עבור פול ריקר, זהות אנושית איננה מהות יציבה או תכונה מהותית, אלא סיפור שאנו מספרים על עצמנו. במושג "זהות נרטיבית", שפיתח בספרים כגון זמן וסיפור ו-העצמי כאחר, הוא הראה כיצד בני אדם יוצרים משמעות לחייהם דרך סיפורים. הזהות אינה נקבעת פעם אחת ולתמיד אלא נבנית דרך האיזון שבין יציבות לשינוי, ובין דמיון לעצמיות.
אידם ואיפסה: שני ממדים של זהות
ריקר הבחין בין שני מצבים של זהות: Idem (אידם) – אותו־העצמי, כלומר התכונות, ההרגלים והמאפיינים היציבים שהופכים אותנו למוכרים לאורך זמן; Ipse (איפסה) – העצמיות, היכולת להבטיח, לפעול ולקחת אחריות גם כשהנסיבות משתנות. זהות נרטיבית נולדת מן המתח והדיאלוג בין שני הממדים: היא שוזרת יחד את הקבוע והשברירי, את ההמשכיות והיכולת להשתנות.
נרטיב כארגון הזמן
בספר זמן וסיפור מסביר ריקר שהזמן האנושי נעשה מובן באמצעות עלילה – פעולה של אריגת אירועים לסיפור משמעותי. החיים עצמם נושאים אופי נרטיבי: יש להם התחלות, משברים, נקודות מפנה והכרעות. באמצעות סיפורים אנחנו מסדרים את עברנו, מתמצאים בהווה ומכוונים לעתיד. הזהות הנרטיבית היא איפוא סינתזה של ממדי הזמן הללו, המאפשרת להשיב על השאלה "מי אני?" לא בהגדרה מופשטת, אלא בסיפור.
זהות נרטיבית איננה קפואה; היא משתנה תדיר דרך פרשנות. כל קריאה חדשה של סיפור חיינו יכולה לעצב מחדש את משמעותו. לכן קשר ריקר את מושג הזהות הנרטיבית להרמנויטיקה: בדיוק כפי שטקסטים פתוחים לפרשנות חוזרת, כך גם העצמי נקרא ונקרא מחדש, נפרש ומפורש מחדש לנוכח נסיבות משתנות.
זהות נרטיבית ואחריות מוסרית
למושג הזהות הנרטיבית יש השלכות אתיות עמוקות. להיות עצמי פירושו להיות מסוגל לעדות – כלומר להבטיח, לפעול ולקחת אחריות. הסיפור של האדם שזור במחויבויותיו ובאחריותו לאחרים. הדבר מתחדד במיוחד במעשה ההבטחה: כאשר אדם מקיים את דברו לאורך זמן, הוא מגלה את זהותו כאיפסה – נאמנות לעצמו ולאחר. הזהות הנרטיבית משמשת אפוא בסיס לחיים אתיים, המקשרים בין עצמיות לאחריות ולצדק.
ריקר הרחיב את מושג הזהות הנרטיבית גם אל קהילות. עמים, דתות ותרבויות מתקיימים דרך נרטיבים משותפים – סיפורי מקור, סבל, מאבק ותקווה. אך כמו זהויות אישיות, גם נרטיבים קולקטיביים יכולים להיבחן מחדש, להתפרש אחרת ואף להשתנות. לכן הזהות הנרטיבית היא קטגוריה חיונית להבנת זהות פוליטית ותרבותית.
ריקר גם הדגיש שהזהות הנרטיבית לעולם אינה חסינה מביקורת. כאן נכנסת לתמונה "הרמנויטיקה של חשד": נרטיבים עלולים להסתיר אידיאולוגיה, להדיר קולות או להסוות אי־צדק. אך יחד עם זאת, סיפורים יכולים גם להיות מעוצבים מחדש. דרך פרשנות מחודשת, יחידים וחברות יכולים לשנות את זהותם ולכונן אותה בצורות צודקות וכוללות יותר.
סיכום: לחיות דרך סיפורים
עבור פול ריקר, הזהות הנרטיבית לוכדת את מהות הקיום האנושי: לחיות פירושו לספר, לספר מחדש ולתקן את סיפור חיינו. הזהות אינה מהות סגורה אלא תהליך דינמי, נרקם דרך הזמן ופתוח תמיד לפרשנות מחודשת. בכך מציע ריקר כלי עוצמתי לחשיבה על עצמיות, אתיקה וקהילה. בעידן שבו זהויות אישיות וקולקטיביות נתונות כל העת לשינוי, מושג הזהות הנרטיבית מזכיר לנו שאנו תמיד במידה מסוימת מחברים של חיינו – והסיפורים שאנו מספרים קובעים מי נהיה.
