בחיבור "לביקורת האלימות" מציג ולטר בנימין ניתוח מורכב של הקשר בין אלימות, חוק וצדק. בנימין טוען שאלימות וחוק קשורים באופן מהותי, כאשר אלימות היא האמצעי העיקרי שבאמצעותו חוק מתקיים ומתקיים. עם זאת, הוא מבחין בין שני סוגי אלימות: אלימות מחוקקת ואלימות משמרת-חוק. אלימות מחוקקת מכוונת ליצור חוקים חדשים מוכרים היסטורית, בעוד שאלימות משמרת חוק נועדה לשמור על חוקים קיימים.
למרות הבחנה זו, בנימין טוען כי המשפט הוא בסופו של דבר ביטוי של שליטה אלימה, וכי לא ניתן להשיג צדק באמצעות החוק. לטענתו, המשימה של "לביקורת האלימות" היא לחשוף את הקשר בין אלימות לחוק, כשהמטרה הסופית היא לחשוף את האלימות הטבועה בחוק עצמו.
בעיני בנימין, צדק אינו דבר שניתן להשיג באמצעות חוק, אלא באמצעות אלימות אלוהית, שאינה משולבת ומיידית. האלימות האלוהית, לדעת בנימין, מודגמת בהשמדת חברת קורח בתנ"ך, שנעשתה ללא אזהרה, איום או שפיכות דמים, ולא נועדה לכונן חוק חדש או יחס שליטה, אלא לקבלה. להקריב למען החיים.
לאור זאת, בנימין קורא לשביתה כללית פרולטרית כדי להשמיד את כל כוח המדינה ולכונן עידן היסטורי חדש. הוא מאמין שזה יקל על החזרה לתקופה שלפני החוק הושחת באלימות, וייצור עידן חדש שבו אלימות אלוהית יכולה לטהר את אשמים בחוק.
לסיכום, מושג האלימות של בנימין הוא רב-צדדי, וכרוך בביקורת על הקשר בין אלימות, חוק וצדק. הוא טוען שהחוק הוא אלים ביסודו, ושצדק ניתן להשיג רק באמצעות אלימות אלוהית. רעיונותיו של בנימין נותרו משפיעים כיום, במיוחד בדיונים על הקשר בין כוח, אלימות ומדינה.
