תומס הובס כתב בספרו 'הליוויתן': "אם בני האדם שווים לפי הטבע אז המדינה צריכה להכיר בשוויון זה".
הובס טוען כי הנחת השוויון היא כורח של החוזה הפוליטי. קוראים לזה פיקציה, אך לא כל פיקציה היא דבר שלילי. בעולם של המעשה הפוליטי והמשפטי, פיקציה יכולה להיות גם דבר קונסטרוקטיבי, ובמקרה זה ניתן לומר שהנחת השוויון בפיקציה בונה, כלומר פיקציה קונסטרוקטיבית. למעלה ממאה שנים לאחר שהובס כתב דברים אלו, עמנואל קנט כתב באחד מספריו החשובים שחובה על כל אחד מאתנו להתייחס לכל אדם אחר כאילו הוא סובייקט מוסרי, כלומר כאילו הוא מסוגל לתודעה ולשיפוט מוסריים. שהרי, אם בני האדם לא יניחו זה לגבי זה את הכושר למוסר, אי אפשר יהיה לתפקד והמוסר לא יוכל להיות מכונן. שני הפילוסופים הגדולים הללו דואגים לא רק לניסוח של תיאוריות, אלא שגם עקרונות אלו שבתיאוריות יופנמו ע"י הציבור. כלומר, במובן מסוים ניתן לומר שהגבול בין פילוסופיה ובין אידיאולוגיה, בין טעונים נורמטיביים ובין ניסוח של רעיונות שמכוונים להשפיע על ההתנהגות הפוליטית, ההבחנה בין שני אלו היא רק לעיתים רחוקות חדה. כלומר, יכול להיות פילוסוף שמצייר מצב 'רצוי', אך הוא כמעט אף פעם לא מתעלם מהמנגנונים החברתיים ומוסדיים שיכולים להפוך את הרצוי למצוי. בדומה לכך, גם רוסו (באמנה החברתית) סבור שחירות היא לא רק דבר אובייקטיבי (כלומר, כולם נולדים חופשיים), אלא שזה גם דבר סובייקטיבי של תודעה (אדם שהוא עבד ללא תודעה של חירות הוא יותר עבד מעבד עם תודעה של חירות, כלומר, אדם ללא תודעה של חירות הוא אדם ללא תקווה לאמנסיפציה, כלומר, אדם שנפל לתהליך של התמסדות של העבדות שלו). אזרחים ללא נכונות להתייחס אל הזולת כאל סובייקט מוסרי (כלומר, להכיר בזכותו של כל אדם לחירות), אינם יכולים להתקבץ לחברה דמוקרטית. בחברה שבה מושגים של דמוקרטיה וחופש, הנכונות להסתכל אל הזולת כאל סובייקט מוסרי רק בתוך קבוצה אתנית או דתית מסוימת – החברה לא תוכל להתקיים באורח דמוקרטי לאורך זמן. אחד מהיסודות החשובים של משטר דמוקרטי בא לידי ביטוי ברעיון שבדמוקרטיה אין לנו שלטון של אישים אלא יש לנו שלטון של חוקים. רעיון זה התפתח בפילוסופיה הפוליטית המודרנית, בכך שהמעבר מפילוסופיה פוליטית מונרכית לפילוסופיה פוליטית מודרנית היא בהכרה בחוק. הרעיון המרכזי של הדמוקרטיה, אם כן, הוא שלטון של חוק ולא שלטון של אדם (כמו במשטר מונרכי). ניתן לומר שרעיון זה, כולל הרעיון של בחירה ישירה של נשיא או רוה"מ, למשל, הוא מעין שריד של הפילוסופיה הפוליטית המונרכית. כלומר, גם במדינה דמוקרטית יכולים להיות יסודות פשיסטים. כלומר, ניתן לראות כי יש הבדל בין המבנה העקבי של המחשבה הפוליטית (כלומר, הרצוי) ובין המצב בפועל (המצוי).
מה המדינה צריכה לעשות ע"מ שתהיה לגיטימית? ראינו כי במחשבה הפילוסופית המוקדמת המדינה צריכה לעשות מעט מאוד: להבטיח את הסדר החברתי וביטחון (מקיאוולי, הובס), אצל רוסו וקנט המדינה צריכה להיות גם מוסרית (כלומר, לשמור על עקרונות של חירות ושוויון). ככל שנתקרב יותר לזמנינו כיום, המדינה, במובן מסוים, נוטלת לעצמה יותר ויותר תפקידים (הבטחת שירות רפואי, הבטחת חינוך, תעסוקה וכו'), כתוצאה של חשיבה פוליטית ואידיאולוגית אשר לוקחת בחשבון את חשיבות הרווחה של הציבור. פילוסופים רבים (הובס, קאנט, רוסו, חלדון, ג'ון רולס, רוברט נוזיק ואחרים): לכל אחד מהם יש הנחות יסוד על הטבע האנושי ועל הטבע של היחסים האנושיים והחברתיים. אם נסתכל על ההיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית נוכל לראות שלמרות המורכבות הזאת, אפשר להצביע על כיוונים מרכזיים של הנחות כאלו:
– למשל, אצל הובס, הנחת היסוד היא שיצר התוקפנות של האדם הוא נקודת המוצא לפילוסופיה הפוליטית (כלומר, מצב הטבע – מה קורה לבני אדם כשהם לא נמצאים תחת מסגרת מדינית, מסביר את הקמת המדינה כפתרון למצב הטבע. האדם חש כל הזמן מאוים בגלל מצב הטבע ולכן, בהחלטה רציונאלית, הוא מחליט להקים חברה או מדינה אשר תעניק ביטחון לכל האזרחים). רק הריבון יוכל להבטיח את ביטחון הציבור. הובס יוצא מנקודת הנחה שכל אדם חי בפחד מפני המצב הקיים (=מצב הטבע) וכן כי יש לכל אדם יכולת לקבל החלטה רציונאלית.
– רוסו אומר כי אילו הייתה בידו היסטוריה של ההתפתחות המוסרית של המין האנושי הוא היה מביא אותה בפנינו. אבל מאחר ואין לנו היסטוריה כזאת, הוא אמר ש"ימציא", על בסיס כל הידע שלו, את ההתפתחות המוסרית של המין האנושי בצורה הכי קרובה ומה שניתן לשער שהיה. הוא מדבר על היסוד הרגשי של האדם.
– אצל קנט, הדגש הוא על היכולת הרציונאלית וגם המוסרית של האדם. הוא השתדל להתעלם מהיסוד הרגשי של האדם, כלומר, הוא חושב שהאזרחים צריכים לפעול מתוך חובה ולא מתוך נטיות ליבם (משום שרגשות הם דבר לא עקבי).
בנושא זה יש להבחין בין פילוסופיות פוליטיות אשר מתעלמות ממושג הרגש (כמו קנט), ואילו יש פילוסופיות פוליטיות אשר נותנות דווקא משקל כבד למושג הרגש. קרל שמיט, פילוסוף גרמני, טען, למשל, כי חשוב לפתח בקרב הציבור את רגש האויבות כלפי קבוצה או מדינה אחרת ע"מ שהקבוצה תהיה יציבה (כלומר, קבוצה ללא אויב לא יתפתחו בה רגשות של ליכוד בין חברי הקבוצה). זוהי פילוסופיה פוליטית אשר עומדת בניגוד ברור לפילוסופיה הליברל-דמוקרטית אשר דוגלת בסולידאריות אוניברסאלית (כלומר, היא מתנגדת למנגנון האויבות בין המדינות). הפילוסופיה הפוליטית של מארקס (אשר מציגה מודל של אויבות בין מעמדות) נוצלה ע"י גורמים פוליטיים שערכו אנאלוגיה בין היחסים שבין עובדים למעבידים ובין היחסים שבין שליט לנתיניו.
נראה כי כל פילוסוף פוליטי רוצה להבהיר את השקפתו ולכן מציג מצב היסטורי שהוא לא בהכרח נכון, אלא יכול להיות שמדובר דווקא במצב עתידי שאפשר להדרדר אליו אם לא נפעל ע"פ ההשקפה שלו. הפילוסופיה הפוליטית לא מתיימרת להיות היסטוריה, אם כן, אלא בונה את הטעון שלה על בסיס המצב הראוי (או ה"לא ראוי") שיכול להתבטא ב'סיפור' לא מציאותי מסוים.
הפילוסופיה הפוליטית של ימינו, במרכזה עומדות שתי קבוצות מרכזיות ומנוגדות:
– המחנה הליברלי: הנחת היסוד של המחנה הליברלי היא שהיחידה האלמנטרית שעליה נבנה הסדר הפוליטי הוא האינדיבידואל (הוא המקור של הערך של הסמכות והכוח). האינדיבידואל הוא גם המטרה של הרווחה ושל החופש והשוויון. כלומר, מה שעומד במרכז ההוויה הפוליטית הוא האדם החופשי.
– המחנה הקומיוניטרי (הקהילתני): מעמיד במרכז את הקבוצה. כל אדם איננו אלא נגזרת של הקולקטיב שאליו הוא שייך. הליבה הנורמטיבית של גישה זו היא הקבוצה ולא האינדיבידואל. כלומר, בעצם המעמד של הקבוצה מבחינה ערכית הוא יותר גבוה מהמעמד של היחיד.
המחנה הליברלי, בביקורתו כלפי המחנה הקומיוניטרי, חושש מפני פגיעה והרס של האינדיבידואל. רוסו דיבר על כך הרבה, וניתן למצוא דוגמאות לכך במציאות שסביבנו (הוצאה של אינדיבידואל מן הקבוצה, אשר הופכת להומוגנית ובכך לא יכולה לקבל את הפרט השונה). הקומוניטרים, לעומת זאת, מפחדים לאבד את השלם בכך שיעלו את קרנו של היחיד, ובכך יוצאים נגד הגישה הליברלית. הויכוח בין שתי גישות אלו מתנהל הן ברמה הפילוסופית הן ברמה הפוליטית. למשל, בנושא הצבא ומלחמה: הקומוניטריים טוענים שמדינה ליברלית יכולה להגיע למצב של סכנה משום שהאינדיבידואליזם לא מעודד פטריוטיזם והקרבה עצמית, ומעודד סוג של אגואיזם, ולכן, אנשים שדוגלים בעמדות כאלו הם אנשים שקשה לגייס אותם למאמץ הקבוצתי של מלחמה. הליברלים טוענים כנגד כך, שדווקא קל יותר לגייס אנשים על בסיס סולידריות (מאותן סיבות שפורטו במשפט הקודם), ולכן משטר קומוניטרי מעודד, במובן מסוים, מלחמות (קל יותר להדרדר למלחמה במשטר כזה). בתקופות של שלום ורווחה המודל הליברלי יכול להצליח יותר, ואילו בתקופות שפל יש צורך יותר בסולידריות. החברה האמריקאית, למשל, נחשבת לחברה ליברל-דמוקרטית מובהקת, אך מאז ה 11.9 היא הולכת יותר לכיוון קומוניטרי, מתוך רצון לדאוג לביטחון הקולקטיב. הפילוסופיה הפוליטית של זמנינו, אם כן, משתתפת גם בוויכוחים פוליטיים, ובכך היא שונה מכל פילוסופיה אחרת.
ניגוד נוסף בפילוסופיה הפוליטית היא בין מושגים של תועלת ובין מושגים של זכויות.
ג'רמי בנת'ם היה אבי האסכולה התועלתנית בפוליטיקה אשר אומרת כי תמיד יש לבחור בפעולה שתביא מקסימום תועלת למקסימום אנשים. גם הוא גם מיל חשבו כי המדינה צריכה להביא כמה שיותר תועלת לאזרחיה. לעומתם, עמנואל קנט יצא כנגד התפקיד של התועלת בפוליטיקה, ועל בסיסו אימצה המערכת המשפטית את חשיבות מושג הזכויות של האנשים. כלומר, חשוב לקחת בחשבון קודם כל את הזכויות הבסיסיות והבלתי משתנות של האזרחים, ורק אח"כ את התועלת של האנשים והקולקטיב. באירופה ובארה"ב, רעיון זה של תורת הזכויות התפשט והפך למרכזי בפילוסופיה הפוליטית. כיום, לאור תהליך הגלובליזציה, קיימים שני מנגנונים גדולים שמשקפים את שתי הגישות. גישת התועלתנות משתקפת היטב בקפיטליזם, אך לעומת זאת, המנגנון המשפטי הבינ"ל כיום הוא מפותח מאוד וממסד את הזכויות הבסיסיות (זכויות האדם והאזרח וכו'). לכן, קשה לומר לאן פניו של העולם, שכן שתי מגמות מנוגדות אלו הולכות ומתעצמות האחת במקביל לשנייה.
אפשר לומר שאחד הכישלונות הגדולים של הפילוסופיה הפוליטית הליברלית שהיא התעלמה מהרגשות כגורם בפוליטיקה. כשהיא עמדה מול התנועות הלאומיות והסוציאליסטיות, היא התקשתה להתמודד עם העוצמה שלהן, אשר נבעה מהרגשות שהיו מעורבים בה. כמו שישראל, כמדינה ליברלית, מתקשה לעמוד אל מול ארגוני טרור אשר משופעים בחוזק וליכוד רגשיים.
הלאומיות תמיד יכלה לגייס רגשות חזקים של שנאה לקבוצה אחרת, אך הליברליזם היה די קר מבחינה רגשית ולכן מבחינה מסוימת היה הרבה יותר פגיע לתנועות הפוליטיות האחרות. לכן, כאשר הפילוסופיות הפוליטיות מיתרגמות למפלגות, נצפה לראות במפלגה שמושתתת על ערכים קומוניטריים חוזק וליכוד הרבה יותר ממפלגות שמושתתות על ערכים ליברליים. לאורך ההיסטוריה הלאומנות ניצחה את הליברליזם, כמעט עד לעת האחרונה.
