סיכום מאמר: להתחבר לכבלים: מחקר על משמעויותיו של המעבר לטלביזיה רב-ערוצית בישראל/ גבריאל ויימן
המעבר החד לרב ערוצית איפשר שימוש בקבוצת ביקורת. המחקר בדק את השפעת כניסת הטלביזיה הרב ערוצית בישראל לפני החיבור, מיד אחריו, ואחרי שנה. המאמר יעסוק ב"אשליה האופטית" שבכבלים ובחשיפת תכנים לא רצויים לילדים.
מבוא
בישראל, אחרי 25 שנות טלביזיה חד ערוצית ששלטה מאז הקמתה, התאפשרה התחברות לכבלים. כ-40% מהמקומות בהם היתה התשתית התחברו בתוך שנה, וכ-67% תוך שנתיים. על החיבור והשפעותיו נעשו מחקרים בודדים.
התמודדות עם שפע
בעבר, שפע חדש (וידאו, טלטקסט ועוד) הביאו להתמודדות התנהגותית, רגשית וקוגניטיבית. ניתן למיין את המחקרים שנעשו לשלושה סוגים של תחומי ההשפעות:
- הקצאת משאבים (כסף, זמן, ת"ל…), לרוב עח"ש דברים אחרים.
- שינויים בדרך השימוש.
- שינויים בהעדפת תכנים ובהשפעותיהם. אלו הביאו עמם תחושה של "פלישה תרבותית", ואכן ישנם מחקרים רבים על אמריקניזציה ופגיעה בתרבות אותנטית לטובת סינתטית.
ישראל היא מעבדת מחקר טובה, אך בגלל שיש שאלות רבות לשאול בנושא, עלינו למקד את המחקר, ונשאל שאלה אחת מכל תחום.
התחברות לכבלים בישראל
בעקבות הביקוש, התחנות הפיראטיות ודחיפתם של גופים מסחריים, חברו פוליטיקאים ויזמים פרטיים ליזום חקיקה (שארכה שנים רבות), שתאפשר ריבוי ערוצים. כשאושרה היה קצב הגידול של המצטרפים גדול מהמצופה, ומי שהתחבר נחשף ללמעלה מ-40 ערוצים, רובם זרים, אך חלקם גם "מתמחים" בז'אנר.
המדגם ומערך המחקר
612 אנשים נחקרו, לפני ואחרי ההתחברות. קבוצת המדגם היא משתי שכונות במרכז ובחיפה, המייצגות מעמדות כלכליים שונים, חלקן מתחברות וחלקן לא. המטרה בקבוצה כזו – בידוד גורמי השפעה אחרים.
כלי המחקר
שאלון של שאלות סגורות, שכלל שאלות על הרגלי צפיה, העדפות תכנים ועמדות לגבי הצפיה בטלביזיה ("אני צופה יותר ממה שהתכוונתי" למשל). הבדיקות נעשו בשלושה מועדים: 1992-אין עדין כבלים, תחילת 1993-חלק התחברו, וסוף 1993- כשקבוצת הביקורת הצטמקה בגלל שרבים התחברו, ולכן מי שהצטרף באחרונה לכבלים הפך לקבוצת נבדקים שלישית.
ממצאים
כמעט כל הנשאלים ציינו כי אחרי ההתחברות הם חשים תחושות מעורבות. יש עליה בממוצע שעות הצפיה בקרב קבוצת הנבדקים, בעיקר "מיד אחרי" ההתחברות, והתמתנות חלקית אחרי כשנה. העליה של שעות הצפיה בקרב קבוצת הביקורת (באופן מתון יותר) מוסברת בקליטת שידורי ערוץ 2 שהחלה. את הנתונים מחזקת קבוצת הנבדקים "השלישית" שהתחברה מאוחר. ההשפעה חזקה יותר בקרב גברים וצעירים, ואין כמעט בדל בין בעלי השכלה ומעמד שונים. יש נטיה לבעלי ההשכלה נמוכה ואיזור מגורים בעלי סטטוס נמוך לצפות יותר. הפעילויות שנפגעו בתעסוקת הפנאי: רדיו וספרים.
נוהגי צפיה
- כ-90% ציינו (וזה גם בלט) שיש מריבות על השלט ("במה צופים").
- כמעט שליש רכשו טלביזיה נוספת.
- השינוי הבולט: זאפינג.
גם כאן הנתון נכון בעיקר ל"מיד אחרי" ההתחברות. חלק מהמדלגים הוגדרו כך על ידי בני משפחתם, כשבעצם לא היו מודעים לכך, ולא הגדירו את עצמם ככאלו. אין פילוג משמעותי בין הדלגנים, להוציא נשים, שם בדרך כלל ילדות הן המדלגות. הדבר נשמר גם בבדיקה הנוספת.
העדפת תכניות
חדשות וטוק שואו נותרו מובילים, אך יש עליה צפיה בטוק שואו (שהפכו שכיחים יותר). בכלל – יש רגשות אשם על בזבוז זמן וצפיה יותר מהתכנון. ההורים התחילו לדאוג יותר לכמות ולתכן שאליהם נחשפים ילדיהם.
דיון
ישראלים מדלגים יותר, אך לא כדי לא להחשף לפרסומות (כי הן חידוש מרענן), אלא כדי להנות מהמגוון. העליה בכמות הצפיה היתה קיצונית מאשר במדינות אחרות, בעיקר בגלל המעבר מערוץ אחד ממלכתי לרב ערוציות מסחרית.
הזמן ממתן את ההשפעות (כפי שציינו נוסק ותדהר) והופך את העדמות לביקורתיות יותר. כן השלטוט והגדלת הצפיה בעקבות העליה ל-40 ערוצים מתגלים במהרה כמיותרים, שכן 40 הערוצים הם "אשליה אופטית", והצופים מתמקדים בכ-5 ערוצי צפיה מקומיים.
המחקר צריך לתת את דעתו על צפית צעירים, אשר ממנה גם ההורים הביעו את דאגתם. למרות הדאגה, מעטים מתערבים, וזה מעיד על פסימיות וחוסר אונים.
סיכום מאמר: להתחבר לכבלים: מחקר על משמעויותיו של המעבר לטלביזיה רב-ערוצית בישראל/ גבריאל ויימן
