מבחן סטאנפורד-בינה הינו מבחן אישי המנוהל בידי בוחן ואשר מודד יכולת שכלית לפי גיל הנבחן וגילו המנטלי, יכולת הנבדקת בתחומים שונים של התפקוד ובמיוחד ביכולת ההבנה והשיפוט. גיל שכלי MA – נקבע עפ"י השלב הגבוה ביותר שאליו הגיע במבחן. גיל כרונולוגי CA (מנטלי) – נקבע עפ"י תאריך לידתו. אופן המדידה:
מנת = גיל שכלי X 100
משכל גיל כרונולוגי
שיטת חישוב זו מאפשרת קבלת ציון מנת משכל כוללת והיא אינה מאפשרת חישוב מנת משכלו של המבוגר שכן לפי בינה המשכל מגיע לבשלותו גיל 15 ולפיכך תוצאות המבחן שתתקבלנה, לא בטוח שתהיינה רלוונטיות ואמינות לגבי העתיד.
במסגרת המבחן, יצרו הם בעיות בדרגות קושי שונות (30 במספר) והציעו אותן בפני ילדים בגילאים שונים. הבעיות סודרו לפי דרגת הקושי (מהקל אל הכבד) וכך התאפשר מיון לפי שכבות גיל. ילד אשר נבחן במבחן סימון-בינה מקבל תחילה סדרת בעיות המיועדות לילדים שגילם הכרונולוגי נמוך משלו ורק אם הוא מצליח לפותרן מקבל הוא בעיות המתאימות לילדים מבוגרים יותר ויותר (סולם קושי). הילד הממוצע נעצר בשלב השאלות המיועדות לבני גילו. במקרה זה, הגיל השכלי נקבע כזהה לגיל הכרונולוגי (לדוגמא: אם ילד מגיע במבחן לשלב המתאים לילדים בגיל 7 קובעים כי גילו השכלי 7).
השימושים העיקריים במבחן זה: מיועד בעיקר למדידת מנת משכל כללית המבטאת את מיקומו היחסי של האינדוידואל בקבוצת ההתייחסות הנורמטיבית והמאפשר סיווגו למוסדות לימוד שונות.
במבחן זה, סולם הקושי אשר הינו העיקרון בבסיס המבחן, משמש כבסיס לכל מבחני המשכל כיום. מבחן בינה נמצא בשימוש נרחב והוא משמש בעיקר את מערכת החינוך, בסיווג תלמידים למגמות לימוד, באבחון ילדים (ליקויי למידה, מחוננים, "מפגרים") ובייעוץ חינוכי, כאשר המבחן אמור לנבא ביצועים לימודיים.
מבנה המבחן : המבחן כולל מהדורה אחת אשר מיועדת לכל הגילאים. המבחן בנוי מבעיות בדרגות קושי שונות (מן הקלה ביותר עד הקשה ביותר) ובודק את האינטליגנציה כמרכיב שלם
מן הראוי לציין שתיים מן הבעיות הכרוכות במדידת המשכל: קביעות ציון המשכל והאתיקה של מדידתו. קיימות עמדות קיצוניות של הערכה למנת המשכל: יש הסבורים כי קביעת מנת משכל הינה פעולה חד פעמית המציגה תמונה בלתי ניתנת לשינוי על היכולת השכלית של האדם. המשותף לבעלי דעה זו הוא שאינם מבינים את המהות של המושגים הסטטיסטיים היסודיים עליהם מבוססת מדידת מנת משכל. לעומתם יש כאלה המבטלים כליל את הניסיונות למדידת המשכל. יש הסבורים כי אין למדוד מנת משכל שכן מתגלים שינויים במדידות הנעשות בהבדלי שנים. עם זאת, אין להסיק מכך שכלי המדידה, היינו, מבחן האינטליגנציה אינו מהימן. את התשובה לשאלה מדוע חלו שינויים לא יוכל לספק כלי המדידה מכיוון שידוע כי גם לסביבה השפעה על המשכל ולפיכך אין לצפות שתהיה קבועה כל עוד הסביבה דינמית ופועלת הן על היחד והן על קבוצת ההשתייכות שלו. מבחני המשכל המיועדים לבני 15 ואילך מנבאים היטב את מנת המשכל. עקב האמונה הרווחת בקרב אנשים שאינם בקיאים במהות המדידה, נוצרה אצל הפסיכולוגים נטייה לא להעביר ציוני משכל למורים מחשש שמא יתייגו הם תלמידים וישפטו אותם עפ"י דעה קדומה ולא עפ"י יכולות בפועל. רוזנטל פרסם מאמר – פיגמליון בכיתה בו מראה הוא כיצד משפיעות ציפיות המורה על ההערכות שהוא נותן לתלמידיו (תופעת רוזנטל) הציפיות הגבוהות של המורים מתלמידים מסוימים גרמו למורים להפנות להם יחס מיוחד – לטפחם, ולאהבם ובסופו של דבר השתקף זה בלימודים וגם במבחני משכל חוזרים. הביקורת שנמתחה על מחקר זה מציינת כי המבחנים נערכו בילדים בכיתות א'-ב' ולכן לא נמצאו הבדלים ואם היו נערכים בכיתות גבוהות יותר לא היו הבדלים משמעותיים בין ילדים שתויגו כבעלי יכולת גבוהה לבין הילדים האחרים.
נראה כי הסתרת ציון מנת המשכל טעות ביסודה שכן טוב היה לו היו הפסיכולוגיים מסבירים למורים את המבחן ותוצאותיו.
בעיה נוספת הקשורה למבחני המשכל היא הבעיה האתית – היות וממצאי המבחן מראים על פערים בין שכבות כלכליות שונות התפתח זרם המבקש לבטלו מכיוון שהוא תורם לשמר ולהדגיש פער חברתי. סוגיות אתיות נוספות נוגעות לשאלת גבולות חופש הפרט – האם מותר לבחון אנשים בלי קבלת הסכמתם, בלי שיהיה ברור מהו המשתנה הנבדק ובלי למסור לידיהם את תוצאות הבדיקה ? שאלות אלה רלוונטיות כמובן לא רק למבחני המשכל אלא למבחנים פסיכולוגיים בכלל.
חזרה אל: פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
