הרולד גרפינקל היה מההוגים המייסדים של גישת האתנומתודולוגיה. גרפינקל הושפע רבות מפארסונס ומשוץ. הוא הוציא ספר העוסק במחקר אתנומתודולוגי שהביא על עצמו ביקורת רבה. היה אף ניסיון רציני לנדות את גרפינקל מתחום המחקר הסוציולוגי. האתנולוגיה היא שיטות, או פרוצדורות, על כיצד לשמר בנו, בעצמנו, משהו שהוא קורא לו "תחושת מציאות". גופמן עסק בשאלת השימור של מציאויות ספציפיות (כלומר, תפקידו של המרצה בכיתה, למשל, היא לשמר את המציאות של "לימודים"). "תחושת מציאות" היא בעצם תחושה של שפיות. כמו שגופמן שאל איך מציאויות ספציפיות נשמרות, הם שואלים איך תחושת המציאות נשמרת, כלומר איך אנשים שומרים על שפיותם ומסוגלים להבדיל בין המציאויות השונות של חייהם. כדי לשמור על המציאות אנשים לא עוצרים כדי לתת את הדעת על מה שנאמר ומה שאומרים. אף אחד לא מתעכב על הנאמר מילה במילה ובוחן את מכלול האפשרויות הגלומות במילים. אנו משתמשים במושגים שלא היו מחזיקים מעמד אם היינו בוחנים אותם באמת – אנו מדברים במונחים אבסורדים ("מה קורה, אחי?"), אך זה מה שמאפשר לנו לשמור על הפנטזיה שאנו חיים במציאות אוניברסלית. זה גם מה שהוסרל אמר – זהו מכלול של כלים, של מתודות, המאפשרות לאדם להמנע מניתוח מתמיד של הדברים, מפני שיש אינטרסובייקטיביות ואפילו כשאנו מדברים במושגים כלליים (וכו' וכו') אנו מניחים שהצד השני מבין אותם. האתנומתודולוגים לוקחים את הסוציולוגיה עצמה משום שזוהי מציאות שבה הם קומפטנטים, ומתבוננים בסוציולוגיה עצמה ואיך היא בעצמה "מחליקה" כל הזמן. הם מנתחים מחקרים ובוחנים בהם את כל ההנחות שאינן באמת בוחנות את הדברים לכשעצמם. האינטר-סוביקטיביות בין בני אדם מבוססת על תיאוריות מופרכות.
ראו גם:
חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו
