אחת התרומות המרכזיות של הפילוסוף רנה דקארט למחשבה המערבית היא תפיסת הדואליזם גוף-נפש – השקפה הגורסת כי קיימת הבחנה מהותית בין החומר לבין הרוח, בין הגוף הפיזי לבין התודעה החושבת. רעיון זה, המכונה "הדואליזם הקרטזיאני" או הדואליזם של דקארט, ממשיך להשפיע עד היום בתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה ומדעי המוח.

דקארט טען כי קיימות שתי ישויות שונות ונפרדות במהותן: res extensa – הדבר המשתרע במרחב, כלומר הגוף; ו-res cogitans – הדבר החושב, כלומר הנפש או התודעה. לפי דקארט, הגוף כפוף לחוקי הפיזיקה וניתן לתאר אותו באופן כמותי, בעוד שהנפש היא ישות בלתי-פיזית, אינטלקטואלית ואינה ניתנת לצמצום למונחים חומריים.

אחת השאלות המרכזיות שעולה מהשקפה זו היא שאלת האינטראקציה: אם הגוף והנפש הם ישויות שונות, כיצד הם פועלים יחד? דקארט עצמו הציע שהחיבור מתרחש דרך בלוטת האצטרובל במוח, אך רעיון זה נחשב כיום לפתרון בעייתי מבחינה מדעית. אף על פי כן, עצם הניסיון של דקארט להתמודד עם שאלת הקשר בין הגוף לנפש, יצר את הבסיס לדיון מודרני על תודעה, חופש הרצון ומעמד הנפש במדעי החיים.

הדואליזם של דקארט היווה גם נקודת מוצא להתנגדות רבה מצד פילוסופים מאוחרים יותר. גישות מטריאליסטיות טענו כי אין צורך בהפרדה בין גוף לנפש – התודעה עצמה היא תוצאה של פעילות מוחית. הוגים כמו גילברט רייל, דניאל דנט, ומרלו-פונטי הציעו פרשנויות אלטרנטיביות, לפיהן האדם הוא ישות אחת מגולמת, בה גוף ותודעה אינם נפרדים אלא משולבים.

למרות הביקורת, הדואליזם של דקארט ממשיך להיות רלוונטי כסוגיה פילוסופית עד לימינו אנו. הוא מחדד את הקושי בהסבר חוויות סובייקטיביות באמצעות כלים מדעיים, מעלה שאלות עמוקות על זהות, תודעה ומוסר, ומשמש בסיס חשוב להבנת היחסים בין נפש לגוף במגוון תחומים – מהפסיכואנליזה ועד בינה מלאכותית.

לסיכום, הדואליזם של דקארט ויחסו אל סוגיות הגוף ונפש הם יותר מאשר השקפה פילוסופית – הם מהווים נקודת מפנה היסטורית בתפיסת האדם. גם בעידן שבו המדע מנסה להסביר הכול באמצעים חומריים, עדיין נותר מקום לשאלות שדקארט העלה – שאלות על מהות התודעה, זהות עצמית, ומקומו של הרוחני בעולמנו הפיזי.