ערכים בתרבות הישראלית: הציונות הדתית – חלק 1

בקונגרס אוגנדה (הקונגרס הציוני השישי), סיעה אחת, המזרחי, הייתה הסיעה היחידה שהצביעה בעד. מעניין לראות איך סיעה שלא שמה את א"י במרכז האג'נדה שלה, הפכה להיות מפלגה שא"י נמצאת במרכז האג'נדה שלה.

התנועה הציונית יצרה בעיה קשה לאורתודוקסיה. האורתודוקסיה ספגה כמה מהלומות ואתגרים עד לאותו רגע. התפרקותו של הסדר המסורתי המובן מאליו הציבה אלטרנטיבות אחרות: החסידות וההשכלה ועימה החילון. ההצעה לראות את הזהות היהודית כלאומית ולאו דווקא דתית, היה אתגר לאורתודוקסיה שראתה בזהות הדתית את הבסיס היחידי ליהדות.\

התנועה החילונית החלה לוטשת את עיניה לאותן מטרות ויעודים שהיו נתונים בזהות הדתית. השיבה לא"י הייתה רעיון דתי מאז ומעולם, וזה הציב אתגר משמעותי לאורתודוקסיה. "שיבת ציון" היה אמור להיות רעיון דתי. לפי המסורת בני ישראל נשבעו שלוש שבועות ביציאה לגלות:

א.      לא לדחוק את הקץ – לא לאלץ את ביאת המשיח;

ב.      לא לעלות בחומה – לא לעלות לישראל ולהקים את מלכות דוד;

ג.        לא למרוד באומות העולם.

והנה, הציונות בוגדת בשלושת השבועות האלו.

היו כמה רבנים שניסו להתמודד עם הדילמה הזאת, חלקם אף עשו זאת לפני הרצל. בראש ההוגים של הציונות הדתית, רבי צבי הירש קלישר מרוסיה ורבי יהודה אלקלעי מסרביה. הפתרון התאולוגי שלהם אמר בין השאר שעליה לא"י אינה דחיקת הקץ, כי אם הגאולה היא תהליך ולא מאורע, אז יש מקום לפעולה אנושית בתוך התהליך. אנשים לא יכולים להביא את המשיח בפועל, אבל אפשר להכין את הקרקע באמצעות עליה לא"י.

הרב יצחק יעקב ריינס הפך להיות המנהיג של המזרחי, המפלגה הדתית בתוך הקונגרס הציוני. הפתרוון של הרב ריינס היה להפריד בין קודש לחול. עפ"י רביצקי (הדעות חלוקות לגבי הפרשנות של הגות ריינס, ואנחנו נאמץ את הפרשנות של רביצקי לצורך הדיון), הפתרון של ריינס היה שהציונות היא מפלגה פוליטית שנועדה לפתור את המצוקות של היהודים בגלות. ריינס, כמו אחד העם חשב שאם תקום חברה ישראלית תקום בא"י אז החברה הישראלית תוכל לפרוח, וכך גם החברה היהודית. הפרשנות של ריינס ועימו תנועת המזרחי היא שהציונות היא פתרון חילוני ולא משיחי.

עד 67, אפילו 77 המפד"ל ומפ"י היו בסיס הקואליציה הקבוע. תנועת המזרחי הייתה ברובה תנועה בורגנית, אבל היה לה גם צד סוציאליסטי, והיא הקימה כמה קיבוצים וחלקם קיימים עד היום. לכן, הברית בין מפ"י למזרחי הייתה עשירה ועבה.

מכל שלל הפתרונות התיאולוגים לציונות הדתית, חשוב להבין את הגותו של הרב קוק. הרב קוק החל את דרכו כששמע על הקונגרס הציוני, והוא חשב שימי המשיח הגיעו. אבל אז הגיע לאוזניו שנאמר בקונגרס הציוני שלציונות אין דבר עם הדת (מקס נורדאו אמר שלציונות אין דבר עם התיאולוגיה, שכל כוונתו הייתה שזאת תנועה לא משיחית). בתגובה, הרב קוק ניסח את משנתו שנשענת במידה רבה על הפילוסופיה של הגל. הרב קוק סבר שהחדש יתחדש והישן יתקדש. התחושה שלו היא שהאורתודוקסיה קפאה על שמריה, ואיננה מסוגלת לעשות פריצת דרך כי מהותה לשמור על הישן. כדי שהישן יתחדש היה צורך בכוח חיצוני לאורתודוקסיה, שיגרום לחידוש. האורתודוקסיה והציונות הם למעשה שני חלקים משלימים של משהו והם לא סותרים זה את זה.

לדעת רביצקי, לשיטת קוק החלוץ הציוני שומע את הקריאה לא"י ולא יודע מי קורא לו, והארותודוקסי יודע מי קורא לו אבל לא שומע את הקריאה.

הפרשנות של הרב קוק היא גאולית ועל כן הוא נעשה ציוני נלהב, עלה לישראל ונפטר כאן בשנת 1935. הקדושה שקוק ראה בציונות היא קדושה שהדגש שלה הוא על הממלכה והמדינה. המדינה שתקום בישראל היא יסוד כסא השם בעולם. המדינה היא חילונית, אבל היא התבנית שתקבל לבסוף את מלוא מידת הקדושה מידי שמים. המדינה היא הבסיס למדינה הקדושה שתקום בעתיד. המדינה היא אמנם מוסד ארצי אבל יש לה משמעות תיאולוגית חשובה.

בנו של הרב קוק במשך 30 שנה לאחר מות אביו, ועד שנות ה-60 קיים את הישיבה של אביו (ישיבת הרב) ועשה ריביזיה של משנת קוק האב, באופן כזה שהוא מיקד את משמעות המפעל הציוני בהתיישבות בא"י ולאו דווקא בממלכה. ברשימת המצוות אין מצווה של "יישוב הארץ". מקורו של הרעיון לכך שיש מצווה כזאת הוא ברמב"ן שערך רשימת תיקונים לרשימה הקנונית של תרי"ג מצוות ובה הוא הוסיף 17 מצוות עשה שאותן הוא סיווג תחת הכותרת "מצוות ששכח אותן הרב" (הרמב"ם). המצווה הרביעית (מצווה ד') היא מצוות יישוב הארץ. "שלא נעזבנה בידי מי מידי זולתנו או לשממה". אסור להשאיר את א"י בידי זרים או להשאיר אותה לשממה. המצווה ד' הייתה שנוייה במחלוקת כבר בתקופת הרמב"ן ונשארה כזאת.

בתורה של הרב צבי יהודה המצווה הזאת הפכה להיות מרכז התיאולוגיה, כי ההקשר של הרב צבי יהודה היה בתאוריה של אביו שאנחנו מצויים בתחילת הגאולה. עפ"י הרב צבי יהודה הגאולה הזאת תושג ע"י יישוב הארץ. הדבר המעניין הוא שמצווה ד' לא מוזכרת בכלל במשנתו של הרב קוק האב. הרב קוק לא מיקד את הגאולה במצווה אחת, ובוודאי שלא במצווה ד'.

ערב מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות של 67' הרב צבי יהודה נושא נאום בפני תלמידיו ובו הוא מתייפח ואומר "גופי קרוע, כי א"י קרועה", איפה שכם שלנו, וחברון שלנו וכו'. הנאום הזה מקבל משמעות מיוחדת, בגלל שחודש לאחר מכן המקומות האלו חוזרים לא"י. מלחמת ששת הימים נראתה כהוכחה או חיזוק לפחות לתורתו של הרב צבי יהודה. נתיב הגאולה הוא נתיב חזרתנו לאדמת אבותנו. הדגש של הציונות הזאת הוא א"י. המרכז של הציונות עד כה היה הקמת מדינה ריבונית ודמוקרטית, וכעת יש ציונות שהמרכז שלה הוא א"י.

מלחמת ששת הימים מביאה רוח חיים לציונות הדתית, והיא מתחילה במאמצי ההתיישבות. כבר ב-67' לוינגר וחנן פורת יוצאים בשיירה ליישב מחדש את גוש עציון. "שיבת גוש עציון" עדין לא נראית כשיבה שונה משיבת ישראל. גוש עציון נכבש ע"י הירדנים ב-48', והוא עדין סמל גם של החילונים. יש כאן שיבה הביתה גם במובן של הציונות המודרנית החילונית. במקרה של חנן פורת, לשיבה הביתה יש משמעות אישית, כי הוא פונה מגוש עציון כילד, ונשאר אחד מיתומיו. לכן היה קשה להפריד בשלב הזה שיש כאן גוון שונה ומיוחד. כאמור, הייתה בישראל אופוריה כללית, והיה נראה שכולם מסכימים. את הגוון המשיחי ניתן היה לראות רק אח"כ.

באפריל 68' הרב לוינגר הגיעו לחברון לחגוג את חג הפסח. שר הבטחון היה חולה והם קיבלו אישור לחגוג את הסדר במלון פארק בחברון ובסיומו הם סרבו להתפנות. בשלב הזה החלו לראות קווים נבדלים. התנועה למען א"י השלמה לא הייתה דתית באופן בלעדי. האינטלקטואל שעמד בראש התנועה היה נתן אלתרמן, ועימו גם בית"ר, מפ"ם (טבנקין), עגנון ועוד. מעבר להסכמה אינטלקטואלית היו תומכים פוליטיים גם במפלגת העבודה שהייתה אז בשלטון. בתוך המפלגה היו כמה ניצים: גולדה מאיר, גלילי, יגאל אלון ומשה דיין. אלון ודיין הציע פתרונות לשאלת השטחים שאינם "פקדון" ליום של הסכם. שניהם תמכו בהתיישבות בשטחים, כל אחד בדרך אחרת:

א.      אלון, לימים תוכנית אלון, תמך בפשרה טריטורילית. קרי, שתהיה התיישבות מסביב למוקד של ההתיישבות הפלסטינאי, ולאחר מכן תהיה פשרה של הטריטוריה, יחזירו לירדן את אזור גב ההר, שם עיקר ההתיישבות הפלסטינית, ולישראל ישאר שאר השטח. מבחינת הירדנים זה היה פתרון מאד גרוע לוותר על עיקר השטח ולקבל עוד אוכלוסיה פלסטינית.

ב.      דיין – הפשרה הפונקציונאלית – הוא ביקש לחלק לא את השטח אלא את הפונקציות. התושבים ישארו אזרחים של ירדן, אך נתינים של ישראל. כך תופרד הפונקציה האזרחית מהפונקציה הכלכלית. כך, המעמד האזרחי ישאר של ירדן. מבחינת ירדן הפתרון הזה אפילו יותר גרוע, שהם יקבלו עוד פלסטינים בלי שטח, ושיתחזק הכוח הפלסטיני בירדן, שהיו גם כך 60% מהאוכלוסיה הירדנית. משנת 68' ירדן חותכת באופן סופי את הקשר עם הפלסטינים (עד אותה עת הם היו משלמים למשל לעיריות בגדה).

הצבא פינה את לוינגר לבנין הממשל הצבאי בחברון. אלון התחיל לקדם את ההתיישבות הקבועה בחברון ואמר שלא יכול להיות שבגלל פוגרום אכזרי בתרפ"ט, לא יתכן שחברון תהיה "נקייה מיהודים". השפה היא מאד אסוציטיבית עם השואה, ולכן זה עובר בכנסת ומקימים את קריית ארבע. קריית ארבע הוא מקום מאד קיצוני, גם בעיני הציונות הדתית זאת "ערוגת עשבים שוטים" (בניגוד למשל לעופרה, אפרת וכו'). עד עליית הליכוד נבנו בקריית ארבע 800 יחידות דיור, ורק חצי מהן אוישו.

לוינגר דיבר בשפה גאולית, במובהק. הוא דיבר על הגאולה הקרבה, כתלמיד מובהק של הרב צבי יהודה. מאחר והייתה תמיכה של מפלגת העבודה ההבדלים נשארו מטושטשים.

הציונות הדתית – חלק 2

הציונות הדתית – חלק 3

הציונות הדתית – חלק 4

הציונות הדתית – חלק 5

ערכים בתרבות הישראלית

סיכומי קורסים אקדמיים