ג. תיקון משמר או תיקון משנה? בדיקה מחודשת של שאלת התיקון:
בחלק א פרייזר הבחינה בין תיקון של חלוקה לעוול כלכלי (כזה שמבטל את ההבחנה בין קבוצות חברתיות) לבין תיקון של הכרה לעוול תרבותי (כזה מבליט את ההבחנה הקבוצתית).
היא מוסיפה "נדבך" על ההבחנות הללו והיא מבחינה בין שתי גישות רחבות לתיקון עוול שכוללות חלוקה והכרה – "שימור" (Affirmation) ו"שינוי" (Transformation). בתיקון "משמר" הכוונה היא לתיקון שמטרתו לתקן תוצאות לא הוגנות כלשהן של הסדרים חברתיים בלי שינוי של המסגרת הבסיסית שמחוללת את התוצאות הללו. בתיקון "משנה" הכוונה היא לתיקון שמטרתו לתקן תוצאות לא הוגנות דווקא ע"י שינוי מבני של המסגרת הבסיסית שמחוללות אותם.
מדובר על טיפול בסיבות בתוצאות הסופיות לעומת טיפול בסיבות המייצרות אותן [טיפול בסימפטומים של מחלה לעומת טיפול במחלה עצמה].
לדוגמא: תיקון "משמר" לעוול תרבותי הוא מה שמכונה היום ה"רב-תרבותיות של הזרם המרכזי": כפיצוי על זלזול אנו מבצעים "ייסוף" בערך של זהויות קבוצתיות מבוזות, אך משאירים על כנם את התכנים של אותן זהויות ואותן הבחנות קבוצתיות. תיקון "משנה" מכונה "דה-קונסטרוקציה". גישה זו רוצה לפצות על זלזול בזהויות קבוצתיות שונות ע"י שינוי מבנה היסוד התרבותי. תיקון כזה לא רק מעלה את ההערכה העצמית של חברי קבוצות מבוזות אלא רוצה לשנות את תחושות ההשתייכות הקבוצתית והזיקה של כולם [ההדגשה במקור]. פרייזר מדגימה זאת על ה"מיניות המבוזה" – ההומוסקסואלים. התיקון ה"משמר" אשר קשור כיום לפולי' של הזהות הגאית [כך במקור] רוצה לייסף את ערך הזהות ההומואית והלסבית. התיקון ה"משנה" רוצה לערער את הדיכוטומיה בין "הומו" ל"הטרו" ולערער את היציבות של כל הזהויות המיניות המקובעות. לא כדי לשחוק את כל ההבדלים המיניים האנושיים, אלא כדי לשמור על הבדלים מיניים מרובים, בלי הבחנה של "טוב ורע" ביניהם.
ישנו הבדל מכריע בין שתי הגישות לתיקון העוול. התיקון המשמר לעוול התרבותי זה נוטה להבליט הבחנה קבוצתית והתיקון המשנה רוצה לערער את היציבות של ההבחנה הזו. ובכלליות, תיקון משמר נוטה לקדם הבחנות קיימות ותיקון משנה נוטה, בטווח הרחוק, לערער את היציבות של ההבחנות הזו בדרך ל"בניית" קבוצות חדשות בעתיד.
בתחום העוול הכלכלי, תיקון משמר הוא מדינת הרווחה הליברלית. זו מפצה על מצב סופי של חלוקה לא הוגנת, בזמן שהיא משאירה על כנו חלק ניכר מהמבנה הפוליטי-כלכלי שגורם לחלוקה לא הוגנת זו. הגישה רוצה להגדיל את החלק של קבוצות מקופחות כלכלית בלי לשנות את יותר מכך את מבנה המערכת הכלכלית. תיקון משנה לעוול כלכלי הוא ה"סוציאליזם" – רצון לפצות על חלוקה לא צודקת באמצעות שינוי של המבנה הפוליטי-כלכלי היסודי. לא רק שינוי של החלוקה הסופית [כמו בתיקון המשמר] אלא של חלוקת העבודה ושל תנאי הקיום של כולם. היא בוחנת את התיקונים הללו על מקרה מעמד [הפועלים] המנוצל. פרייזר מעידה כי סיוע ציבורי כחלק מתיקון משמר יכול לעזור, אבל משאיר על כנו את המבנה שיוצר את הקיפוח המעמדי שיגרום לכך שהמעמדות המנוצלים יצטרכו שוב ושוב את תיקונים משמרים אלו. כך, עם הזמן המעמד הזה עלול להראות אפילו כבעל זכויות יתר שזוכה ל"טיפול מיוחד" ולנדבנות שהוא אינו ראוי לה וגישה שמטרתה לפצות עוול חלוקתי תגרום לעוול של הכרה כלפי הקבוצה המקופחות. לעומת זאת, תיקון משנה – תיקון עומק – בתחום הכלכלי נוטה לערער את ההבחנה המעמדית ואף לקדם הדדיות וסולידריות ביחסי ההכרה. כך, גישה שמטרתה לפצות על עוול חלוקתי יכול לסייע אף לפצות על עוול הכרתי מסוים.
לסיכום – "חלוקה מחדש משמרת" יכולה להטביע סטיגמות על מקופחים ולהוסיף להם את עלבון האי-הכרה בנוסף לחיזוק ההבחנה המעמדית ואילו "חלוקה מחדש משנה" יכול לקדם סולידריות שעוזרת לפצות על חלק מעוולות ההכרה בנוסף לטשטוש של ההבחנות המעמדיות.
כעת אפשר לשאול – עבור קבוצות שנתונות לעוולות משני הסוגים, אילו שילובים של תיקונים יפעלו בצורה הטובה ביותר אם ברצונן לצמצם את ההפרעות ההדדיות שנובעות מהרצון להשיג חלוקה והכרה בו זמנית (דילמת החלוקה לעומת הכרה).
ד. מוצא מחוכם מן הדילמה: עיון מחדש במגזר ובגזע:
סוגי התיקון של עוול חברתי: [הטבלה מופיעה כך במאמר]
שינוי | שימור | |
חלוקה | סוציאליזם: שינוי מבנה העומק הכלכלי של החברה, טשטוש הבחנה קבוצתית. יכול לסייע לפצות על סוגים של אי-הכרה. | מדינת הרווחה הליברלית: הקצאה מחדש שטחית של סחורות לקבוצות קיימות. תומכת בהבחנה קבוצתית. יכולה לחולל אי-הכרה. |
הכרה | דה-קונסטרוקציה: שינוי מבנה העומק התרבותי של החברה. טשטוש ההבחנה הקבוצתית. | רב תרבותיות של הזרם המרכזי: הקצאה מחדש שטחית של הכבוד לזהויות קיימות של קבוצות. תומכת בהבחנה קבוצתית. |
בעזרת הטבלה אפשר לראות את האנלוגיה בין הסוגים השונים של התיקונים: הרב-תרבותיות של הזרם המרכזי היא האנלוגיה התרבותית של מדינת הרווחה הליברלית והדה-קונסטרוקציה היא האנלוגיה התרבותית של הסוציאליזם. גישות ה"שימור" נראות דומות והן נוטות לקדם הבחנה קבוצתית ואילו גישות ה"שינוי" נראות דומות והן נוטות לערער הבחנות קבוצתיות קיימות.
פרייזר בוחנת את ההשערות הללו על המגדר והגזע: מה קורה כאשר מנסים, לכאורה בניגוד לדילמת החלוקה לעומת ההכרה, לפעול לתיקון שני העוולות בו-זמנית באמצעות הצירופים הנ"ל?
פרייזר קובעת כי גם במגדר וגם בגזע, שילוב של תיקונים "משמרים" בחלוקה מחדש ובהכרה הינם בעייתים הרבה יותר מאשר שילוב של תיקונים "משנים" בחלוקה ובהכרה.
השילובים של מה שהיא מכנה "פמיניזם סוציאליסטי" יחד עם "דה-קונסטרוקציה פמיניסטית" במגדר, ו"סוציאליזם דמוקרטי אנטי-גזעי" יחד עם "דה-קונסטרוקציה אנטי-גזעית" בגזע, יכולים להועיל הרבה יותר מאשר אפליה מתקנת לנשים או ללא-לבנים יחד עם ייסוף הערך התרבותי של הנשים והלא-לבנים. המגרעות שפרייזר מוצאת בביצוע השינוים הללו הם שצורות שינוי אלו רחוקות מאוד כיום מן האינטרסים והזהויות של רוב הנשים משום שאינן מקובלות היום והן גם רחוקות מאוד כיום גם מהאינטרסים והזהויות של רוב הלא-לבנים. [באסה..].
פרייזר מסכמת כי "הן לגבי מגדר והן לגבי גזע, המוצא המחוכם ביותר מדילמת החלוקה לעומת הכרה הוא סוציאליזם בכלכלה לצד דה-קונטרוקציה בתרבות", אך בשביל שזה יקרה, צריך שאנשים יתנתקו מהקשר ה"שמרני" שלהם למבנים התרבותיים הקיימים של האינטרסים שלהם.
ה. סיכום: פרייזר חוזרת על כך שדילמת החלוקה לעומת הכרה היא אמיתית ואין צעד ברור באמצעותו אפשר לפתור אותה באופן מוחלט. היא טוענת ששילוב של סוציא' בכלכלה עם דה-קונסטרו' תרבותית מאפשר למצוא מוצא די טוב מהדילמה לגבי קולקטיביים דו-ערכיים כמו מגדר וגזע, כאשר מתייחסים אליהם בנפרד.
אפשר יש להראות שהשילוב הזה פועל גם בצורה רחבה יותר, כי הרי מגזר וגזע אינם נפרדים זה מזה [נשים שחורות, נשים לבנות, למשל], כמו גם מיניות ומעמד – אין אדם אחד שחבר רק באחד הקולקטיבים הללו. כך, המשימה היא לבחון כיצד אפשר להיחלץ מהדילמה ב"שדה" רחב יותר של קולקטיבים, עם ריבוי מאבקים המצטלבים בריבוי עוולות.
פרייזר מסבירה כי "עדיין" הפתרון שהיא נתנה קודם לכן יכול להיות הטוב ביותר עבור ריבוי מאבקים ועוולות. אחרי שהיא חוזרת ומסבירה מדוע, פרייזר טוענת שאם הדבר נכון, אז אפשר להתחיל ולהבין כמה הזירה הפוליטית בארה"ב רחוקה מהדרך הנכונה – האמריקאים "תקועים" ב"מעגל קסמים" של שיעבוד כלכלי ותרבותי אשר מדינת הרווחה הליברלית והרב-תרבותיות של הזרם המרכזי רק מחוללים תוצאות מעוותות. רק פנייה "לתפיסות החלופיות של חלוקה והכרה תוך שינוי חברתי והכרתי עמוק" תוכל להביא צדק לכל.
