האם מדינה צריכה להיות ה"גנן" (של צמחים) של החברה? לדעתו של הסוציולוג זיגומנט באומן זוהי בדיוק צורת המחשבה שהעלתה את המדינות הגרועות ביותר במאה ה-20. בספרו "המודרניות והשואה" מציע באומן את מטאפורת הגנן תוך שהוא מתייחס לניגוד בין תרבויות שגדלות, מיוצרות, מכוונות ומעוצבות מחד לבין תרבויות פראיות או "טבעיות" מאידך. במקרה ראשון, הצורך בכוח המפעיל עיצוב מלאכותי גובר, שכן לסוג הגן שאליו הגיעה החברה אין את המשאבים הדרושים למחייתה ולהתרבותה העצמית, ולכן היא תלויה בכוח "המגנן". בתרבויות פראיות, לעומת זאת, המשאבים לרבייה עצמית היו בחברה עצמה ובקשרים הקהילתיים שלה, מה שאפשר להם לדעת מה העשבים וכיצד לחסל אותם.
"עשבים" הגדלים בשולי החברה יובנו כקבוצות מסוכנות ויופעל עליהם כוח. לפי באומן המימוש המוחלט מדינת הגנן נמצאת במדינה הטוטליטרית של המאה העשרים, שמוצאת את עשבייה ביהודי או בכל קורבן אפשרי של רצח העם. בסופו של דבר, רצח עם יהיה ההישג האולטימטיבי של גינון חברתי, טיהור עשבים שוטים המבוססים על קונקרטיות של דימוי של מה הגן צריך להיות.
