד אצל צעירים, אך שברירי – הוא מתפוגג כשמתמעטת ההנאה.
הידידות המושלמת: קשר בין אנשים טובים, שמונע מהרצון ההדדי בטובת האחר למען עצמו, ולא מתוך תועלת. זוהי הידידות הנדירה והאידאלית בעיני אריסטו.
"מושלמת היא ידידותם של אנשים שהם טובים, ודומים זה לזה מבחינת סגולתם הטובה… וידידותם של אלה קיימת כל עוד טובים הם".
בידידות המושלמת, אין ניגוד אינטרסים – יש הכרה הדדית בערכו של האדם האחר מתוך סגולה טובה. זהו קשר יציב, מתמשך ודורש זמן, הרגל ואמון.
5. אחווה: ידידות מדינית
אריסטו מרחיב את רעיון הידידות לעבר מונח האחווה (homonoia), שהיא בעיניו "ידידות מדינית". אחווה מתקיימת כשיש הסכמה רחבה על הטוב המשותף, על דרך הפעולה, ועל הערכים המובילים:
"שוררת בהן אחווה שעה שמצויה באזרחיהן אחדות דעים על מה שמועיל להם… ומבצעים כל מה שהוחלט על דעת הכל".
כשהאזרחים שותפים לערכים, להזדהות עם החוק, ולתחושת שייכות, נבנית חברה יציבה ועמוקה יותר. האחווה אינה רק תוצר של מוסדות אלא של חיבור פנימי בין בני האדם.
סיכום: הידידות – גשר בין האישי לפוליטי
אריסטו רואה בידידות לא רק ערך מוסרי אלא יסוד קיומי שמחבר בין האדם הבודד לבין החברה כולה. היא מרחיבה את תחום האחריות והחמלה, בונה קשרים של אמון, ותורמת לשלטון תקין וערכי. חברה שבה שוררת ידידות — בין יחידים, ובין האזרח למדינה — היא חברה מוסרית וחזקה יותר. בכך, אריסטו מציע לנו אתגר רלוונטי במיוחד: לבנות פוליטיקה שלא תסתפק בצדק חוקי, אלא תתבסס על קשר אנושי עמוק ומשמעותי.
מתוך: מבוא למחשבה מדינית
ראו גם:
לשם אינטרס, הנאה או עשיית טוב: אריסטו על סוגי החברים שיש לכם ומשמעותה של החברות
