היצירה "האדונית והרוכל" מורכבת מאירועים אירועים אשר תפקידם לקדם את העלילה. האירועים קשורים למה שקדם להם בקשר סיבתי וזה מה שיוצר את ההתרחשות.
האירועים הם אלה: מתואר בואו של הרוכל לביתה של האדונית, ניסיונותיו להתקרב אליה, ניסיונותיו לגלות את סודה, רצונו לברוח, ניסיון האדונית לרצוח אותו וטיפולו של הרוכל באדונית בזמן גסיסתה . בזמן שנמסרים האירועים נמסרים גם רמזים המקדמים (=מטרימים) את העלילה.
[הגדרה לרמזים מטרימים=מקדמים: פרטים המשובצים בתחילת היצירה או הפרק והם מתפתחים ומתממשים רק בהמשכה או בסופה. הרמז הוא סמוי ויש צורך הרגישות או במיומנות כדי לחוש בו ולגלותו בזמן. עפ"י רוב נתפס הרמז רק במבט לאחור. רמזים מטרימים משובצים בד"כ לאכספוזיציה ולכן חשוב לעיין בהם היטב. רמז מטרים יכול לפעול גם כמוטיב המקדם את העלילה בהשלכות שיש לו על אשר יתרחש בעתיד.
דוגמא לרמז מטרים= מקדם: בדברי האדונית לרוכל: "הלא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהם בני אדם"]
ככל שאנו מתקדמים בעלילה הרמזים הופכים להיות שקופים יותר, עד שנחשפים לחלוטין ומתמזגים עם העלילה עצמה: "שמור את הפיקה שבגרגרתך אם האלהים הרי היא מרטטת כאילו רואה היא את הסכין. אל תחושי חביבתי , עדיין איני נושכת בך".
קיימים גם אירועים המשהים את העלילה ותפקידם להגביר את המתח. הרמזים המקדמים גורמים לקורא להבין שמשהו נורא עומד להתרחש והרמזים או האירועים המשהים מעכבים את הדבר הנורא העתיד להתרחש וע"י כך מגבירים את המתח. האירועים המשהים מצויים בעיקר באמצעות תאור השיחות וראוי לציין כי אין הרבה אירועים משהים בסיפור זה.
האירועים בסיפור נחלקים לאירועים חיצוניים ואירועים פנימיים. האירועים החיצוניים מתארים את פעולותיהן של הדמויות ואירועים פנימיים מתרחשים בנפש הדמות (למשל:מחשבות, הרגשות וכו')
בסיפור זה ניתן למצוא הרבה אירועים פנימיים. במהלך הסיפור חלים שינויים ברגשותיו ובהתנהגותו כלפי האדונית. השינויים מעידים על כך כי חל שינוי באופיו של הרוכל ומדמות פאסיבית חלקית הוא הופך להיות אקטיבי. ככל שהוא חש בטוב בבית האדונית וכל צרכיו הפיסיים, החומריים, מסופקים, הרוכל פאסיבי ונטמע בעולם הזר. רק כאשר הוא חש בסכנה קיומית הוא שב אל המקור היהודי.
לפתיחת הסיפור ולסיומו יש קשר לעיצוב העלילה כולה: בפסקה הראשונה קיימים למעשה כל הרעיונות העיקריים של הסיפור. (נא לקרוא את הפסקה הראשונה ואז להמשיך לקרוא את הכתוב כאן)
הפסקה מתחילה ומסתיימת בנדודיו של הרוכל כך שגם הפסקה הראשונה היא מעגלית ,מה שציינו לגבי הסיפור כולו שהוא סיפור מעגלי.המשפט הראשון בסיפור : "רוכל אחד יהודי היה מחזר בעיירות ובכפרים…." והמשפט האחרון בפסקה הראשונה : "טען את קופתו על כתפיו והלך לו" בתוך שני משפטים אלה מתרחשת העלילה כולה וגם תולדות עם ישראל בגולה.
הרוכל הזדמן לשדה יער . היער בסיפורי עגנון הוא מוטיב והוא מקום שבו ניתן מקום ליצרים. בסיפור "בדמי ימיה" ביער באים לידי ביטוי יצרי האהבה של תרצה. בסיפור אחר שלו "סיפור פשוט" יצרי האהבה של הרשיל גם הם ביער. ובסיפורנו "האדונית והרוכל" שגם בו הזדמן הגיבור ליער "נזדמן לשדה יער", רחוק מהישוב ראה בית עומד יחידי ביתה של האדונית, כבר במפגש הראשון עימה הוא מתעקש ליצור איתה קשר.
מתוך התבוננות בפסקה הראשונה ניתן לראות שתי צורות התנהגות. האחת של הרוכל- התנהגות כנועה, הוא מתחנן אליה , משתחווה ומברכה, חוזר ומשתחווה – כלומר התנהגותו של הרוכל כלפי האדונית היא התנהגות שבה הוא ממחיש את נחיתותו בהשוואה אליה, את התרפסותו בפניה.
ההתנהגות השנייה היא התנהגותה של האדונית: התנהגות גאה, מתנשאת ומביעה בוז "איני צריכה לך ולסחורתך… עיקמה עיניה ממנו ואמרה אין כאן כלום כלך ולך".
הדמויות אינן נזכרות בשמותיהם עובדה המעניקה משמעות סמלית לסיפור. הדמויות הן דמויות מייצגות: האדונית מאפיינת את עולם הגויים והרוכל את היהודים.
בפסקה האחרונה: (נא לקרוא אותה כמובן…) ניתן לראות את הניגוד בין היהודי לנוצריה. הרוכל יוסף הנזכר כאן בשמו, מחפש כומר לאדונית שמתה. בפסקת הסיום מופיעה האדונית בשפלותה ובנבלתה.
יש אלמנטים חוזרים בפתיחת הפתיחה ובפסקת הסיום:
האלמנט פסקת הפיחה פסקת סיום
הסכין סכין של ציידים הוציא את הסכין מידה
עיני האדונית עיקמה את עיניה ממנו פתחה הלני את עיניה
הדמים נתנה לו דמיה(במשמעות של כסף) דמך לא דם…ושותה את דמם.
המשפט המסיים את הסיפור הוא שילוב של המשפט הראשון והאחרון בפסקה הראשונה.
הסיפור הוא סיפור פואנטה.[סיפור פואנטה הוא סיפור שסופו מפתיע. יש בו אירוע מפתיע המאיר באור חדש את העלילה ואת הדמויות.] הפואנטה מופיעה בסוף כאשר האדונית שוחטת את עצמה במקום את הרוכל שתכננה לשחוט. הפואנטה מהווה גם את שיא היצירה.
עוד סיכומים על "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון
ראו עוד סיכומים לבגרות בספרות
