ספר הדקדוק הפנימי- דוד גרוסמן
האקספוזיציה חושפת את הרקע של הסיפור- היא מכניסה אותנו לדמויות, למקום ולזמן. בפתיחה אנו רואים שלושה חברים: אהרון, גדעון וצחי, הנמצאים בדירה של שכנה בשיכון- בדירה של עדנה בלום. הם נכנסו לשם בגניבה ועתה הם עומדים ומסתכלים למטה מבעד לתריסים, רואים את השכונה, האנשים וההורים שלהם. יש להם מבט חיצוני על הדברים וזהו מבט מלמעלה, הפוך ממה שיקרה בהמשך שבו אהרון יהיה הקטן וכולם הגדולים.
האבא: דמות שמנה, איטית וגדולה בניגוד לאהרון שהוא מצומק וקטן, והגודל של אביו מרתיע אותו.
האמא: מתוארת כדמות מחודדת וגם כדמות קשה, סטריאוטיפ של אמא פולנייה במובן הכי שלילי שיש. רכלנית- יש לה מה להגיד על כל אחד ועל כל דבר, קשה לסביבתה, לילדיה ולבעלה- והכל תחת חזות של אם דואגת.
הבית: הבית בו הם נמצאיםß ביתה של עדנה בלום. כלל שמעיד על הפרט- הבית מתואר כיוצא דופן בתוך השיכון, הוא משתמש בדימוי של קוביית קרח כחולה בתוך השיכון שהוא נזיד מהביל. קר, מנוכר. הבית בוהק ונקי ועמוס חפצי אמנות- פסלים, תמונות, שטיחים מכל העולם. מעט מאוד אוכל במקרר מעיד על היותה בודדה, רווקה, מזדקנת.
חפצי האמנות בביתה של עדנה מושכים מאוד את אהרון- הוא מביט בהם, מתרגש, מתעמק בהם. כלפי חוץ הוא לועג לאמנות, במיוחד ליד חבריו, הוא חושב לעצמו איזה זלזול הוא יקבל כשיקבל על אמנות ליד הוריו.
גם את אהרון מעניינת האמנות- הוא מנגן בגיטרה, אבל הוריו לא מעודדים זאת. יש להם תוכניות אחרות בשבילו (עמ' 9). התמונה של מגריט שמתארת את הבית על הצוק שלא נופל על הים מאפיינת את דמותם של עדנה ואהרון- שניהם מרחפים, אין להם קשר לקרקע.
ההתבוננות של הילדים בהורים מאפיינת התנהגות וסקרנות טבעית של ילדים שרוצים לראות ולדעת כל מה שקורה, גם בלי להיראות. אבא של גדעון מייצג דמות של אינטיליגנט- מדבר יפה, לומד באוניברסיטה. יש מעין מצלמה שמשייטת בשיכון ונותנת לנו מבט על המקום. כולם מכירים את כולם- את הצרות, את הסודות. למשל, אימו של צחי סמיטנקה שבוגדת בבעלה שעובד באפריקה בחברת 'מקורות'. אהרון ודמותו מתוארים בפירוט- אצל עדנה בלום בבית הוא מתנתק ונכנס לעולם של תרבות. כאן הוא מתרחק מההוויה החיצונית ופה מתחיל השבר, כי אותו ביקור בבית של עדנה עם בחרים הוא ביקור אחרון עם החברים. הוא ביקור אחרון שלהם בפלישה לבתים וזה מסמל את תחילת הגדילה, את נטישת עולם הילדות ומשחקי הילדות, אבל רק אצלהם ולא אצלו. זוהי בעצם הטרמה על דמותו של אהרון- להתכנסות בתוך עצמו, להשתבללות שלו בעצמו.
עדנהß חן, עדינות. בלוםß סגור, עצור.
יש הקבלה בין הדמות של עדנה בלום לבין דמותו של אהרון. שניהם צמחוניים, שניהם יוצאי דופן, בולטים בסביבה שבה הם חיים, שניהם אוהבים אמנות- עולם פנימי רוחני עשיר מאוד ו שניהם מתכנסים בעולם שלהם.
הכותרת: ספר הדקדוק הפנימי.
דקדוק= מערכת צפנים שיש לפענח בכל שפה- מערכת האופיינית לה וכאן הספר מתרכז בשפת הדקדוק הפנימי של אהרון בעולמו הפנימי.
עמ' 41: הקטע שבו אהרון יושב בכיתה וחולם וחושב. בקטע הזה הוא מדמה את העולם שלו לבועת זכוכית, העולם הפנימי שלו הוא משהו מיוחד- מי שנמצא בחוץ לא מבין ולא יודע מה קורה בפנים. הוא נודר לעצמו מדר- שכשיגדל לא יהיה כמו שאר המבוגרים והוא משתמש במילים קשות: טינופת, זיעה, שעירים, מגבילים. עולם מחוספס ולא טהור.
הפרזנט קונטיניוס- משקף את ההווה המתמשך של אהרון. מבחינה פיסית הוא לא מתפתח ואכן מבחינה נפשית- הוא מפחד מהגדילה- יש לו רצון לשמר את ההווה, הוא מפחד מהגדילה למרות שהיא מפליאה אותו- אהרון אמביוולנטי כלפי נושא ההתבגרות- רוצה ולא רוצה. "איי אם אהרונינג"- "וככה יזכור לעצמו שהוא גם קצת אהרון פרטי מתחת לכל הדברים הכלליים האלה". הוא רוצה לזכור את הייחוד שלו- והקטע ממחיש לנו כמה קשה לו לקבל את ההתבגרות.
בקטע שבו אהרון מדבר עם עצמו, מומחש הדיאלוג הפנימי שלו. בעיצוב הזהות שלנו, בכלליות, צריכה להיות אינטראקציה פנימי, וגם אינטראקציה עם הסביבה: חברים, משפחה.. אצל אהרון בולטת העובדה שהוא נתקע בדיאלוג הפנימי שלו, בדקדוק הפנימי שלו. דבר זה מאפיין את התבגרותו ואת דמותו.
מה שגורם לאהרון להישאר במקום זו היא העובדה שגדילתו הפיזית נעצרת ומתפתח שוני שלו מן החברה הסובבת- ככל שעוברים הימים והוא לא גדל תחושת השוני מתעצמת והסביבה משדרת לו שמשהו אצלו לא בסדר, וכך ההתעסקות שלו בעצמו גדלה והולכת.
טקס ההשבעה לתנועת הצופים 101-103
בקטע הזה מתאר אהרון איך בהיותו בן 10 בטקס ההשבעה לצופים, נדרש לפרוץ את מעגל החמשושים כדי להתקבל ולהיות חלק מן התנועה. אהרון מצליח בקלות יחסית ועומד במשימה אבל אז הוא מסתכל סביבו, שוקע במחשבות- בין השאר על תורשה, על שושלות יוחסין (הוא מסתכל על אוזניו של גדעון וחושב על השיוך המשפחתי) וכאילו קול בתוכו אומר לו שעליו לעשות מעשה. אהרון נעמד, כולם מסתכלים עליו בתימהון. גם ההורים שעומדים מעלה וצופים על ילדיהם בעמק, ואז הוא מניף ידיים לצדדים כמו מטוס ויוצא מן המעגל. הוא מתאר את הרצון הזה לצאת מן המעגל כדקדוק וכצורך להשוויץ ולהיות שונה. ברגע שהוא יוצא המעגל מתהדק ולא מאפשר לו לחזור חזרה פנימה. אהרון מנסה שוב ושוב, חוטף, מתנגח, משליך עצמו ובמהרה נעשה מוכרה ועייף. הקבוצה מתלכדת ולא מאפשרת לו לפרוץ לתוכה. זה נעשה בתנועות ובקולות קצובים. אהרון מחפש עזרה ולבסוף נכנע. הוא רואה שגדעון בעצמו מתבונן בו במרט ריק- כאילו מאשים אותו בשחצנות, ודבר זה מייאש אותו מאוד.
אהרון מציין שאולי 'ייתכל שאז באמת התחיל אצלו הדבר' (עמ' 102). מדובר ברגע חשוב בהתבגרות של אהרון.
משמעות הקטע:
טקס ההתקבלות לצופים מחדד את הקונפליקט בין הרצון להשתייך לכלל לבין התשוקה לביטוי ייחודי וחד פעמי והרצון של אהרון להישאר 'הנבחר'.
לפי הסיפור, עד גיל 10-11 אהרון הרגיש רצוי, מיוחד, מבריק, מקובל, מלא דמיון, הרץ המהיר של הכיתה, ממציא המצאות עוושה קסמים. כאן בטקס עולה שאלת חירותו של האדם והמגבלות שלה. עד כמה חופשי האדם לבטא את ייחודו ועצמיותו בתוך חברה שתובעת קונפורמיות? מצד אחד- ההתקבלות לקבוצה נותנת תחושת שייכות אך היא כרוכה בויתור על ה'אני' הייחודי. מצד שני- ויתור על ההשתייכות, ההתנתקות מהשורה מאשרת את תחושת הנבחרות והאינדיווידואליות. אך יש לכך מחיר- כיוון שברגע שהוא בוגד בקבוצה, הקבוצה מענישה אותו והוא כיחיד לא מצליח לחדור אליה והחזרה בלתי אפשרית.
ה'אני' הילדי הוא אחיד ושלם ואין בו הבוגדנות של המבוגר המפוצל. הילד משלב בין 'הזולת' וה'ביחד', זהו ילד שאינו בוגד בעצמו ובחבריו. הבריתות של הילדות הן אמיתיות, והמעבר בין החיבור בילדות לנפרדות כבוגרים הוא כמו 'כל מיני חומרים כלולים היטב של עוגה טריה ונהדרת החלו נסוגים אתה אט אט להיות עצמם המתבגדל והאכזב'. הדימוי הזה מסביר את החשש שלו מההתבגרות. החשש שכבוגר אתה נותר אכזב, מתבגדל ולא יכול להוציא מעצמך את המקסימום.
מושג הילדות ברומן מתואר כאידיאל הטוהר, האחדות, הביחד. הכאב שבפרידה מהילדות נעוץ בהתעמתות עם עולם חיצוני שהוא רב משמעי, בוגדני ומפורד. הרומן לא מספק אלטרנטיבה לנורמה, שכן הנצחה של הילדות ברומן היא לא פחות בעייתית מההסתגרות, והציות לטבע העולם.
טקס בר המצווה:
- טקס התבגרות, טקס מעבר לעולם המבוגרים.
- פרק ההפטרה של אהרון בעל משמעות סמלית- ספר ישעיהו פרק י', שעוסק בהקדשתו של ישעיהו לנביא. ישעיהו חושש מכובד המשימה והשליחות ומהתאמתו לתפקיד כי הוא מרגיש טמא- שפתיים ולכן אלוהים לוקח גחלת אש וצורב את שפתיו כדי לטהרו. טקס הקדשה זה סמלי לעובדה שאהרון גם הוא מרגיש צורך לטהר מילים מהאבק ומהזימה בחוץ (עמ' 217, 126) ולהיטהר ממחשבות הזימה על-ידי אקטים מזוכיסטים(217, 225-6). כמו אהרון המקראי, אהרון קליינפלד ממלא את התפקיד של הפה לאביו משה, כבד הפה והעילג. (הקטע עם הממלחה עמ' 194-5(
- בחגיגה בבית אהרון מסתגר בחדר. אמא הכריחה אותו ללבוש בגדים חונקים שגורמים לו להיראות גדול יותר והוא יודע שאם יוריד איזשהו פריט היא 'תפשוט את עורו רצועות רצועות'.
- הנעליים המוגבלות- מבחין ושותק, שונא את עצמו על השתיקה.
- הוא שומע כשמדברים על סבתא לילי- להוציא אותה מן הבית. הוא מחכה לקול רענן של ילד שישארל את השאלות החשובות, את האמת, שמישהו יתקומם.
- השעון שמורה ניו-יורק- שבע שעות אחורה. גדל לאט, בדיליי.
- יוכי מגיעה. (בתנ"ך- אמא של אהרון ומשה) יש ביניהם קשר מיוחד, קשר של ילדים שחיים בבית לא פשוט. היא מבינה לליבו, היא זו שקונה לו את הגיטרה, יוצאן כנגד ההורים. היא מדמה את הבית כחיים במדבר תחת השמש שמאכלת, מייבשת את הכל. שמש איומה שמגיעה לכל מקום. יש אהבה ביניהם, בניגוד למה שקורה בסלון- הצביעות. יוכי מרגישה רגשות אשמה שהיא משתמשת באהרון כפיתיון להסיט את תשומת הלב ממנה. בנוסף, יש לה מחברת שהיא כותבת בה את כל החוכמות שלו.
- הדודים באים אליו לחדר לבדוק אם הוא נעצר בגדילה רק גופנית או גם שכלית.
- האוכל הוא גם כן הצטרפות סמלית לשולחן האם היהודייה בדרכו לחברה כולה. עניין סמלי- האמא מציעה לו קורקבנים, את הביטחון והמחנק שבקשר הטבורי, התלות. יוכי מציעה לו כנפיים, שמסמלות שחרור, יציאה לעולם משלו.
- כתובה חוכמה אחת שהוא לא יודע- היא יודעת שכדי לשרוד בעולם הביתי הזה, עליהם 'לגדל עלים קטנים ומקופלים שהיא לא תשרוף אותם'. עמ' 115- ורק מחוץ לבית אפשר לפרוש את הכנפיים.
משפחת קליינפלד:
האמא: הינדה. מאפיין אותה כ'מחודדת'. רכלנית, שתלטנית, 'שמש איומה שמגיעה לכל דבר ומייבשת הכל', מרחרחת ובולשת אחרי ילדיה. חסרת רגישות, צרת אופקים, 'מה פתאום קורא, אף-פעם לא ראיתי אותו מחזיק ספר ביד'- מה שחשוב לה זה החומריות. הרוחניות היא סמל לכישלון הגברים- איום.
היחסים עם בעלה וילדיה מצומצמים לנושא האוכל עד שהיא לא מאפשרת לשום דבר לצמוח. הבית מתנהגל סביב הארוחות, עיסוק מתמיד בעניינים חומריים, גופניים, ולכן אהרון מפחד להתבגר- כדי לא להיות כמוהם.
חשוב לה מאוד 'מה יגידו'- איך תיראה המשפחה שלה, הכל מתנהל על פי דרכה.
יש קטע שבו באים אורחים ויוכי שומעת כיצד היא מתפארת בפני החברים שלה ואז עושה לה 'דווקא' ויוצאת מהחדר עם בגדים מכוערים ופלטה, בסוג של מרדנות.
היחס של האמא עם שאר המשפחה:
לילי הייתה טיפוס מפוקפק. יצאה עם הרבה גברי, רקדנית, ילד מחוץ לנישואין. כאן הינדה בעצם מסרסת את אישיותה: אוסרת עליה לקרוא לבנה בשמו(נתינת שם חדש בתורה=הבעת שייכות), שוללת את החירות שלה, אוסרת על דיבור בפולנית, בעצם מוחקת את העבר שלהם ונותנת להם לחיות רק על פי דרכה. גורת את עצמה, עורכת לה אמבטיית מים רותחים כדי לטהר אותה, לנקות אותה מהטינופת שלה.
293-5 אהרון מתפרץ:
בעבר, כשאהרון היה ילד, הינדה הבינה אותו בלי מילים. יכלה להיכנס לנקיקי נפשו- אבל כעת זה שונה- היא לא יכולה להגיע אליו- אפילו כשמנסה כבר מאוחר מדי. כיוון שכל חייו שלטה בו, היא נוהגת כאילו חבל הטבור עוד לא ניתק. מנסה להטמיא את עצמה בו, למחוק את זהותו, הוא חש עכשיו חנוק. ההתפרצוץ עם בקבוקי החלב סמלית- הוא כאילו מנסה לנתק את הילדות, את העטיפה החיצונית והשקרית של המשפחה. הוא מכה בה כדי להשתחרר ממנה, זהו שחרור עצמי מאם בולעת, מטביעה.
האמא מגדלת אותם בדמותה ובצלמה. יש רק דרך אחת נכונה מבחינתה, והיא הדרך שלה. היא לועגת לאהרון בהתאהבותו הנאיבית והילדותית ביעלי ומנסה ללמדו את דרכי החיים.
עמ' 246- הינדה מנסה ללמד את אהרון את פילוסופיית החיים שלה, כמה חשוב לעמוד על שלך. לך תמצוץ טוב-טוב את החיים כי אם לא מישהו אחר כבר ימצוץ אותם בשבילך. הגישה שלה היא שהחזק שורד והעולם הוא עולם של טורפים.
'מי שחזק וראשון הוא לוקח ומי שעדינון אוכל חרבון'. אהרון יודע שהיא אוהבת אותו ורוצה בטובתו אבל הוא לא מצליח לצמוח ולבטא את הייחוד שלו בצילה. עמ' 29-30 יוכי מקבלת מחזור, האמא צועקת.
האבא: משה. נמלט לחיים ולחירות ממנה עבודה והגיע היישר לזרועותיה של הינדה מינץ. הינדה גזלה ממנו את חירותו, קטעה את עבודתו האהובה במאפייה והפכה אותו לפקיד משעמם וחסר חיוניות (עמ' 166).
הוא איש פשוט וגשמי, שכל מעייניו נתונים לעבודת היום-יום. הוא חזק מאוד. היא מנסה להטביע אותו בים של אוכל ובשר, שומן ואטימות כדי לטשטש את יופיו, פרחחיותו, או איזשהו ניצוץ שנותר לו מעברו הפראי. ההאבסה והאוכל הם הכוח המניע שלה. באמצעותו השתלטה על משה כשהגיע לביתה רעב ובודד. בהתחלה נראה שיש איזושהי אפשרות ליצירת עולם משלו עם בנו, אך גם את זה היא קוטעת.
עמ' 20-24:
האב והבן מטפלים בתאנה. יש ביניהם דו-שיח אינטימי, צלילי המוזיקה מהבית של עדנה ממלאים את השיכון- אבא החליק על ראשו, "אהרון נכמר למגע היד הזה". האמא לועגת לריטואל הזה. היא יודע וקוראת בקולי קולות שהוא צריך לבקש עבור זה כסף. עמ' 23- 'כמה עוד תלקק את הסמארק של העץ?'
עץ התאנה הוא מטאפורה לעדנה בלום. היא אומרת בתחילת הרומן שהיא נשארת בשיכון רק בזכותו- עץ התאנה חלה ומשה מטפל בו כשלטיפול נלווית משמעות אירטית. האב חודר,. מכניס את אצבעותיו, מושח את הפצעים. הוא מדומה לבורא- עובד עליו שבעה ימים, בערב הוא שובת מכל מלאכתו. אבל האם מצליחה, מביאה לכך שהעץ ייכרת והניצחון הראשונה הזה מטרים את הניצמחון הסופי של הניסיון לפרוץ את אותו כלא, כמו שהעץ לא ניצל, כך גם עדנה לא תינצל.
באופן כללי יש פער בין הדמות של האבא העילג, החומרי, ובין אהרון שהוא ילד שחוגג על המילים, נכון, רגיש, בעל יכולת הסתכלות, התבוננות והבנה של הסביבה. בין העושר הלשוני והדקדוקי של אהרון ובין העילגות של משה האב , שבשמו יש רמיזה למשה המקראי שהיה כבד לשון, שעליו מוטלת שליחות הגאולה, הוא לא מגיע אל הארץ המובטחת, אך בניגוד למשה המקראי, הוא חוזר לסיר הבשר, לאשתו, לאוכל, לביטחון, ובוגר בשליחותו לגאול את אהרון ואת עדנה. אחד מן הביטויים לפער בין משה ואהרון מופיע בסיפור עם הממלחה- בויכוח על שם המלחייה שאהרון מתעקש לקרוא לה בשמה ולא 'ההוא של המלח' כמו אבא שלו.
עדנה:
הדמות שלה יוצאת דופן בסביבה שבה היא חיה- היא מייצגת את הרוחניות בניגוד לחומרניות של משפחת קליינפלד והאחרים בשיכון. רווקה בת 40 שבעצם הפסיקה לגדול ולכן דמותה אנלוגית לאהרון.
דמותה משקפת את דמותו של אהרון באוןפ חריף- שכן הוא שואף לטוהר ורוחניות, ושניהם דומים בבלימת הגדילה. דמותה של עדנה מזכירה את היפהפיה הנרדמת שמחכה לנסיך בתמותו של משה, יום בהיר אחד היא מופיעה בבית של משפחת קליינפלד ומציעה למשה להרוס אצלה קיר תמורת סכום נאה- הקיר המפריד בין הסלון לחדר השינה- כל השיפוץ מלווה בתחוה חגיגית- גרוסמן מביא את סיפור ההשתחררות של עדנה בלום להקצנה מוחלטת- מה שהתחיל בהריסה של קיר אחד הופך להריסת הדירה כולה.
עמ' 204- הוא ניגש לעקור את המרצפות בהול-לשעבר של עדנה בלום. בסופו של דבר הבית נשאר ללא קירות ואז עוברת עדנה, שנמצאת כבר בתוך סחרור שאי אפשר לצאת ממנו- אל המרצפות. הסיטואציה מתוארת בצורה פיוטית כלכך, מדגימה את כוחו המשחית של ההרס. גם עדנה, שלא התבגרה, נהרסת- במקום למצחוח, לפרוח ולפרוץ, להתבגר ולשנות את חייה היא נסוגה, 'מתיילדת', מתקפלת. בעמ' 139 כעובר ומתחילה למצוץ את אצבעה.
עדנה מאבדת את כל מה שהיה לה- ביתה, מקום, עבודתה, פרנסתה, הבית שהיה אי של תרבות בתוך השיכון הופך לגל חורבות. כל המערכות שהיו מוסתרות בקירות וברצפות חשופות עכשיו ומזדקרות לעיני כל כמו נפשה של עדנה.
שבירת הקירות בבית הייתה אקט סמלי של השתחררות, של שחרור הנפש מכבלי הגוף, אך באופן אירוני ההיפך קורה. דווקא עם השחרור מתגלח כל הכיעור והנשמה פורחת מן הדירה ההרוסה.
דמותו של אהרון
אהרון סובל במשך כמה שבועות מעצירות שמבטאת את הסגירות, את אי היכולת לתקשר עם הסביבה, האהבה ליעלי מסמנת תקווה. זוהי אהבה סודית, זכה, טהורה, אפלטונית ונטולת מחשבות מיניות. בעקבות האהבה יש פריחה אצל אהרון, בזכותה מתחדש הקשר עם גדעון לאחר ניתוק ממושך. הוא מאמין שהאהבה הזו ליעלי תגאל את שניהם מאותה שגרה וסתמיות. הם מחליטים, בהסכמה שבשתיקה, להיות איתה ביחד כל הזמן, בקשר סימטרי עם שניהם.
אהרון שקוע באהבתו את דמותה של יעלי הפנימית שבנה לעצמו, הוא מנותק מהמציאות ולא קורא נכון את המצב. הוא טועה בפיענוח הקודים החברתיים. הויכוחים הסוערים ביניהם נראים לו כחילוקי דעות אבל זה רק חיפוי לקשר אמיתי שנרקם בין יעלי לגדעון. הוויתו של אהרון מנותקת מכללי המשחק האכזריים של העולם החיצוני. האמא צדקה כשאמרה לו שאם לא ימהר, יקחו לו את יעלי "מתחת לאף".
יום אחד מגיעים יעלי וגדעון ומספרים לו (לאהרון) שהם יוצאים יחד למחנה עבודה. אהרון, שמבד את שניהם, הופך לאבוד, התקווה להיגאל באמצעות האהבה נמוגה. הוא נותר לגמרי לבד (עמ' 261-268). מלחמה נגד עצמו.
כל רגשות הדיכוי והשנאה שלו מופנים פנימה, הוא לא מצליח להשתחרר מהם, ולכן מתחיל להכאיב לעצמו- מעניש את הגוף, מתאכזב, כאילו בוחן את גבולות הקיום. הדיבורים שלו על מות הולכים ומתרבים, אהרון מאבד לחלוטין את הקשר ואת השפה עם העולם החיצוני, הסביבה, החברים, המשפחה.
ביום העצמאות, למשל, הוא נמצא בחגיגה- עומד ליד חבורת רוקדים ולא שם לב שמדובר בבני כיתתו- לא מזהה אותם.
יום העצמאות- 260:
גוף נגד נפש- הוא נלחם בעצמו, נגד המוח- עושה ניסויים כדי להכאיב לעצמו עד בחילה, עד הקאה- עד אובדן חשים. 'בית חולים למילים'- לטהר אותן, יש לו משימה- שבועת הרופא. הוא בגוש של האנשים, מביט בהם, עושה רשימה של סימני ההתבגרות שלהם- "צעצועים". יש לו דו שיח- הוא מתפלל אל הבלוטה שלו שתפריש את ההורמונים לגדילתו. כבר שנה וחצי הוא מתפלל אליה.
עמדתו של אהרון כלפי הגוף שלו היא אמביוולנטית: מצד אחד זהו אוייב, בשר זה. מצד שני, זה פרס ניחומים מופלא ומקור חיים. העולם שסביבו נתפס כרווי סימנים המעידים על הסערה היצרית שחבריו עוברים. יש להם שפה שלמה לפענח את הסימנים של הנשים: אישה ששמה נוצה היא 'דורשת' וכו'. אהרון מרגיש שהוא לא מבין שפה זו. הוא רואה במין כניעה ליצרים חייתיים והוא רוצה לשלוט בכל יצריו ולכן הוא מנהל מלחמה כנגד איברי גופו. אהרון הוא סוג של פיטר פן- עולם המבוגרים מפחיד אותו והוא סולד מזה. פיטר פן ל רוצה להיות חלק מן עולם המבוגרים- לא רוצה להיכנס למסלול שמתווים לו הוריו ולחיות חיים משעממים חד-גווניים בבנק או משרד כמו האב במשפחת דארלינג. לכן הוא בורח לילדות ושומר עליה.
גם אהרון רואה את ההתבגרות כמחלה, כהתבהמות. להסכים להתבגר מבחינתו זה ויתור על העצמיות, וכשהוא מסתכל על המבוגרים הוא רואה: "כבדי גוף, יגעים למראה, בהמות עבודה סבלניות, קשות יום… אנדרטאות של צער ונסיונות קשים, אבל מתוכם נישב תמיד אד פושר של תבוסה ושיממון…" עמ' 123.
סיום היצירה:
הסיום פתוח, הוא משאיר אותנו בהרגשת עמימות. גורלו של אהרון לא נקבע והדבר פתוח לפרשנויות. הקורא נשאר עם סימני שאלה, לא ברור אם אהרון הצליח להחליף מהמקרר, אם אולי חילצו אותו? האם האבא הלך לצבא? נוסף לכך לא ידועים לנו הרגשות של הדמויות- באיזה מצב הן נמצאות, מה הן מרגשיות? גם כשאהרון אומר בסיום 323- "אין זה אף פעם.. לא ניסה לקבל מהגוף שלו רגע כמו זה.. מתנה"- אנו לא מבינים בדיוק באיזו מתנה מדובר, מה מזוקק באותו הרגע? הסיום הוא חלק מכל הרומן שמתאר את אותם החיים שתוארו ביצירה. חיים שמתנהלים באופן מעגלי, בחלל סגור, הכל ממשיך לנוע כמו שהתחיל- ספק מת, ספק חי. האם אהרון הצליח לגשר בין העולם החיצוני לזה הפנימי? האם הגיע לאיזושהי הארה(אפיפני!) שמשמעותה תשובה לפתרון שלו? "מהות גדולה, זוכרת, כאילו בטרם בקיעתה של שמש". האם האור הזה מסמל את המוות? את ההגעה לאני הטהור? האם ההתפכחות פירושה הכרה חדשה מצד אהרון את המציאות? האם זו הבנה שההימלטות מתוך העצמי אינה אפשרית? ייתכן!
אהרון מסיים בכך שעורך את כל הכלים של הודיני בצורה מסודרת, מקפל את רגליו זו אחר זו לתוך המקרר בתנוחה עוברית כמצפה לנס אך הציפייה לא מתממשת בטקסט, בסיום. הוריו לא נעשים קטנים יותר כחלק מתהליך ההתבגרות אלא להיפך. הם מעצימים והולכים והוא שומע את הקול שלהם כמו איזה רוח אלוהים, וכן הוא נעול בתוך קופסה, בתוך המקרר. יש פה רמז למוטיב שקיים ביצירה- ההסתגרות. שני ארונות קבורה מוזכרים ביצירה: 1. עמ' 27- הנפח שמנסה להיחלץ אחרי שנקבר חי ללא הצלחה. 2. עמ' 44- הסיפור על רבי יוחנן שהוברח בארוןם מתים וסופו שהצליח מאוד והקים מרכז רוחני חדש כאלטרנטיבה. מה עלה בגורלו של אהרון? האם כגורל הנפח או הרב?
מהי ההתבגרות?
אותה תקופה שבה אדם מגבש את הזהות שלו. זהות פירושה שמישהו- היחיד- מסוגל להעריך את כוחותיו וחולשתיו ולהחליט כיצד ברצונות לטפל בהם. עליו להפנות לעצמו את השאלות: מי אני? לאן מועדות פני? מהם היעדים שאני רוצה להשיג? מה ברצוני לעשות? זהות אינה נרכשת מאליה- יש לחפש אותה, לגבש אותה, היא לא נינתנת כמתנה על-ידי החברה כמו שאינה מופיעה כבשלה בבוא העת, כמו סימני המין המשניים. זהות יש לרכוש במאמץ עקבי של היחיד- אי הרצון לפעול למען גיבוש הזהות טומן בחובו סכנה של בידוד ובלבול.
- דבר חשוב בגיבוש הזהות ובהתבגרות הוא המשוב החברתי. האחרים שמספקים ליחיד את ההתרשמות שלהם ממנו וההערכות שלהם לגביו. זו הסיבה שמתבגרים רוצים לדעת מה האופי שבו הם נתפסים על-ידי החברה הסובבת בהשוואה למה שהם חושבים על עצמם.
על המתבגר לפתח מחוייבות כלפי מערכת ערכים. אמנונות דתיות, מטרות מקצועיות, השקפות עולם, מנוסר, להסכין עם המיניות שלו. רק בעקבות ההתפתחות ההיבטים האלו של הזהות מתאפשרת אינטימיות של אהבה רגשית ומינית ומתאפשרים יחסי רעות עמוקים בלא פחד לאבד את הזהות העצמית. וכך, נסללת הדרך להתקדמות לקראת השלב הבא במעגל החיים- האינטימיות לעומת הבידוד.
חלק מההתבגרות הוא הליך הפרידה מההורים. תפקידם החייו של המתבגר מצטמצם והוא עומד בפני עצמו.
ההתבגרות ברומן היא מחיקת הייחודיות שבילדות והפיכה לחלק מגוף גדול המונע על-ידי צפנים שכולם מכירים, מבינים ויודעים. ההתבגרות פירושה גם: "ניצחון הגוף על הנשמה.", ולכן הקרב אצל אהרון הוא במעבר מהילדות לאנושיות הבוגרת ולכן אהרון מכוון עצמו נגד גזר דינה של הביולוגיה. אהרון מתקומם נגד התכתיבים של הטבע אך סופו שהופך ליוצא דופן, בודד ומבודד בתוך הבועה שלו. בפתח הסיפור אהרון הוא ילד ברוך-כשרונות, ילד מיוחד, ובמהלך הזמן הוא הופך לבעל מום. עיוות של הטבע.
עם זאת, מולו עומדות דמויות- משפחה, חברים, המייצגות נורמליות דוחה. הקיום המנותק שבפנים והקיום הנורמלי, שבחוץ, שניהם בבחינת מוות בחיים.
אין ברומן פיתרון פשוט- היחיד הוא נבחר, טהור, מיוחד, אצילי, ובעת ובעונה אחת הוא גם מנותק, בודד ועקר.
אמצעים אומנותיים ברומן:
– המציאות ברומן היא מטאפורה לאירועים נפשיים:
- עצירת הגדילה של אהרון- מטאפורה להקפאת ה'אני' בטהרתו.
- הריסת הבית של עדנה היא הרס ה'אני', ואצל משה לנסיון לפרוץ את הכלא שבו הוא חי.
- אי שליטה על הצרכים- התפרצות של קונפליקטים.
- שינה היא מטאפורה למוות.
- עקירת השן- מטאפורה לקץ הילדות.
- מטאפורת הפרפר- אהרון רוצה להישאר כמו גולם, להשהות את רגע הבקיעה, לא לגדול. שוקע, משתבלל בתוך עצמו.
- אפיזודת הפרפר והעכביש- דוגמה מייצגת(253). התיאור מקפל בתוכו דרמה של מוות מול חיים. מטאפורה לתפיסה שחיים פירושם תזוזה, ותזוזה פירושה מוות. דרמה של קיפאון מול אקטיביות.
- סימני המלחמה המתקרבת בסוף, ההמתנה למלחמת ששת הימים, ההתרחשות החיצונית (האמיתית) היא מטאפורה להתפרקות הנפשית של אהרון. כמו ישראל במצור, גם אהרון במלחמה עם גופו, מגייס את כל הכוחות וכו'.
-מוטיב המטבע הפסול:
נמסר לאהרון על-ידי זקן דמוי מלאך המוות (עמ' 50). המטבע מלווה את אהרון בכיסו, הוא ממשש אותו, חש בנוכחותו ובסוף מתגלגל המטבע לקבצן העיוור בשכונה- מוטיב שמיצג את המשמעות של גורל וגזירה(???????).
-מוטיב החוטים:
הסבתא לילי נותנת לאהרון חוט צהוב, מעיין ירושה, במחשבה שעבור אהרון היא מעבירה מדור לדור- והמשמעות שהחוט צובר היא דימויי לעולם הרוח והמילים (עמ' 237) וכן כניגוד של האב ועולם הגוף. הסוודה ההולך ונפרם יכול לסמן את פרימת זהותו של אהרון וההידלדלות בעולמו.
-התרופפות הקשר של אהרון עם ההורים:
התחילה, אהרון צעיר(11.5), הקשר עם ההורים חזק יותר, הוא מקבל את מרותם (מודד את המגפיים בקיץ, נוסע לגיורא..). הם עדיין דמויות סמכותיות עבורו למרות שהוא מסתכל עליהם בעין ביקורתית. בהמשך הוא מבטא מרד כלפי הוריו בדברים שונים- כמו הרתיעה שלו מהיחס לסבתא- יחס גס ומתנכר עד כדי כך שמוציאים אותה מן הבית. בנוסף, מתנגד לנסוע בקיץ לדודה שלו בתל-אביב, לבלות עם גיורא. לבסוף- כשמתאהב ביעלי ובטוח שהאהבה שלו תהיה 'שונה, טהורה יותר'- אחרת מזו של ההורים. כשהשלישייה עם יעלי וגדעון מתפרקת הוא לא מגיע להורים ומבקש מהם עצה ותמיכה. להיפך, הוא חושש מהרגע שאמא שלו תבין. (עמ' 293- הדוגמה הבולטת ביותר למרד של האהרון שמתפרץ על אימו, מנפץ את בקבוקי החלב- סמל לניפוץ הילדות והנאיביות שלא תשוב עוד). גם הצמחונות קשורה לזה.
- יש רמיזות לאגדות ילדים ברומן שמבליטות את הפער בין המציאות ובין המוטיביים האגדתיים- עולם האגדה.
- רמיזה לפיטר פן בדמותו של אהרון- אהרון פועל בעולם המציאות ולא יכול לברוח לארץ לעולם לא. הוא דמות טרגית- לא יכול לנצח את המוות.
- רמיזה לעמי ותמי- למכשפה שמפטמת את הילדים כדי לאכול אותם- הינדה ברומן מפטמת את משפחתה כדי 'לבלוע' אותם (מטאפורית) והאוכל הוא אמצעי הפיתוי.
- רמיזה ליפייפיה הנרדמת- עדנה שמצטיירת כנסיכה שהייתה שרויה בתרדמת וממתינה לאביר שיעיר אותה- אך בניגוד לאגדה עם הסוף הטוב- הנסיך משה הוא לא נסיך אמיתי ולא מצליח לגאול אותה ולא להיגאל בעצמו מקללת המכשפה.
- אזכור הקוסם הודיני שמשתחרר מכבלים, מתיבות סגורות, ממכלי מים- להטוטן שמסוגל לגבור על חוקי הטבע- אהרון גם הוא דבק בקסמים אבל כשהוא גדל זה מסמל את העובדה שהוא אחר, שונה, ויש בזה סכנה ואיום. הוא מנסה את הטריק הגדול- לפרוץ את המקרר. (מסמל את הניסיון שלו להשתחרר, לפרוץ..)
– מוטיב לידה מחדש:
- הסבתא שמתעוררת אחרי הניתוח- אבל זוהי בעצם תחייה מדומה, שכן היא שבה למצב של מוות בחיים.
- עדנה שהתעוררה וקמה לתחייה בצורה כה דרמטית נותה חשופה ומעורטלת בעולם עויין.
- משה, שנולד מחדש לאחר שהשתחרר מהטייגה, לא זכה לתחייה ממושכת, והגיע לזרועותיה של הינדה כאילו החליף כלא בכלא.
- חדירה למקום סגור ואפל והפריצה ממנו- המסמלים מוות ולידה מחודשת כמו אצל אהרון במקרר.
- אנלוגיות:
- אהרון ויוכי- שניהם קורבנות של האמא, של המצב. יוכי מתעבה, משמינה- אהרון נעלם. יוכי מוצאת את דרכה החוצה לחופש ואהרון נשאר בפנים.
- הסבתא לילי ובנה- שניהם עקורים ממקומם הטבעי, לא יכולים לדבר, מחוברים להינדה ותלויים בה.
- עדנה ואהרון- שניהם מנותקים, חיים בבועה, צמחוניים, עובריים, רוחניים.
- המאבק של החתולים על הנקבה המיוחמת, שמסמל אנלוגית את המאבק בין גדעון ואהרון על יעלי- החזק שורד!