סוגיית השבת –
נושא השבת הוא מהבולטים ביותר במכלול יחסי דת, חברה ומדינה ואופייה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. הדבר נובע, בין היתר, מחשיבותה העצומה של השבת בתפיסה ובאורח החיים הדתי. חשיבותה מרובה הן בהקשר לעיצובה של הפרהסיה הישראלית במדינה והן בהקשר המוגדר יותר של זכויות וחירויות הפרט וההגנה על אורח החיים של כל אחת מהקבוצות. בעוד הדתיים דורשים שהיתר לעבודה בשבת יהיה רק בשל פיקוח נפש, מבקשים החילוניים פרשנות מרחיבה הכוללת את פקודת העיריות (1964) שקובעת את שעות פתיחתן וסגירתן של חנויות ובתי עסק.
בעניין זה ירשה מדינת ישראל מהיישוב היהודי מגוון של הסדרים, שגובשו בעיקר בשנות השלושים בתחומי העבודה, המסחר והתחבורה הציבורית. הסדר הסטטוס קוו (שקבע למעשה את שימור המצב הקיים באותה עת בכל רשות ורשות ובו בן גוריון קבע את השמירה על האינטרסים הדתיים בתחום השבת, הכשרות, דיני אישות וחינוך) קבע בזמנו שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת (אוטובוסים פועלים בחיפה ובאילת) הוויכוח העקרוני על נסיעה בשבת הוא בעיקר על הגדרת תחבורה ציבורית. אלא שגמישותו של הסטטוס קוו, כמו-גם חוסר יכולתו לתת מענה להתפתחויות גיאוגרפיות ודמוגרפיות נכרו שוב ושוב (ר' העימותים סביב רחוב בר-אילן בירושלים, קולנוע "היכל" בפח-תקווה, פתיחת בתי-העסק ב"שפיים" וסגירת קניון רמת-אביב ועוד). כך או כך חוק השבת לא נחקק מעולם.
