לספרות ולמערכת המשפט יש כמה קווי חפיפה שלא כולם תמיד גלויים. כולנו מכירים ספרות המסופרת אודות המערכת המשפטית ומתרחשת בתחומיה אך לא רבים שמים לב כי גם באולם בית המשפט האמיתי לעיתים אנו יכולים למצוא מאפיינים רבים הקשורים לעולם הספרות. עדויות, למשל, הן הרי סיפור והן תמיד חלק מכל משפט פלילי או אחר. פיטר ברוקס במאמרו "משטור סיפורים" מבקש להצביע על הקשר המודחק שבין נרטיב ומשפט. לדבריו מחד מכיר בית המשפט בחלקם של סיפורים ונרטיבים בדיון המשפטי, אך שאיפתו להתבסס רק על טיעונים הגיוניים וראיות אמפיריות מניע אותו לכפות "גבולות פורמליים צרים" לסיפור, כמו למשל דיני ראיות, הקובעים כיצד יראו הסיפורים הקבילים בבית המשפט. ניסיונות כאלו מעידים לדעת פיטר ברוקס דווקא על ההכרה של המערכת המשפטית במרכיב הנרטיבי שלה שמובילה לניסיון הדחקה שלו. המערכת המשפטית קובעת את גבולות הסיפור ואת מרכיביו לפי צרכיה ועמדותיה שלה.
כך למשל שאלות של אחריות לנזק הן שאלות של בניית רצף סיבתי ועמידה על טיבו, וזוהי לפי פיטר בורקס שאלה נרטיבית. כמו כן הוא קובע כי את הסיפור אפשר ליצור ולהבין רק בדיעבד ובראייה לאחור, שכן המשפט שואל כיצד תוצאה מסוימת התרחשה ומחפש את הסיבות שהובילו אליה. ברוקס מביא דוגמה למקרה בו אותן עובדות ידועות היוו בסיס לארבעה סיפורים שונים זה מזה. הוא מציין כי עובדות אלו מלוכדות על ידי "דבק נרטיבי" שמצרף אותן לכדי משמעות ובכך הוא מזכיר את תפיסת ההיסטוריה של היידן ווייט. ההדבקה הנרטיבית הזו של העובדות לכדי סיפור לכיד תלויה ומותנית בתפיסת עולמם של המבצעים אותה, מה שכינה רולאן בארת בשם "דוקסה" המעצבת את דרכי הבנת העולם שלנו. כך אנו רואים כי סיפורים אינם רק חלק מדיון משפטי אלא ממש ממהותו. הסיפורים הם שמבנים ויוצרים את הדרך שבה אנו תופסים ראיות, והם עושים כן בהתאם לתפיסת העולם או דוקסה של הפועלים בהם.
המשפט, אם כן, מושתת על סיפורים נרטיביים והוא אף מכיר בכך אך גם בעת הוא מנסה להתנער מהכרה זו ולהדיר את הסיפור מחדר הדיונים. פיטר ברוקס ב"משטור סיפורים" קורא למחקר נרטולוגי של מערכת המשפט בכדי לחשוף את הקשר הסמוי והמודחק שבין נרטיב ומשפט.
