סיכום מאמר: שיח הספייס גירלס: חקר מקרה בהתפתחות מגדרית/ למיש
הקדמה
בנות העשרה אוהבות כל דבר שקשור ללהקה (החל מהמוסיקה והוידאוקליפים דרך אביזרים לבית ספר וקישוטים וכלה בשינון פרטים על חברותיה). מה המשמעות הפופולרית לכך? כיצד הדבר מהווה שלב טקסי בהתבגרות הנשית (מגדרית)? נעסוק בתת התרבות של מעמד הביניים הישראלי, הבדלי מגדר במוסיקה ופיענוח נערות וטקסטים פופולריים.
תפקיד המוסיקה בהתבגרות
הוכח זה מכבר שהמוסיקה משמשת סיפוקים לצרכניה (הפגת מתחים, מזג, העברת הזמן – או – חיפוש אחרי סולדיריות וזהות). "המוסיקה היא יותר ממלים, מקצב ומוסיקה." זוהי אינטראקציה סימבולית של הגדרת עולמו של המתבגר. ישנה האלהה (Idolization [מלשון idol – אליל, במשמעות של 'כוכב']) המורכבת מסגידה (האדרה, שנמצאה שכיחה יותר) וחיקוי-מודל, המתוגברות על ידי קבוצת הגיל ותעשיית המוסיקה. יחס הגומלין של מתבגרים עם מוסיקה (המהווה ייצוג חברתי של הכוחות המוכשרים בחברה) – מהווה תופעה כלל עולמית בה נפגשות תיאוריות סוציולוגיות, פסיכולוגיות, כלכליות ותרבותיות.
מחקרים הראו שבנות צורכות יותר פופ, אך גם ביותר אינטימיות ופסיביות. האלהה שכיחה יותר אצל בנות, הנובעת מלחץ קבוצתי של דימוי סטיראוטיפי, בעוד גברים סוגדים לספורטאים. בנות בגיל 11 מעדיפות זמרות (85%; לעומת בנים המעדיפים זמרים), אך הן משנות את דעתן עד גיל 17 ומעדיפות זמרים (80%). חוקרים מסבירים זאת במובן ההתפתחותי והקונפורמי. בנות מחליפות גם את העדפתן בטרום ההתבגרות את ההורַה בהורֶה. בטרום ההתבגרות העניין של בנות בלהקה הוא גם הגדול ביותר.
קליטה מגדרית של טקסטים: פוליסמיות או אידיאולוגיה
פוליסמיות
בעקבות מחקרים שהראו שאנשים באים במו"מ עם הטקסט ומבינים ממנו משמעויות שונות בהתאם להקשרים החברתיים נוצר אי-סיפוק מהדטרמניזם הטקסטואלי שייחס כח רב לטקסט ("תסריטים אידיאולוגיים") וחל מעבר ל"טקסט החברתי" הפוליסמי. מרבית המחקר בתחום נעשה בז'אנרים נשיים, וחוקרים טענו שאלו הם סוכני העצמה ושחרור מההגמוניה הפטריארכאלית. ההתבגרות מועצמת כתקופה מכרעת בזהות המגדרית.
פיסק קבע שמדונה מהווה סמל לעוצמה והתנגדות. משמעות ומשמעות נגדית. קדושה וקדשה. הוא ראה בה אתר למאבק סמיוטי בין כוחות השליטה (הפטריארכאלית) למאבק (הפמיני). חיזק אותו פטרסון שטען (בעקבות המחקר שלו) שלצעוק במסיבה "גירלס ג'אסט וואנט טו האב פאן", הוא הפגנת נוכחות במרחב ציבורי גברי. אך דחית התרבות הדומיננטית היא ארעית לגיל זה, ולבסוף היא מתקבלת.
אידיאולוגיה
מאידך, קורי חקרה קריאה של פרסומות נשיות על ידי נערות בעלות היסטוריות שונות, ולמרות ההבדלים (הפוליסמיים) שמצאה, המשותף היה הקביעה שכולן רואות בפרסומות היצג של המציאות (מה זה אומר להיות אישה). היא אומרת שהפקת הנאה אינה שוללת אידיאולוגיה סמויה. גם בוקינגהם (והאל) ראו באינטראקציה הזו טקס של הבנית זהות (מגדרית).
הטקסטים האלו הם מרחב פרטי לבחינת הזהות המגדרית של המבוגרים. המחקר יהיה מקרה בוחן.
המחקר
39 בנות, מייצגות קהילות שונות (לא מדגם מייצג), מהמרכז והפריפריה, מהעיר והקיבוץ – שהביעו התעניינות בלהקה. מוסיקה והספר "גירל פאוור" היוו מקצת לשיחות בנות שעה-שעתיים איתן. חלק מהשאלות עלו לראשונה בדיון (עם מבוגר). כפי שטען בוקינגהם – חווית הטקסט עם הקורא משתנה בין הקוראים אך מהווה אינטראקציה חברתית. (כמובן שכולן נצרכו בהקשר שממנו באו).
שיח הספייס גירלס
רוב הבנות נחשפו ללהקה מהתקשורת ומחברים (תמונות אמצע, חידות, תחרויות כפילים וטורי רכילות בשבועונים לנוער, רדיו, MTV והחדשות). רובן אובחנו כלוקחות חלק בהאלהה (הבדלה בין הדמויות) והעדפה של אחת מהן (לרוב על סמך דמיון פיסי או אישיותי – או על סמך ההפך מהן [לדעתי מצביע על גיבוש זהות, אפילו אם על פי הניגוד מ"האחר"]. חלקן פירטו מה אהבו באֶמַה אך הבדילו בין סגידה לחיקוי (אני רוצה להיות עצמי וזהו). אלו הם כנראה חזרה על משפטי מבוגרים על קבלה עצמית. אחת מהן תיארה שהיא מעדיפה שיער בהיר כי יפה שהוא על הראש, אך לא על הגפיים . אחת הקבוצות חיקתה את הלהקה ושיננה את השירים והתנועות – והאמינה שהיא יכולה להיות כמוה, יתלבשו ויתאפרו.
כולן ציינו את חשיבות הלהקה בתרבות הפני שלהן, בעולם החברתי ובעולמן הפנימי. ככלל נושאי הדיון היו: "עוצמת בנות", ריבוי נשיויות, זונות-אלילות, אחוות נשים והקשר בין גזע לאלימות מינית.
עצמת בנות
כשדנו בשאלה איך מתקבל המונח "עצמת בנות" (girl powet, סיסמת הלהקה) הן פירשו אותו ככח הצלחה ותחושת ערך עצמי, ולפעמים כשוויון וכח לנשים.
בנות 12 ראו בהן עצמאיות, לא חושבות מה יגידו ו-לא צריכות אף אחד. אחרות ייחסו את זה לדיאנה ומדונה כעושות למען האחרים – דבר המייחד נשים. רבות (9-12) אמרו שיש כאן אמירה נגד גברים, כטוענים שהם טובים יותר, בעוד שהנשים מנסות להוכיח שאין הבדל. בבסיס הדבר טמונה ההנחה שה"ספייס גירלס" תומכות באידיאולוגיה היומיומית על חוסר שוויון מגדרי. שיח בנות 14 היה מושכל ואידיאולוגי יותר והן הדגישו את העצמאות הנשית של הלהקה.
חלק קשרו לכח הפיסי (כמשמעו): בת 11 ציינה שגרי לא בכתה כשעשתה קעקוע כי בנות חזקות יותר, אך גם תמכה בפירוש המונח יותר ככח נפשי.
מכל מקום הנשיות הופיעה כמובחנת או מנוגדת לגברים.
ריבויי טיפוסי נשיות: וכולן יפות כולן
חמש הבחורות מהוות חמישה טיפוסי נשים להזדהות אפשרית של אישה. הן מאפשרות הגדרה נזילה של זהות האישה בימינו. זוהי הבניה ופירוק של קהלי התקשורת את האני-הנשי המסורתי. כולן קיבלו את כל האפשרויות כלגיטימיות, כל עוד הן יפות (כפי שמונח בתיאורי הסגידה לפרטי המראה שלהן). רבים סוברים באמת שהסגידה קשורה במוצרי צריכה (איפור, לבוש, תחזוק הגוף ודיאטה).
חלקן ציינו את התייחסות הבנים לבנות הלהקה כ"לא מקשיבים למסרים", "רואים בהן אלילות מין", "מטומטמות" או "זונות". בנות ובנים (כעדות שמיעה) העריצו יותר את הדמות הסקסית ופחות את הדמות האתלטית – ומכאן שהפנימו את חשיבות המראה החיצוני.
מיתוס מראה ונשיות כאמיתה אוניברסלית אינו חדש. נעמי וולף טוענת שהיופי הפך לאידיאולוגיה חלופית לדת אצל חילונים, ושהוא משמש אתוס כמשמר חוסר שוויון ומעמד נחות של נשים – בעיקר במשפחות מבוססות הנהנות מעושר תרבותי. הופנר הוכיחה שבנות מזדהות עם דמויות בעלות מראה מצודד. קורי הראתה שבנות מקשרות מראה טוב עם הרגשה טובה.
אלילות וזונות
מאבק פעיל בפרשנות הפוכה זונה-בתולה. יש סתירה בין ההערצה אותן לביקורת על זנותן. הן הדגישו את השימוש בחזה, בניתוח פלסטי ובמחשוף. כשעומתו הצעירות עם הסתירה, אמרו שהן רוצות להדמות להן, אך לא להיות זונות. הבוגרות יותר טענו שאין קשר בין אישיותן לתפקידן כמבצעות, או מתוך צורך שיווקי (להבליט ולמשוך, או מתוך נוחות). בין הדיונים היתה הסתיגות מהופעת אחת הדמויות בסרט פורנו. כל אלו מצביעים על מאבק בין ציות והתנגדות לנורמות מסורתיות של הופעה מגדרית.
הוכח שדמויות כמו מדונה הן אמצעי לקרוא תגר וללגלג על המבנה הפרטריארכאלי. לכן גם יש קשר לפירוש המונח "עצמת בנות" כהוכחה נשית שהאישה היא "לפחות טובה" או "יותר טובה". דגלאס הראתה קשר בין הרצון של בנות להיות "ילדות טובות" ו"ילדות רעות" – ובעיקר הרצון להיות שתיהן.
אחוות נשים
כל המשתתפות ראו בבנות חברות טובות, ובכך את (חלק מ)סוד כחה של הלהקה. חלקן השליכו את נסיונן האישי, וטענו שיש ביניהן מחלוקות קטנות, או שהן משקיעות זמן גם בחברים אחרים. כמובן שאפשר (כמו שבקינגהם טען) שהן רומזות לחברות הקבוצה, שכן הן צורות את הלהקה בהקשריהן האישיים, נסיונן והרהוריהן.
גזע אלימות ומין
רבות ציינו את קבלת השחורה (המתולתלת והפרועה) בלהקה כשווה כדבר טוב. הן ראו בהן תוצר טוב של חברות ושיתוף פעולה וטענו ש"צבע עור זה לא מה שחשוב, חשוב שהיא 'יפה'". אחת ציינה "מסכנה כי היא נאנסה ואחותה נרצחה" וזה סיפור שגם אחרות השתמשו בו. [החוקרת] לא הצליחה לאמת את הסיפור, אבל אולי הן רצו לקשור את האיום/הפחד של אלימות מינית ופשע ל"אחר" (שהרי זו קבוצת מיקוד אירופאית הגדלה בחברה רב גונית) ולא אליהן.
מכל למקום אם צבע לא משנה למה הזכירו ועשו מאמץ להוכיח שלא – ואם כן למה הכחישו?
אתר למאבקים
מחקר פסיכולוגיה והתפתחות של ילדות ונשים בהרווארד הדגיש קונפליקטים בהגדרות נשיות של ההוויה התרבותית של האישה, והגדרת "אני". ההתייצבות מול האתגר הזה מובילה להפרעות אכילה, קיום יחסי מין בגיל צעיר או סמים. הלהקה מספקת פרספקטיבה חלופית על ההתבגרות. הן מהוות "עוגן לאוורור המתחים" וצוהר לעולם הסוער שלהן. גם אם השאלות הנחו את הדיון, הבנות התייחסו לסוגיות של מיניות, שוויון, יופי ואלימות מינית. בנות יכולות היות עצמאיות אך כדי להצליח הן צריכות לאחד כוחות. חמשת אופני האישיות מתאחדים לכדי שלם – הלהקה.
אבל, כמו שאמרה זק, דוקא ההוכחה של הספייס גירלס כפמניסטיות עצמאיות מדגישה את הטענה באמיתוֹת המראה והזהות הנשיות. הניגודים של הבנות במחקר נוצרו בהווייתן התרבותית. הספייס נותנת להן קול, אך משאירות את הקונפליקטים לא פתורים – כך גם קשורה כנראה הירידה בכוחן כפותרות את הסוגיות האלו בגיל מאוחר יותר. כפי שאמרו בנות 14 "הן מתלהבות מדי, מלכאותיות וצועקות שטויות".
עתה הן כבר לא אתר לבחינת זהותן, אלא להתבדלות מהילדוּת. האלילים הגבריים הם מושא לפנטזיה, משחק תפקידים ואינטראקציה פרה-חברתית.
מתוך המחקר הזה על תת התרבות אפשר להסיק על הצריכה בהקשר של בנות בכל העולם, של הלהקה הפופולרית הזו.
סיכום מאמר: שיח הספייס גירלס: חקר מקרה בהתפתחות מגדרית/ למיש