במהלך מלחמת העולם השנייה גם העורף הפך לחזית, ולכן היתה תעמולה חשובה מאד שהופנתה כלפי פנים, בעיקר מבחינת מוראל והוראות התגוננות. זוהי בעצם תופעה שהתחילה במלחמת העולם הראשונה, או אפילו מעט לפני, אבל זו בעצם רגרסיה לתקופות קדומות, בהן המלחמה היתה פעמים רבות על הבית. בתקופות מאוחרות יותר, המלחמה עברה לרוב לשדות קרב רחוקים יותר, וכך נוצר נתק בין חוויות המלחמה לבין האזרחים. במובן הזה מלחמות העולם מחזירות את הגלגל לאחור, ומביאות את המלחמה לבתים של אזרחים רבים. ואכן הממשלות משקיעות מחשבה רבה באזרחים, הן מבחינת הגנה, והן מבחינת התקפה. ואכן מלחמת העולם השניה שימשה שדה ניסויים לאסטרטגים צבאיים בשאלה כיצד תשפיע המלחמה על האזרחים והמעורבות האזרחית על המלחמה. היתה תחושה בדמוקרטיות שהן נחותות לעומת דיקטטורות. מה היו ההבדלים בין מדינות שאזרחיהן היו תחת אש כמו בריטניה לבין מדינות שלא הותקפו כמו ארה"ב? מה ההבדל בין אופני כיבוש שונים (צרפת לעומת פולין למשל)? במצבים של כיבוש עולה לרוב השאלה של שיתוף הפעולה של האזרחים עם הכוח הכובש. זו שאלה בעייתית, מכיוון שלרוב האזרחים פשוט רוצים לשרוד ולא מונעים בהכרח על ידי אידיאולוגיה.
"If home breaks, everything breaks" – משפט של בכיר במשרד המידע הבריטי שמראה את החשיבות של העורף. שאלה מעניינת נוספת היא כיצד מלחמת העולם השנייה שינתה את התמונה החברתית בבריטניה. הבליץ על בריטניה נמשך מספטמבר עד נובמבר 1940, אם כי מתייחסים פעמים רבות להתקפות שנמשכו לכל אורך אותה שנה והשנים הבאות. לא רק לונדון היתה תחת הפצצות, אלא גם ערים רבות נוספות. הבריטים עקבו אחרי המוראל הלאומי. הדיווחים תמיד מתחילים במשפט: "מצב המוראל של האוכלוסיה מצויין", כאשר בהמשך הדוח נחשפות כל הבעיות…
ישנן מספר בעיות כאשר מנסים לבדוק מוראל. השאלה היא קודם כל מה בדיוק בודקים. לאחר הפצצות היו שולחים אנשים שבודקים דברים כמו כיצד אתה מרגיש, עד כמה אתה מודאג, האם הילדים ישנים. בעיה נוספת היא שכל פעם קיבלו תשובות מאד שונות. כאשר ההפצצות היו חוזרות לאותו מקום, הדבר היה פוגע מאד במוראל, כי זה נראה כאילו רודפים אחריך. לכן לעיתים היו מסתירים מקרים של הפצצה חוזרת, אך הדבר יצר שמועות שהגבירו את החרדה, ולכן הפסיקו עם זה. היה מקרה שבו צ'רצ'יל התגרה בגרמנים ואמר להם "Do your worst!" –היתה התרעמות גדולה בציבור על ההתגרות הזו על חשבונם. המסקנות היו שהצעירים מתחת לגיל 20 עליזים יותר, ולעומת זאת שהמוראל של המעמד הבינוני נפגע יותר מאשר מזה של מעמד הפועלים. ההפצצה של קובנטרי השפיעה באופן קשה במיוחד, מכיוון שהיא היתה העיר הראשונה מחוץ ללונדון שהופצצה, מפני שהיא היתה קטנה, וכולם הכירו את כולם, וכמו כן יחסית לעיר קטנה מספר הנפגעים, והנזק למבנים היה מאד מאד כבד.
איך הממשלה התמודדה? האפלה, חפירת בונקרים ליד הבתים, פינוי ילדים. כחלק מהנטייה של היסטוריונים לנפץ מיתוסים, היה ניסיון משמעותי לנפץ את הנוסטלגיה הבריטית של "Our finest hour" – לא היו מעמדות, כולם היו ביחד ועזרו למאמץ המלחמתי, "רוח דנקרק" שהפכה למילה נרדפת למאמץ קהילתי משותף כנגד כל הסיכויים. אווירה של הקרבה עצמית וידידות בין אנשים. התחושה הזו באה לידי ביטוי בשני מישורים: המוראלי והפרקטי. מהבחינה הפרקטית, אז נשאלת השאלה עד כמה באמת היו שינויים כאלה. עד כמה באמת היתה סולידריות? הבחינה נעשית על ידי פתיחה של ארכיונים, שלרוב קורית אחרי 30 שנה, אם כי לעיתים הם נפתחים רק לאחר 100 שנים. האווירה של אחרי המלחמה משתנה, ויחד עם הריחוק בזמן אפשר לבחון את הדברים באופן יותר קר ושקול. מתברר שמבחינה כלכלית וחברתית לא היה שינוי כזה גדול בבריטניה. אמנם היה גיוס של נשים לעבודה, אך לא באמת היה שינוי של גבולות מגדר, והעובדה שהבריטים ניצחו במלחמה רק הנציחה את המוסדות הקיימים. בפועל גם נראה שלא היתה כזו אחדות. היו ויכוחים פרלמנטריים, ואף שביתות. היה גם שוק שחור, התרעמות על הממשלה וכעס של נשים של לוחמים על גברים שלא יצאו למלחמה עקב עבודה חיונית. נראה שחלק מהסיבה להיווצרות המיתוס היו סרטי המלחמה והיומנים שיצאו ובעצם ביססו את המיתוס.
למרות כל הנאמר לעיל, נראה שהמיתוס לא הופרך, אולי רק נפגע קלות. יצאו סיפורים על יהודים ממוצא גרמני, פאשיסטים וקומוניסטים שנעצרו. היו שינויים חברתיים שנעשו, ובעקבות קבוצות לחץ שונות התקבעו ולא התבטלו אחרי מלחמת העולם השנייה. דוגמאות לשינויים כאלה הם שירות בריאות ציבורי, ביטוח בריאות, שירותים חברתיים, הלאמה של מפעלים ועוד. ב 6 שנות מלחמה נהרגו 62,000 אזרחים ורבע מיליון נפצעו. חמישית מבתי הספר יצאו מכלל תפקוד. הממשלה נקטה בשלל של אמצעי עזרה להמונים, מפינוי המוני של אזרחים מהערים ועד מרכזי חלוקה של מזון ולבוש. המדינה נאלצה לקחת אחריות על הבריאות של החולים והנזקקים. הונהג קיצוב של מוצרי מזון בסיסיים. הדבר היחיד שלא הונהג בו קיצוב היה לחם. הדברים הללו גורמים לשינויים מאד דרמטיים בחיי האנשים, כאשר עולה הטענה שאותם שינויים צריכים להישאר בתוקף גם לאחר המלחמה. ב 1942 יוצאת תוכנית בוורלי (כלכלן מאוקספורד), שמעבירה את האחריות על אותם דברים מהתחום הפרטי לציבורי: בריאות, תעסוקה, חינוך, רווחה וכד'. רק מאותה שנה הדברים הללו החלו באמת לקרות, וכך יצרו את הבסיס למדינת הרווחה הבריטית. מבחינת המונרכיה, מלחמת העולם משקמת את המעמד של בית המלוכה, לאור הסולידריות שהם הפגינו, וזה שהם נשארו בלונדון במשך כל ההפצצות. יש שינויים גם בחיי המשפחה והמין, יותר מתירנות ועלייה בגירושין ובלידות מחוץ לנישואין. יש גם שינוי מסויים במעמדות, אך לא דרסטי. מבחינת הקונצנזוס הלאומי, רואים מיומנים של אינטלקטואלים שהם הרגישו שהמלחמה יורדת עליהם כמו שמיכה שלא איפשרה להם להמשיך את הויכוחים משנות ה 30. סקרי דעת קהל הראו על מחוייבות עצומה. מדד אחר הוא רמת הפשע, שאמורה לרדת עם העלייה בסולדריות החברתית. בחודשים הראשונים אכן היתה ירידה דרסטית, אך בהמשך הפשיעה התחדשה, כשהפעם נשים מעורבות הרבה יותר מדד אחר הוא של המוכנות של הכפריים לארח את אנשי לונדון. המוכנות לא היתה גבוהה במיוחד. בראיונות לאחר המלחמה לא ניכרה התלהבות כלפי תקופת המלחמה.
בסופו של דבר הניסיון לשבור את המיתוס לא ממש הצליח. אמנם התמונה המאד סולדרית היתה מוגזמת, אך אין ספק שהיתה סולידריות שסייעה לבריטניה להתמודד עם ההפצצות, ומעבר לכך הממשלה יצרה שינויים חברתיים אותם היא נאלצה לשמר גם לאחריה.
חזרה אל: היסטוריה של מלחמת העולם השנייה
