- זכות הצבעה לנשים: מה שלבסוף הוביל לשינוי שילוב בין הטענות של הדמיון ושל השוני- שיתוף פעולה פוליטי שהוביל לשינוי החוקה. שת"פ בין ארגונים פמיניסטיים לבין ארגוני נשים שמרניים שטענו בעד השוני.
- קץ התנועה לזכויות הנשים: שנת 1920 מסמלת את קץ התנועה והנושא יורד כמעט לגמרי מסדר היום הציבורי (למרות שעדיין יש מפלגת נשים). אליס פול- עמדה בראש מפלגת הנשים, הגיעה למסקנה שאין ממש בטענות בשם ההבדל, ומצד שני יש בהן סיכון עבור הנשים כי יש בהן מקור ובסיס לאפליה. פול ומפלגתה אפילו התנגדו לחקיקה שנועדה לתת לנשים חופשת לידה, מחשש שנשים יופלו בשוק העבודה.
- שנות ה- 20 באמריקה: המשבר הכלכלי הגדול, זעזע את הקטגוריות הג'נדריות של העבודה. היתה מצוקת עבודה גדולה מאד וכולם חיפשו עבודה- לא משנה באיזה תחום. נשים מצאו עצמן עובדות בעבודות לא "נשיות".
- מלחמת העולם השנייה: החריפה את מה שקרה במשבר הגדול מבחינת שוק העבודה. לפני המלחמה היה ייצור תעשייתי כבד לצרכי מלחמה, ועל כן היו הרבה מקומות עבודה. אולם, מרגע שארה"ב נכנסה באופן פעיל למלחמה- כל הגברים גויסו ולא היו ידיים עובדות. התוצאה הייתה קמפיין גדול של הממשל הפדראלי למען שילוב נשים בתעשייה הכבדה. אולם, אחרי המלחמה, הנשים פוטרו לטובת הגברים שחזרו מהמלחמה. זה סימל והיווה נקודת מפנה בעניין שוק העבודה, כי נשים הרגישו שהן יכולות.
- · הגדלת ההוצאה הפדראלית ע"י אייזנהאואר וטרומן:
v GI Bill: כל יוצא צבא יכול היה ללמוד לתואר ראשון על חשבון המדינה. המשמעות של זה היא כפולה: בבת אחת שוחררו לתוך שוק העבודה 10 מליון איש, דבר ששוק העבודה לא עמד בו (מה גם ששוק העבודה הצטמצם כי הוא חזר לימות שלום ולא היה צורך בייצור המוני של נשק כפי שהיה קודם). התכנית הזו סיפקה למשוחררים תעסוקה ע"י לימודים. שנית, הממשלה השקיעה הון עצום בתכנית, הקולג'ים טופחו ונפתחו הרבה משרות באוניברסיטאות. בתוך כך, גם לנשים נפתחו תקני לימודים באוניברסיטאות. לפני כן הדבר היה אפשרי אך לא ממשי. מאחר ומספר המקומות גדל- גם לנשים היתה הזדמנות ללמוד ובזול.
v אחזקת הכבישים– עוד הוצאה גדולה שעשה אייזנהאואר, הממשלה לקחה על עצמה את בניית הכבישים ותחזוק שלהם. זה מהלך קיינסיאני, הממשלה הוציאה הרבה כסף על השוק כדי ליצור מקומות עבודה לאחר המלחמה. הדבר גם עודד תעשייה אזרחית כמו ייצור רכב, ואכן לכל אמריקאי היה רכב, ויחסית בזול. הדבר הזה גם עודד את הפרברים שסימלו את הבורגנות הטהורה.
- האידיאל הנשי בשנות ה-50: "עקרת הבית, אם הבנים". האישה בבית, צריכה להיות סקסית עבור בעלה. שיכרון מוצרי הצריכה יצר וואקום כי בסיוע שואב האבק, מכונת הכביסה ומדיח הכלים- עבודות הבית נעשו פחות תובעניות ודרשו פחות זמן. לנשים של המעמד הבינוני נהיה משעמם.
- 1963- הגל השני של הפמיניזם: בטי פרידן: "the problem that has no name". לפי הפרסומות הן היו אמורות להיות מאושרות, אך הן מצאו עצמן מתוסכלות. ההנחה הייתה שמה שמעניין נשים ומה שעושה אותן שמחות זה רק הבית, מה שמדאיג אותן זה הבית. אם הן אמורות להיות שמחות (לפי האידיאל ולפי הפרסומות)- אז מה הבעיה? לא ידעו להגדיר את הבעיה. בטי פרידן מתייצבת בצד של הטיעונים בשם המשותף ומתנגדת לטיעונים בשם ההבדל. טענה שמתייחסים לנשים כמי שלא מעניין אותן תחומים כמו פוליטיקה וענייני מדינה, ורק מעניין אותן הבית. היא הקימה את ארגון NOW– National organization of women. הם רצו ליזום תיקון לחוקה Equal rights amendments- איסור אפליה על פי מין. התיקון לא הצליח לעבור- גם מתוך הגברים אך גם מתוך הנשים (שתמכו בטיעונים בשם ההבדל, כגון, חופשת לידה).
- המושג ג'נדר 1968-1970. נולד בשלב זה כאשר הפמיניזם משתלב בתוך זרמים רבים אחרים של מחאה נגד התרבות החומרנית של דור ההורים- מרד הסטודנטים, ילדי הפרחים, ההיפים, התנועה לזכויות האזרח, ועוד. מתוך המרד הזה צומח זן מובהק של מחאה נשית. בהתחלה היא משולבת בתוך המחאה הכללית, אך מתבדלת עם הזמן..
- טיעונים בשם המשותף– בטי פרידן, הפלטפורמה של NOW. קייט מילט. תופסת את היחסים בין המינים במונחים של מלחמה. טוענת שאידיאולוגיה של ההבדלים הוא בסיס האפליה. משתמשת במושג ג'נדר. ההבדלים הם פרי של הבניה חברתית ונועדו להשתמש בהבדלים לצורך דיכוי נשים.
- טיעונים בשם ההבדל:
v קארול גיליגן. סולם אחר של ערכים שבו האמפתיה והבנת הזולת הן ערכים שנמצאים מעל ניצחון וחומרנות. היא טוענת שסולם הערכים של נשים הוא אחר- ויכול להועיל לחברה. היא לא דנה בסוגיה האם זה נרכש או מולד אצל הנשים. לחברה יהיה טוב לאמץ את הסולם הנשי, לצד הסולם הגברי- להביא את הקול הנשי לקדמת הבמה. הטיעונים האלה דומים לאלה שרווחו במאה ה- 19.
v סוזן ברנד מילר– טענה טיעונים אחרים שלא האדירו את הנשים אלא יצאו נגד הגברים (1975). יש הבדל ביולוגי מכריע בין המינים. איבר המין הגברי הוא כלי נשק, בניגוד לזה הנשי. על כן, במצב הטבע- כל הגברים רואים בכל הנשים טרף לגיטימי והם משביעים את התאווה שלהם ע"י אונס. אונס זה לא הפרה של הנורמה, אלא הנורמה. כיוון שהנשים מבינות שהן טרף לכל פרא- נולד מוסד הנישואין הפטריארכאלי. זה טרייד אוף- האישה מסכימה להיאנס כל הזמן תמורת הגנה מצד הגבר שלא יאנסו אותה אחרים. כיום אין צורך לאנוס נשים בפועל, כי הן כבר הפנימו את היותן שייכות לגברים. האונס הוא נשק להכפפת נשים.
- הפמיניזם הפוסט מודרני: הטענות בשם כך שנשים טובות יותר- נעלמו, ומה שנשאר זה טיעונים בשם ההבדל נגד הגברים. סוזן ברנרד מילר הייתה הבסיס אך הטענות הוקצנו. נעמי וולף (The beauty myth) אפילו מייחסת לגברים לא רק כוונות אונס, אלא כוונות רצח- על ידי אידיאל היופי והרזון. האשימה את הגברים בכך שהם גורמים לנשים להפרעות אכילה וכתוצאה מכך למוות. הטיעונים הולכים ומקצינים בטענת הבדל שרק מעצימה את הרוע הגברי ולא מאדירה את הנשים.
- כלבו סירס– הוגשה תביעה נגדו בגין אפליה, כי בדקו וגילו שבדרגות הבכירות אין ייצוג לנשים. אחד הטיעונים שהם הביאו כדי להגן על עצמם היה טענות בשם ההבדל (גיליגן)- הנשים פחות אמביציוזיות ומעדיפות משפחה על פני קידום בעבודה. ביהמ"ש קבע (1986) שזה שיש הבדלים בייצוג איננו מעיד על אפליה, וקבע שכדי להוכיח אפליה צריך להוכיח כוונת אפליה. משפט סירס הביא אל חזית הדיון את השאלה האם הטיעונים שעל בסיס ההבדל בין המינים מייצרים הצדקה לאפליה. הסיבה לכך הייתה עדה מטעם התביעה, קתרין האריס, שעדותה סייעה להצדיק אפליה נגד נשים. המסקנה של האריס הייתה פוסט-מודרנית מובהקת: השאלה איננה מה האמת אלא מי קובע.
- ג'ון סקוט: היסטוריונית. אימצה את העמדה הפוסט-מודרנית לפי פוקו – הידע הנוצר ביחסים בין גברים לנשים הוא יחסי שכן הוא נוצר תחת היחסים האלה. ידע לא מתגלה, אלא מיוצר. הידע הזה מבנה את היחסים בחברה. ידע הוא יחסים של כוח. העמדה הזאת של סקוט נותנת תפקיד סיבתי לידע בעוד המרקסיזם רואה בו סרח עודף והצדקה בדיעבד. סקוט חשבה שכאשר מייצרים ידע בהווה יש לחשוב כיצד הוא משנה את העבר והעתיד. אז נשאלת השאלה, האם ההיסטוריון מחויב לעבר או לעתיד?
- סקוט ניסתה למצוא מפלט מהדרך ללא מוצא שמשפט סירס הוביל אליו. סקוט לא רצתה להכחיש את ההבדלים בין המינים. היא מקצינה את הטיעונים בדבר ההבדל על ידי "פירוק" של הקטגוריות נשיות וגבריות. היא טוענת כי השיח הפטריארכאלי יצר את הקטגוריות של הג'נדר וחילק את האנושות לנשים וגברים, כפי שהשיח את הלאומי חילק את האנושות לקבוצות לאומיות. המושג נשיות מאחד קטגוריות רבות, סוגים שונים של זהויות ולפיכך יש הרבה הבדלים ולא הבדל אחד. אין רק נשים לבנות, סטרייטיות מהמעמד הבינוני (ביקורת של קודמות לסקוט על השיח הפמיניסטי שמתעלם מההבדלים בין נשים). סקוט טוענת שהקטגוריות של נשים וגברים הן הבנייה חברתית. לטענתה, צריך להראות שזה כך ואז נוכל לערער על נצחיותן וקיומן. (זה היסטוריציזם, המושגים שלנו והדת שלנו לא מבוססים על האמת אלא הם פרי של זמן ומקום). אם נראה שיש ריבוי של "אישה" שלא ניתן לעשות עליהן הכללות, לא נצטרך לוותר על הייחוד וההבדל אבל כן נוכל לדבר על הבדלים בלי לפגוע בשוויון. כלומר- לא צריך לדבר על הבדלים בין נשים לגברים אלא יש הרבה סוגים של גברים והרבה סוגים של נשים. השיח הפך לכזה בו הדיכוטומיה בין ההבדל והמשותף לא עובד כנגד הפמיניזם. השיח הפמיניסטי פנה לניסוח הבעיה במונחים חדשים. הרוע הוא האחידות והטוב הוא הפלורליזם. המאבק בין גברים לנשים הוא שגברים מייצגים את האחידות והנשים מייצגות את הריבוי. זה לא טיעון לדעת גדי, אלא סנטימנט. לכן נכנס לשיח הפמיניסטי מושג המהותנות.
- מהותנות: לכל דבר יש מהות מסוימת ולכן הוא לא יכול להשתנות. נשים הן רגשניות במהותן ולכן הן לא יכולות להשתנות. ההבדל הקבוע והנצחי הם הטיעונים שישמשו כנגד אפליה. כולם התנגדו למהותנות. עכשיו טוענים שאין מהות, אלא הכל הבניה חברתית ולכן הכל נזיל. המושג מהותנות הוא סטירה עצמית פשוטה. זו מריחה פילוסופית לדעת גדי.
- ג'ודית באטלר: באטלר אומרת שגם התכונות בתוך הקטגוריות הן גם נזילות (ולא רק הזהות הנשית רבת הקטגוריות). השיח שמבנה את הזהות בעיני באטלר הוא סוג של דיכוי. קבלת שם (name) מאחרים הוא טראומתי כי מכניסים אותך למערך הדיכוי ויוצרים את תנאי קיומך. באטלר היא לכאורה שיא החתרנות, אבל היא בעיני גדי דוגמא לשמרנות. למעשה היא המיינסטרים, המשך של ג'ון ויין, self made man. אינדיבידואליזם אמריקאי. לכן באטלר נציגה של המיינסטרים, חזרה לאינדיבידואליזם האמריקאי. באטלר היא גם ריאקציונרית במשתמע, מפני שהיא אומרת שהיא נגד סולידריות, ונגד סולידריות של נשים שמדכאת את הריבוי. לפי גדי, אם אין סולידריות אז איך ינהלו את המאבק הפמיניסטי? בארה"ב בה המאבק הפמיניסטי הכי חזק באקדמיה, שם יש את התנאים הפדרלים הגרועים ביותר לנשים. ביטלו את התמיכה לאמהות חד-הוריות וכל מיני זכויות דומות.
