כשאנשים עשירים מאוד תורמים כסף הם דואגים שבניין בית חולים או מחלקה באוניברסיטה יקראו על שמם כדי שכולם ידעו כמה הם נדיבים. אבל בפועל מסתבר כי אנשים עשירים תורמים הרבה פחות באופן יחסי לעומת אנשים עניים. נתונים מראים כי החמישון העליון (20% בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) בארה"ב תורם במומצע 1.3% מהכנסתו לצדקה בעוד שהחמישון התחתון תורם 3.2% מהכנסתו. אמנם במספר מוחלטים העשירים תורמים יותר (ולכן זוכים לבניין על שמם) אבל באופן יחסי להכנסה מסתבר שעניים נוטים להיות הרבה יותר נדיבים (בישראל אין נתונים אך נראה שהמצב לא שונה בהרבה, אפילו יותר גרוע). גם ניסויים מחקריים שנערכו בנושא מצאו כי אנשים בעלי רקע כלכלי חזק נטו להפגין פחות נדיבות לעומת אנשים מרקע ביניים או נמוך.
אז איך אפשר להסביר את זה שמי שיש לו יותר נותן פחות ולהיפך?
חלק מההסברים שהוצעו לתופעה הזו כוללים תשובות כמו שהעשירים עסוקים מידי מכדי להתעסק בצדקה, שהם חוששים לתרום למטרות הלא נכונות ומבולבלים משפע האופציות, שהם חוששים להפוך למטרה בעבור שנוררים מכל הסוגים ושהם מחכים תמיד להיות עשירים יותר כדי לתרום. הסבר מעניין אחר שהוצע הוא שאנשים בעלי נטיות אישיות אנוכיות נוטים להיות אנשים שמצליחים לצבור הון מלכתחילה מכיוון שהם תמיד שמים את האינטרסים שלהם לפני האינטרסים של האחרים, מתכון טוב להיות אדם עשיר אך בהחלט לא אדם נדיב. מהצד השני, עולה הטענה כי עניים יודעים יותר טוב מה זה להזדקק לעזרה, ועל כן הם מגלים יותר אמפתיה לאחרים ומוכנים לעזור להם. העניים גם רגילים יותר להיות תלויים באחרים. בין אם זה לבקש מהשכנה כוס חלב או לבקש מחברים לעשות טובה ולעזור להעביר דירה, אנשים ללא הכנסה גבוהה מקבלים מהזולת דברים שאנשים עשירים בדרך כלל ירכשו בכסף. מאחר ואדם שאינו עשיר יודע שהוא תלוי באחרים הוא גם נוטה יותר לתמוך בהם. האדם העשיר לעומת זאת מבודד יותר והאינטראקציה האנושית שלו תהיה לרוב עם אנשים מבוססים כמותו או עם אנשים שאת שירותיהם הוא קונה בכסף ועל כן אין בהם מימד של נתינה הדדית.
מקורות:
