המחקר הנוכחי נועד להתמודד עם אתגר בחינתם של האופנים בהם משתלבת צריכת תקשורת ישראלית בחיי ישראלים החיים בניו ג'רזי, המאופיינים במעמד סוציו אקונומי גבוה ובזיקה חזקה לישראל. המחקר נעשה בעזרת סקר וראיון חצי מובנה, שבהם נשאלו שאלות הנוגעות לזהות, לשייכות לקהילה ולאופן בו נתפסת ההגירה והחיים בארצות הברית, תוך בדיקת תרומתה של צריכת התקשורת הישראלית- להתמודדות וההשפעה על זהותם.
הממצאים מלמדים שהתקשורת הישראלית מטפחת ומשמרת את ההזדהות עם ההוויה הישראלית ועם השייכות ומאפשרת הרגשת ביטחון, המשכיות ורצף עם הישראליות ואף הרגשה כאילו המרחק הגאוגרפי חסר משמעות ואף לא קיים. דרך צריכה זו מאפשרת למהגר את המשך החיים בנכר, משום שהיא מייצרת עבורו הרגשה כאילו הוא עדיין חי כביכול במרחב הישראלי. עבור הישראלים החיים בניו ג'רזי, התקשורת היא אמצעי לשיכוך הגעגועים למולדת, שימור תחושת הרצף והשייכות.
הגירה ותקשורת:
בעשורים האחרונים, בעקבות תהליכים פוסט קולוניאליים והגלובליזציה מתעצמת מגמת ההגירה. בניגוד לעבר, בעשורים האחרונים היא מתרחשת גם בשכבות מבוססות, הנובעת בין היתר גם משליחויות מקצועיות של עובדי צווארון לבן בחברות רב לאומיות. תוצר נלווה לכך הוא כינון של קהילות הכוללות מיעוט אתני או לאומי, לעיתים בעלת משמעות חזקה ופוטנציאל פוליטי על החברה המארחת. בגלל העידן הפוסט מודרניסטי, המאפשר ריבוי זהויות, רבות מהקהילות הללו אינן נדרשות להסיר מעצמן את הזהות שלהן ולהיטמע לגמרי, אך רבים מהמהגרים כן בוחרים להיטמע חלקית. מכאן נוצר מצב שרבים מהמהגרים בוחרים לשמר את זיקתם הלאומית והתרבותית ובו זמנית לאמץ זהות חדשה של החברה הקולטת. מכאן שכלי התקשורת הופכים מרכזיים במיוחד, בעידן של היום ובפרט למהגר עצמו שזקוק להם כדי לשמר את זהותו. הלוויין, האינטרנט ואמצעי התקשורת החדשים מחייבים דיון מחדש בנושא שכן הזרימה כעת היא תכופה יותר ושגרתית יותר עבור המהגר, ויש לכך השלכות מרחיקות לכת עם הקשר לארץ מוצאם, הזהות ומידת ההשתלבות שלהם בארץ החדשה.
בניו ג'רזי, חיים בין 80,000- 100,000 ישראלים, עם מאפיינים ייחודים ומגוונים: רובם חילונים, משכילים, הכנסה בינונית- גבוהה- גבוהה עד מאוד. לישראלים אלו חיי תרבות וחברה עשירים מאוד, וזיקה חזקה מאוד לארץ ושימוש נרחב באמצעי התקשורת הישראלים. המחקר מנסה להתמודד עם שתי שאלות הנוגעות לשתי זהויות פרטנית וקהילתית:
- מה מקום התקשורת הישראלית בחיי הישראלים המהגרים בארה"ב ובאילו אופנים משרתת היבטים שונים בחייהם?
- כיצד הם תופסים את תפקידיה במארג חייהם ואילו השפעות מייחסים לה?
המחקר
המחקר הנוכחי ראשון בסוגו החוקר את התקשורת הישראלית עצמה בחייהם של המהגרים ובודק את ההקשרים המעשיים והסמליים של משמועות החיים בניכר.
- אפריל עד יולי 2009, 117 מרואיינים (58 גברים 59 נשים), גילאי 30-59, הרוב בני 35-44. מרביתם חיים עם ילדיהם, ולמיעוטם ילדים המתגוררים בנפרד.
- כלי המחקר כללו שאלון סגור ולאחריו ראיון חצי מובנה של 20 דקות. בראיון שתי שאלות מרכזיות קבועות:
- " מה התפקידים המרכזיים שממלאת התקשורת הישראלית בחייך מאז הפכת לחלק מהקהילה הישראלית בצפון ניו ג'רזי?"
- " מהו לדעתך תפקיד התקשורת הישראלית בקרב חברי הקהילה הישראלית של צפון ניו ג'רזי?
בנוסף נשאלו שאלות נוספות להבהרת סוגיות שהועלו.
- המרואיינים נדגמו בשיטת כדור השלג, מכריה של החוקרת שהתגוררה באזור הפנו אותה אל חבריהם וכך הלאה. דגימה זו נועדה להבטיח ייצוג גאוגרפי ומשתנים אחרים כגון מעמד סוציו אקונומי מגוון. רמת היכרות גבוהה עם חלק מהמרואיינים ומאפייני חייהם סייעה לחוקרת בשיתוף פעולה ופתיחות ובמקביל הרחבת המעגל צמצמה את ההשפעות של ההיכרות הקודמת.
- מבחינת זמן שהות של המרואיינים: 23% שהו שנתיים, 47% 3-6 שנים, 13% 17 שנים ו17% 11 שנים או יותר. רובם הגיעו במסגרת שליחות תעסוקתית קצובה ומוגבלת גם אם בפועל השהות התארכה אצל רבים היא הומחשה שזה זמני.
- במובן של המושג מהגר- כל משתתפי המחקר מתאימים למושג זה, אבל מרואיינים ספורים בלבד הסכימו להגדיר עצמם ככאלה. גם כאלה שחיים עשרות שנים בארה"ב. לתפיסה זו שימוש מובהק בתפיסת התקשורת הישראלית.
- שיעורי ההשכלה וההכנסה של הנחקרים גבוהים. 89% בעלי תואר אקדמי, 43% תואר שני או שלישי. ברוב משקי הבית הגברים הם המפרנסים העיקריים ועובדים בתחום התמחותם, לעומת הנשים שחלקן לא עובדות או שעובדות בחצי משרה במשרה שלא קשורה להתמחותן המקצועית. המדגם נחלק ל3 רמות הכנסה: מעל 150,000 דולר בשנה/ בין 100,000-149,000/ נמוך מזה.
- ניתוח נתונים מראה כי 114 מתוך 117 נחשפים גם לאמצעי תקשורת אמריקנים. כשמוקדה השאלה לגבי התדירות ענו 55% מהנחקרים כי 75% מוקדש לתקשורת ישראלית. 17% ענו כי 50% מוקדשים לתקשורת הישראלית.
- מגמות בדפוס צריכת התקשורת דומות לישראל: באתר Ynet- 77% גולשים בו מס' פעמים בשבוע, חלקם אפילו מס' פעמים ביום. בנוסף, בולטים אתרים נוספים כמו הארץ, nrg, walla, גלובס ודה מרקר.
- עיתונות מודפסת פחות מאתרי אינטרנט: ידיעות אחרונות- כשליש העידו על קריאתו במיוחד לקראת הסופ"ש.
- ערוצי טלוויזיה ישראלים- 16% צופים בערוץ 2 פעם בשבוע לפחות, 18% מנויים לערוץ ישראלי. כמו כן האינטרנט העלה את כוחו של הרדיו, וכחמישית מהמרואיינים מקשיבים לגל"צ או גלגל"צ אחת לשבוע. שאר התחנות שיעור נמוך בהרבה.
- תופעה מעניינת נוספת היא שכ82% צופים בסרטים ישראלים במסגרת ערבי תרבות.
המאמר עצמו מושתת על הראיונות בתהליך שמוגדר "תמטיזציה". בתהליך מיצוי המחקר האיכותני, החוקרים אינם יודעים מראש לאיזה יעד חותרים ומה תהינה התמות ולכן עליהם "לזקק" נושאים בולטים וחשובים שעולים בראיונות. בהלימה לאפיסטמולוגיה פנומנולוגית פרשנית יש לחשוף רעיונות תוך רפלקסיביות והתייחסות מעמיקה למרואיינים ולתפוס אותם כשווי ערך.
- הסביבה הישראלית, שבה אפשר לקיים את שגרת חיי היום יום כמעט אך ורק עם ישראלים אחרים, ושבה התקשורת הישראלית הנגישה היא מרכיב עיקרי בה, מקלה על המהגרים הישראלים את השהות הרחק מן המולדת ומאפשרת בסופו של דבר את דחיית השיבה ומאפשרת " ליהנות" משני העולמות. הווה "אמתי" בניכר והווה "מדומה" במולדת. המרואיינים מתקיימים בשני עולמות מקבילים כשהראשון לפי ממצאי המחקר מובנה ונתפס כרגעי ובר חלוף. צריכת התקשורת הישראלית מזינה את האמונה וההרגשה שבכל רגע אפשר לחזור לארץ ישראל ולהתחבר למציאות בה בזכות השליטה וההתמצאות בפרטי היום יום. החיבור התמידי מלמד על שתי תופעות מרתקות:
- קשר בלתי אמצעי לכאורה עם ההווה במולדת- זוהי תופעה שכיחה אצל מהגרים.
- ייחודיות הנרקמת כפרדוקס קיומי, הנוצר עקב הצדקת החיים בניכר והמשכם דווקא בגלל התקשורת הישראלית. " מארג שבו נטווים בשתי וערב היבטים של זהות ודפוסי צריכת תקשורת".
- המושג " יורדים" מהווה גינוי חריף וקשה למרואיין. זה נתפס גלותי, שלילי ולכן גם רוב המרואיינים משקיעים מאמצים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים כדי להימנע מלהיות נשאי סטיגמה זו. שימור הזהות+ התעלמות מן ההגירה, מאפשר להם לא להתמודד עם הסטיגמה, הם מעלימים עין מהעובדה שההגירה כבר התרחשה וכי היא חלק משגרת החיים. המרואיינים מתנגדים נחרצות לרעיון ההגירה. הם מדגישים את פעולותיהם וצריכת התקשורת הישראלית כאמצעי לתחזק זהות בלתי מתפשרת או הכנה סופית לקראת החזרה הביתה גם אם למעשה לא חוזרים כלל. ישנה השקעה רבה בניסיון לצמצם את הפערים בינם לבין אלו שנשארו בארץ באמצעות צריכת התקשורת.
מרואיינים נוספים הצביעו על אי מעורבות בהוויה האמריקנית הן משום הכחשת ההגירה או עקב רצון להיות חלק מההווה הישראלי: " אני בעצם שם. הגוף כאן אבל הנשמה בישראל… התקשורת מסייעת להקל על הגעגועים." חלק מהמרואיינים מביעים רמזים על חרדה מפני אבדן הזהות הישראלית. דבר שמרמז על מאבק שימור הזהות הילידית והבעת מחויבות סמלית עמוקה למרות שינוי נסיבות החיים. החוקר אוריאלי- טבע את המונח " שוהים קבועים", המצהירים על כוונותיהם לחזור ארצה אבל אין להם תכנית מוגדרת ומועד שיבה ברור. הם אינם מעוניינים להתערות בחברה הקולטת וחוששים שיתפסו בעיניי הישראלים כאילו אינם חוזרים לארץ. טוענים כי זהותם עמידה בפני כל טלטלה. יחד עם זאת האמירה שהזהות יציבה גם בנכר מעוררת תמיהה לנוכח השינויים המוחשיים בנסיבות החיים. נדמה כאילו אין הכרה בפער בין החיים בארה"ב לבין התפיסה של המשכיות קיומית או הפנמה של הפער. "אנחנו מרגישים כ"כ ישראלים שאין לנו חשש לזהות. חיים בתוך קהילת ישראלים, קוראים ספרים בעברית, זו ההוויה, השפה, מחוברים לישראל לאו דווקא דרך התקשורת, עובדים עם ישראלים, מדברים עברית כל היום."
מעשה ההגירה זהו אירוע מאוד משברי בעל השלכות מרחיקות לכת על הזהות, על תפקוד פסיכולוגי ויומיומי וכו'. אולם בעבור המרואיינים אין בעיה- הם נוטים לתפוס את החיים לפני ההגירה ואחריה כרצף נרטיבי וזהותני. " כאילו לא עזבתי, כאילו אני חלק". הזהות הישראלית נותרת הזהות היחידה. ההכחשה ממומשת בעזרת צריכת התקשורת הישראלית ובזכותה: מאפשרת להתמודד בהצלחה עם טראומת ההגירה ולשמר הרגשת בית מרחוק ולתחזק זהות שאין בה כל סממן זר. הישראלי המתגורר בארה"ב לא פוסע בדרך המקובלת בחברה האמריקנית שבה הזהות האתנית מתווספת לאמריקאית בעזרת מקף סמלי כדי ליצור זהות ממוקפת (כגון אירי אמריקני) או בת כלאיים. מרבית הישראלים דוחים על הסף אפשרות זו של כינון זהות ומתנגדים לה.
אפילו זהותם היהודית של משתתפי המחקר לא מאיימת על בכורתו של הרכיב הישראלי בהגדרתם העצמית- אפילו שהם חוגגים חגים יהודים, וילדיהם בגנים יהודיים, הרכיב הישראלי הוא החזק. בסקאלה 1-5- 64% אמרו כי מרכיב יהדותם הוא הדומיננטי, בשאלה זהה שעסקה במרכיב הזהות הישראלי בחרו 93% כרכיב הדומיננטי. כמו כן ניתן לראות זאת על פי ההיקף המצומצם של הקשרים החברתיים בין הישראלים לבין חברי הקהילה היהודית בצפון ניו ג'רזי. דפוסי פעילויות שונה בין שתי הקבוצות.
ההווה בארה"ב מהווה כ"סף" שרק פסע בינו לבין הבית בישראל, התקשורת שומרת על תחושת השייכות, פסק זמן בין העבר והעתיד בבית. החיים מאורגנים סביב ציר החזרה ארצה ובו מושקעים משאבים סמליים כגון צריכת תרבות ותקשורת. רבע מהמרואיינים אמרו כי מתכוונים לחזור השנה או שנה הבאה. 43% הצהירו על כוונה לחזור אך ורק בעתיד… פחות מעשירית הודו כי לא יחזרו. חלק חרדים מפני אבדן הזהות הישראלית לא רק כלפי עצמם אלה גם כלפי ישראלים אחרים, מעדיפים לא לומר שהם חיים בארה"ב לישראלים שגרים בארץ. התקשורת הישראלית מאפשרת לשמור על הזהות באופן שמרחיק מעליהם את הסיכון הכרוך בזהות המהגר.
ריח של בית
התקשורת היא תותב זהותני, שבלעדיו השהות בנכר נדמית כבלתי אפשרית, גם אם הנסיבות מפריכות זאת. בדומה לזיכרון התותבי שאיננו תוצר של חוויה "אמתית" ושל ניסיון חיים, אלא הוא מושתת על ייצוגים מתווכים תקשורתית, גם במקרה הנוכחי תוצרי התקשורת מאפשרים הדמיה של חוויית החיים בישראל.
"ריח של בית" הוא דימוי למניע העיקרי לשימוש התכוף בתקשורת ישראלית, עידכון בכל הקורה עם העם הישראלי בארץ.
"חבל טבור שאי אפשר לחתוך אותו" זוהי מטאפורה ציורית לשייכות והשורשים לישראל, שאם ייחתך, משהו במהות יתנתק.
המהגרים הישראליים ממשיכים להיות חלק פעיל בחברה הישראלית למרות הפער הגאוגרפי. החברה הישראלית הנה קהילה מדומיינת בת כלאיים משום שהמהגרים ממנה ממשיכים לתפוס את עצמם בחלק בלתי נפרד ממנה, למרות שהם נמצאים מחוץ לגבולות הלאום ואף נחשבים לאזרחי המדינה הקולטת. הרגשת האזרחיות איננה נגזרת מן הטריטוריה כשלעצמה. הפזורה הישראלית מסמנת אפוא את עצמה על סמך קנה מידה מהותני המבנה "לאומיות טרנס-לאומית".
תקשורת ההמונים הנה אחד ממנגנוני חיזוק האשליה של שימור האזרחיות המקורית. מנגנונים נוספים הם ביקורים תכופים וארוכים בישראל ושימור המסורת של חגי ישראל. "כמו שאוכלים אוכל ישראלי גם כאן, כך גם התקשורת הישראלית".
גם התקשורת הבין אישית עם חברים ובני משפחה המתגוררים בישראל איננה שונה מתקשורת הבין אישית המתקיימת בגבולות הטריטוריה הישראלית מאחר וקיימים כיום אמצעים טכנולוגיים(דוא"ל וטלפון אינטרנטי) שאינם כרוכים בהוצאה כלכלית. אמצעים אלו מאפשרים "אשליה מסמאת"(קשר חושי ומידי של קרבה) של מעורבות מרחוק.
רגעים אינטימיים
התקשורת הישראלית מהווה ערוץ לצריכה לא רק של חדשות ואקטואליה, אלא גם של ספרות, ספורט, ואפילו רכילות על ידוענים. כלומר תחזוק הזהות הישראלית נעשה גם באמצעות העדפה של ההיצע התרבותי הישראלי ולא של ההיצע המקומי. המהגרים הישראליים מדווחים על פער(חלל) בין התרבות האמריקנית לבין הישראלית ומדברים על כך ש"חלל" זה מתמלא באמצעות צריכת תרבות בידור ישראלית. צריכת תרבות מן המולדת נעשית גם ממניעים של נוחות פרגמטית(שפה ודקויות של קודים תרבותיים לא ברורים) וגם אינה מצריכה תהליכי חברות מחדש ותרבות מחדש. צריכת תרבות הבידור הישראלית מהווה טקס סנטימנטלי, נוסטלגי ופטריוטי ומאפשרת לשלוט במונחים וביטויים שחדרו לשפת היום-יום בארץ.
מהתנתקות להתחברות
תהליך פרדוקסלי בו מתקיימת הצדקת החיים בנכר בזכות התקשורת מישראל, המהווה תותב זהותני. זהו ממצא מפתיע בגלל הסתירה הפנימית הגלומה בכך שההגירה אפשרית דווקא משום שאיננה נתפסת כממשית ואיננה מחייבת התערות זהותנית בארץ היעד. היבוא של השגרה, ההוויה והתרבות הישראלית באמצעות התקשורת מהווה מעין חומר סיכה המאפשר מגורים בחו"ל ומקל על ייסורי הגלות מרצון. חשוב לציין שהמרואיינים לא מודעים לפרדוקס זה, הבולט במיוחד בטענה הרווחת שהמרואיינים היו מסיימים את שהותם בארה"ב מוקדם יותר ללא הקשר הרצוף וההדוק עם המולדת. התותב הזהותני מאפשר להמשיך את ההגירה ולהיפך: בלעדיו החזרה הביתה הייתה בלתי נמנעת. כלומר דווקא מי שסבור שבעתיד יישאר בארה"ב, מחזק את הקשר עם ישראל, פן יזהם כביכול את זהותו בתרבות המקומית.
ניתוח דפוסי החשיפה כפונקציה של משך השהות בארה"ב מגלה הבדלים בין ותיקים ובין חברים חדשים. כחמישית מן החדשים(עד 4 שנות הגירה) בחרו בחרו ב100% משקל ביחס לסל צריכת התקשורת הישראלית, מה שניתן להסביר ע"י קשיי שפה, היכרות מוגבלת עם החברה ועם התרבות האמריקנית ובנטייה לשמר הרגלי צריכת תקשורת מארץ המוצא. הנחקרים הוותיקים יותר(5-9 שנות הגירה) לא בחרו כלל בתשובה זו. כרבע מהוותיקים ביותר(עשור ומעלה שאינם בעלי קשיי שפה וזרות) העידו שנחשפים אך ורק לתקשורת ישראלית.
12% מהחדשים דיווחו על צפייה בשידורי הערוץ הישראלי. בקבוצת הביניים 21% ובקבוצת הוותיקים 44%. מאחר שהערוץ כרוך בתשלום אפשר לראות בכך ביטוי של מוטיבציה להיחשף לתקשורת הישראלית, בוודאי בהשוואה לאתרי אינטרנט שהגלישה בהם חינמית. הסבר לכך יכול להיות שהוותיקים מחזקים את הקשר עם המולדת בעזרת התקשורת, לעומת מי שבא לתקופה קצרה ורוצה קצת להתנתק ובטוח בזהותו. כלומר, את העלייה בצריכת התקשורת אפשר להסביר בשאיפה לא להכות שורשים ובחשש פן זהותם הילידית תתערער, ואילו המהגרים החדשים עדיין אינם מתגעגעים ולא מרגישים תחושת אבדן קיומי, המתעצמים ככל שהשהות בארה"ב מתארכת.
צריכת התקשורת הישראלית משמשת להקלה על רגשות אשם, להזכיר שהשהות בארה"ב זמנית ובקרוב חוזרים לארץ, אמצעי להוכחת הדבקות בישראל ולרצינות הכוונות לשוב אליה.
מי שזהותם הילידית חזקה ובלתי מעורערת ברור להם שמועד החזרה למולדת הנו קצוב, מעדיפים להתנתק מן התקשורת הישראלית הנתפסת כחונקת או טורדנית.
סיכום
ניתן לכנות אנשים אלו "טרנס-מהגרים", ששגרת חייהם וזהותם נובעות מאינטראקציה הדוקה בין שני מרחבים גאוגרפיים וחברתיים. חיי היום יום(עבודה) שלהם אמריקני ולכן קשורים מוחשית למוסדות מקומיים, אך הם גם מקיימים קשר רצוף הדוק ומשמעותי עם ישראל. אפשר להצביע על מימוש מובהק של מה שמכונה deterritorialized world, דהיינו "נוף" של זהות קבוצתית שאיננה מותנית בטריטוריה מוגדרת והומוגנית המתוחמת במונחים פיזיים בלבד ואיננה כבולה אליה. התקשורת הישראלית מאפשרת לקיים רציפות, המשכיות וביטחון כאילו לא היה כלל מעשה ההגירה, כאילו המרחק חסר משמעות במובנים סמליים, רגשיים וקיומיים. רובם המכריע של הנחקרים ממשיכים לחיות בהרגשת ארעיות של פסק זמן בלבד של שהות זמנית. זמניות קבועה זו מאששת את תפיסת ההגירה כבת חלוף וכנטולת השלכות זהותניות בקרב ישראלים שהיגרו לארה"ב, בדומה למהגרי העבודה הסיניים בתחילת המאה ה-20.
גולד חולק על טענות אלו ואומר כי אין לראות עוד בישראלים המתגוררים בארצות שונות קהילה זמנית, והשהות בהן איננה נתפסת עוד כבת חלוף. לדבריו, יש ניצנים של התארגנויות חברתיות ופוליטיות ורשתות עסקיות המבוססות על הרגשת גורל משותף ועל רצון לחזק את הקשרים(התרבותיים, המוחשיים והחברתיים) בינם לבין עצמם, ושבאמצעותן אפשר לקיים אורח חיים בשפה העברית בלבד. כלומר גם אם האתניזציה וההתמסדות משתרשות, המהגר הישראלי נותר מעוגן לחלוטין בהקשר ישראלי.
בקרב קבוצת אלו שזה מקרוב הגיעו לארה"ב ומשוכנעים שמועד חזרתם לישראל חתום וברור, יש מי שבוחרים להתנתק גם מתכנים בידוריים ישראליים, בניסיון למצות עד תום את החוויה האמריקנית, והאחרים בוחרים להימנע רק מצריכת תכנים חדשותיים—אם כי רובם יקפידו על בדיקת כותרות מרפרפת—וממשיכים לקיים את הרגלי צריכת תכניות הבידור והתרבות המוכרות.
התופעה בה מקפידים לצרוך תקשורת ישראלית המינון גבוה במיוחד יחסית לצריכה הזניחה של תקשורת מקומית, מנוגדת לקשרי תקשורת-הגירה אחרים, שבהם צריכת תקשורת מן המולדת איננה בהכרח מלמדת על ניתוק מן החברה הקולטת. בעזרת התקשורת מן המולדת מכוננים מהגרים אחרים—כמו עולים חדשים מחבר העמים—זהות חדשה בת כלאיים, המתיימרת לשלב בה גם רכיבים מקומיים כדי להתערות בחברת היעד.
בזכות עזרים טכנולוגיים עכשוויים, צריכת התקשורת הישראלית מייתרת את הקמתם של מוסדות תקשורת מרחבונית(תקשורת הנוצרת בידי המהגרים למען עצמם ועל אודות עצמם). עובדה זו מעוררת תמיהה בהינתן הפריחה והשגשוג של עיתונות אתנית בעולם בכלל ובארה"ב בפרט.
סיכומי מאמרים: "היבטים סוציולוגיים וחינוכיים של אמצעי התקשורת"
