סיכום מאמר: בתוך אייטם החדשות: מחלוקת על מסגור/ ליבס

תקציר

עיתונות מקצועית דורשת שיסמכו עליה כי היא נותנת דיווח מהימן של האירועים החשובים ביותר.

זהו קייס סטדי על אוהדי כדורגל שקראו קריאות גזעניות בביקור של ראה"מ נתניהו כבחירה של מסגור אחד על פני אחרים, וממנו עולה השאלה – אולי צריך לצמצם את הסמכות החדשותית ולחלוק מסגורים שונים עם הצופים.

חדר החדשות

המחקר ואנשי החדשות מסכימים לציפיה מהעיתונות להיות מקצועית ומהימנה, לבחור את האירועים החשובים ביותר ולדווח עליהם בדיוק מירבי. אמפירית – נעשו נסיונות להקיש את ערכי ה"newsworthiness" מתוך אירועי היום, או ספירת האירועים שלא דווחו, אך הם למעשה מסתירים את המו"מ על הכנסתם לחדשות. מקרה הבוחן מבקש להציג את המו"מ הזה, ולמרות שהוא מיוחד ניכר ממנו שהחדשות לא חסינות מפני מסגור. טוב נעשה אם נאסוף מקרים רבים יותר של ידיעות שכמעט נכנסו.

מו"מ בחדר החדשות

הוצאת אירועים מההקשר המקורי ל-2 דק' סיפור בחדשות דורשת תורה שלמה. האם יש די מידע כדי לתמוך בסיפור?; האם יש די חומר גלם לאייטם?; באיזה הקשר להציגו?; מה הוגן מספיק (בסיפור עם שני צדדים)?

בניגוד להצלבת מקורות, איסוף תגובות, חקירת מניעים והמנעות ממלכודות, העריכה (בעיקר חסרת תפרים) היא שקופה וכך היא מונחת אצל הצופה כנקיה ממניעים זרים, דבר שיתגלה רק עם עוברים על החומרים שלא נכנסו למסך. כך לא ניתן לדעת איפה המקצועיות נגמרת, ואיפה ההגמוניה מתחילה. אובייקטיביות, ניטראליות ואיזון – שנתפסות ככללי המקצועיות, הן עצמן מוצרי אידיאולוגיה. עיתונות חוקרת וציבורית הם מודלים חלופיים של הקשר בין הצגה ואידיאולוגיה.

אמונתנו בעריכה עם מניעים טובים נפגעה באחרונה מכיוונים שונים. לרוב במקומות שבהם היתה סוכנות שידור אחת בעלת אמינות גבוהה, הנושאים השנויים במחלוקת בגלל עריכה הביאו לאובדן האשליה של אמון בעורכי החדשות. חדשות שנויות במחלוקת מביאות את הציבור לקונן על הנטישה ההדרגתית של עריכת חדשות המייצרת אמינות ועקביות.

מו"מ בין חדר החדשות וההנהלה

תפיסה סלקטיבית מובילה למסגור חלופי שהוא מוכתם בהכרח באידיאולוגיה, ביודעין או שלא ביודעין. חששות הציבור לפגיעה ביושרה עולים כשמתגלים לחצים מבחוץ.

ברשתות בבעלות, יש לבעלים יכולת השפעה ישירה או עקיפה, בהכניסם מניעים אידיאולוגיים כלכליים או פוליטיים, כגון לא להתעמת עם מפרסם גדול או פוליטיקאי. בשידור הציבורי עלול יו"ר מועצת המנהלים להתאמץ לשמור על פוליטיקאים אנשי שלומו הממנים אותו. הדבר עלול ליצור עימות בין משתתפים לא שווים במסווה של סטנדרט מקצועי קפדני.

מכאן גם הרצון לשמר את האמינות של השידור. מנכ"ל רשות השידור הדיח באחרונה כמה מהעורכים ברשות השידור על "עריכה לא מקצועית", דבר שהעלה לדיון את גבולות הלגיטימיות של העריכה שהיא מעיקרה הוצאה מהקשר, בעוד שלמעשה החדשות הן הבניית מציאות – והקלישאה הזו יותר מטייחת מחוקרת.

מקרה בוחן

מה הם אומרים לנו על ראש הממשלה

באפריל 98' מינה ראה"מ נתניהו (שהיה גם השר האחראי על רשות השידור) מנכ"ל חדש שיחליף את הברווז הצולע שכיהן בתפקיד מתקופת הממשל הקודם, שדחף לפרסום פרשיה הקשורה במינוי התובע הכללי ([היועמ"ש]). אורי פורת, היו"ר החדש צמצם בחדשות ("משעממות את הציבור") לטובת בידור. הוא גם ביקש להציע תכניות נוספות (שיראו ש"אנחנו, הישראלים, צדקנו") ל-24 המסמכים הביקורתיים שנעשו בטרם תקופתו, כמו גם איים על עיתונאים סוררים.

דו"ח היו"ר

במסיבת נצחון של בית"ר ירושלים, כוכבת הליכוד, נראה ראה"מ מחייך ומנופף בידו לקהל הצועק "מוות לערבים". השידור לא היה חי, אלא נבחר קטע וידאו מהאירוע. הצליל הוקלט מהקהל, מיציע המכובדים ומהבמה. המנכ"ל ביקש לחקור עריכה מגמתית ו"הדבקה" של ראה"מ לאירוע. הוא הסיק שהיתה עריכה מגמתית, העביר את העורכים הותיקים מתפקידם והורידם בדרגה. העורכים פנו לביהמ"ש כדי לבטל את פיטוריהם בנימוק פרוצדוראלי. הפשרה היתה החזרתם למקום העבודה וביטול האשמה של מניפולציה, בתמורה להודאה בחוסר האחריות שלהם (אך לא במגמתיות). הציבור שהפך מודע לכך שאין עובדות המובאות כמות שהן, הבין שחוקת המקצועיות המסורתית של העורכים היא התשובה.

הסיפור: ראה"מ, אוהדי כדורגל ו"מוות לערבים

היה זה האייטם הלפני אחרון של הכותרות בערוץ הראשון בחדשות הערב. ההקדמה לאייטם: "אוהדי בית"ר י-ם חוגגים את נצחונם גם ע"י קריאות 'מוות לערבים'" וכלל 18 שניות של וידאו ערוך המדובב ע"י דיווח חי מהאולפן ע"י גאולה אבן: "אוהדי בית"ר ירושלים חגגה את נצחונה בכיכר ספרא אמש, שם נשמעו לא רק קריאות שמחה אלא גם קריאות של "מוות לערבים" שנשמעו היטב[1]". ראה"מ הופיע על מרפסת לפני הכיכר, לצד אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים. משך 9 שניות נשמעו קריאות קצובות של "מוות לערבים" כשראה"מ הופיע בחיוך רחב. נתניהו נשמע אומר: "באתי לומר לכם רק שתי מילים – יאללה בית"ר". גאולה אבן הוסיפה: "ממשרד ראה"מ נמסרה התגובה שמהמרפסת שבה עמדו לא נשמעו הקריאות. לפי ההודעה ראה"מ מגנה את הקריאות האלו ומתנגד להן ולתכנן, לשון ההודעה." (22 שניות).

באייטם של 108 שניות נפתחה פינת החדשות כשהמגיש מתחלף, ושם שוב שודרו התמונות. אבן: "שלום מאיר, שמענו את הקריאות ואני מתערבת שימצא מי שיגיד שזה רק קומץ", למה תולים הכל בהמונים?". מאיר איינשטיין: "שמענו כבר שראה"מ לא שמע את הקריאות והוא מגנה אותן"; אבן: "גם ראש העיר". איינשטיין: "[…] אבל זה לא חדש ברפרטואר של בית"ר י-ם…".

בהמשך נראה ראה"מ בכתבה על יו"ר בית"ר, כשהוא לוחץ ידי אוהדים. זה הסאונד-אובר הכתב (בר שלום): "האקורדים הצורמים האלו בזכיה הרביעית של בית"ר י-ם לא עשו את מנהל הקבוצה שמח יותר. מנהל הקבוצה, על רקע הקריאות, מדבר על משחק ידידות לקרב בין יהודים וערבים, שיערך בבקה אלע'רביה.

ההנחה המרומזת שבצבצה במבנה הכתבה

מנכ"ל רשות השידור האשים בחירה של 5 שניות מתוך 3 שעות קלטת של החגיגות. היות והעניין בכתבה היה חגיגות האוהדים, העריכה היתה לקויה. ברור שהעורכים לא רצו להציג את החגיגות, אלא את רגעיהן הערכיים מבחינה חדשותית. המדרון החלקלק של החדשות יוצאות הדופן (לא האירועים שלא ארעו) עלול להביא תמונות כאלו לכדי שגרה, ואז לא יהיה טעם לשדרן.

נניח שערכי לדווח את התמונות, אם שמע אותן נתניהו ולא רצה להרוס את קבלת הפנים שזכה לה, ואם לאו. קריאות המוות לערבים החלו כשראש העיר הציג את ראה"מ, והתגברו כקבלת הפנים שלה זכה.

לעורכים היכרות קודמת עם שתי קונוטציות: התנהגות דומה של אוהדי בית"ר (המנכ"ל נזף בעורכים על שדיווחו שמשחק הידידות הוא התגובה לאירוע, בעוד שהיה זה משחק שתוכנן עוד קודם בעקבות אירועים דומים, והתעלם מהקוהרנטיות שבין שני האירועים) והשתתפות הימין בהפגנה נגד אוסלו, שם נישאו כרזות של פוטומונטאז' של רבין וערפאת (הדה-ז'ה-וו עושה את הסיפור טוב יותר). האתיקה לא דורשת להגן על ראה"מ מהאנלוגיה – אלא להפך.

האם ראה"מ שמע? – האם יש סיפור?

מה עשתה ההדבקה?

הטענה של המנכ"ל לעריכה מגמתית מציגה הדבקת סאונד למקום שבו לא היה – משמע ראה"מ לא שמע. הוידאו המקורי והערוך היו שם כשעלה ראה"מ לבמה וכשנופף לקהל. לכל היותר יכול היה הצופה בבית להבין שהקריאה יאללה ביתר מצדדת בקריאות הקהל. אחרים יאמרו שלא יתכן שיהיה נינוח למול קריאות כאלו, או יהיה נינוח למול האשמות כאלו.

מהם גבולות הסיפור החדשותי?

המנכ"ל כעס על מסגור האירוע ע"י המגישים וחויית ה"להיות שם". המגישים נתנו כותרת של צעקות האוהדים וליוו זאת במסמכים. נוספה לכך תגובת משרד רה"מ. המגיש דיווח את תגובת ראה"מ כעובדה, (ואף עידן אותה עם משחק הידידות) ועל כך גם דיברו המגישים בהמשך. דו"ח המנכ"ל היה חסר את המסגור שסיפקו באולפן.

מה למדו השחקנים?

זה דחף את עריכת החדשות לדיון הציבורי, והדגיש את הבעייתיות בעריכה ואת זה שאי אפשר להשאר אובייקטיבי. בחדשות היתה התוצאה פחות ראויה לשבח. עורך בערוץ 33 הוריד את הסאונד ("כדי לא לפגוע בצופים"). קריאות דומות באירוע מאוחר יותר צונזרו ע"י עורכים. חמור מכך רק הערוץ המסחרי שידר גידופים של מפגינים מובטלים כלפי ראה"מ. המנכ"ל גילה שאי אפשר לנהוג במקצוענים כביורוקרטים. ראה"מ נזף בקהל ימני בכינוס מאוחר יותר "לא 'מוות לערבים'".

מסקנה

המאמר מבקש להדגיש את הפרובלמטיות:

א. מסגור וערך חדשותי בבית ובאולפן.

ב. אילוצי מסגור מקצועיים, ביורוקרטיים ואידיאולוגיים.

ג. ז'אנרים של הצגה (בעיקר כשיש מחלוקת על ערך חדשותי בחדר החדשות).

ד. השפעת הקודמים על המשך הסמכות והמהימנות של החדשות.

מה שווה שידור

האם זכיה של קבוצה מקומית באליפות כזוכה לאהדה ציבורית גדולה? נוכחות ראה"מ באירוע? האם צעקות המיעוט באירוע שינו את ערכו החדשותי? אולי שינוי המסגור מחגיגה לאירוע גזעני? ואם הצעקות נועדו להתגרות בראה"מ? ואם הוא שמע ולא הוכיח אותם?

העורך השאיר את כל המסגורים האלו פתוחים, בהכירו את האירועים שדמו לרצח רבין. המנכ"ל האשים אותם בעריכה מגמתית. האירוע, לדבריו, הוא החגיגה, והקומץ לא יכול היה להשמע ע"י ראה"מ.

המנכ"ל עקף את ראש דסק החדשות כשנזף בהם. עולה כאן שאלה של סמכות – מה היא שרשרת הפיקוד, ומה מותר ואסור למנכ"ל.

המסקנה

ראוי שצופים וקוראים יכירו את הנהלים שעושים את החדשות. ראוי שעיתונאים יביאו את מחלוקותיהם למסך, ברוח הנורמות העיתונאיות. המקרה הנ"ל מדגיש את ההעדפה לסיפור ללא תפרים במסגרות מתחרות.

סיכום מאמר: בתוך אייטם חדשותי, ויכוח על מסגור – תמר ליבס

[1] [נשמעו היטב – לדעתי קשור בכך שחששו מפני נימוק של נתניהו ש'לא ראה'. נתניהו נהג להתנער כך מקריאות בהפגנות דומות שלפני רצח רבין, ומארון הקבורה שלטענתו לא ראה.-א.נ.]