סיכום: המצוד \ אהרן אפלפלד

מאפייניו :

זמן ההתרחשות מצומצם: כשלוש – ארבע שעות, משעות הצהרים המאוחרות ועד לחשכה

מקום ההתרחשות מוגבל – ערוץ הנהר.

הדמויות: יאנק  – דמות ראשית, הדייג ולהק היהודים (היהודים כדמות קיבוצית) דמויות משניות.

סוג היצירה: ספור מֶטָריאליסטי*

בסיפור "המצוד" יש מתח בין יסודות ריאליסטיים (אירועים שיכולים היו להתרחש, ואמנם אירועים מסוג זה או דומים להם התרחשו) ובין יסודות מֶטָריאליסטיים (אירועים שאי אפשר להסביר את הופעתם באופן הגיוני).

דוגמה ליסוד ריאליסטי: מותו של הסוס והצטרפותו של יאנק למסעו של הדייג על פני הנהר. האירוע הגיוני על רקע רדיפת היהודים בתקופת השואה.

דוגמאות ליסוד מטאריאליסטי או סוריאליסטי (כמו בחלום): תיאור נוף הנהר: "האש החליקה על פני המים" או תיאור העצים: "כאילו עלו מתוך האדמה ללא חיבור" ותיאור היהודים: " צצו כאילו ירדו מן העצים, להק אנשים שחורים, הם צייצו זה לזה ומשחשו במבטו של הדייג השתופפו. המשושים שמעליהם השתופפו עימם".

תפקידי היסוד המטריאליסטי:

א. נותן לסיפור משמעות על-זמנית ומבטא את מצבם הקיומי של היהודים לאורך ההיסטוריה כניצודים.

ב. מאפיין את היהודים – עושה דה-הומניזציה ליהודים (הופך אותם לבלתי אנושיים), מנמיך את דמותם והופך אותם למפלצתיים.

ג. מגביר את תחושת האיוּם המאפיינת את עלילת הסיפור.

מבנה הסיפור:

פתיחה:  מופיעים בה פרטים המעידים על המשך העלילה – הערוץ הצר המוביל "למשכנו של השטן", הסירה הבודדת הנלכדת בערוץ ונסחפת "פנימה אל תוך האפילה הדלילה" "ואשר השהות לא תועיל. גזירה היא. בעונה זו חייבים להרחיק". כדברי הדייג.

התפתחות המתח: הדייג הופך לצייד אדם, יאנק מתחבט בשאלת זהותו היהודית.

שיא היצירה: רצח היהודי

ההתרה: הסתלקות להק היהודים בשאתם עימם את היהודי הפצוע, יאנק מודע לזהותו היהודית ולגורלו.

מבנה העלילה:

היצירה מורכבת משתי עלילות – חיצונית ופנימית.

עלילה חיצונית – אירועים הקשורים זה לזה בקו עלילתי אחד ומופיעים על פי סדר התרחשותם (סדר כרונולוגי).

עלילה פנימית – התהליך הנפשי שעובר יאנק – התחבטותו בשאלת זהותו היהודית ומודעותו לעובדה שאינו יכול להתכחש לה והידיעה שגורלו כגורלם, נחתם. שתי העלילות מתפתחות במקביל: בסיום העלילה החיצונית גורלם של היהודים נחרץ ובסיום העלילה הפנימית יודע יאנק שגם גורלו נחרץ, הוא אינו יכול לחמוק מזהותו היהודית.

שם הסיפור ומשמעותו:

שמו של הסיפור משקף את משמעותו. המצוד הוא מצבו הקיומי של העם היהודי. זהו מצב של הימלטות מפני השמדה פיסית ורוחנית. מצב זה מתייחס ליהודים כעם אשר מתבטא בתופעת להק היהודים וליהודי כפרט – המופיע בדמותו של יאנק. ההשמדה הפיסית מופיעה ברצח אחד מאנשי קבוצת היהודים וההשמדה הרוחנית מופיעה בניסיון ההתכחשות של יאנק ליהדותו. תקופת השואה היא שיאו של מצב זה אך העדר זמן ומקום מוגדרים מצביע על המצוד כמצב קיומי נצחי.

הדמויות ודרכי האפיון שלהן:

בסיפור "המצוד" שלוש דמויות: יאנק, הדייג ולהק היהודים. יאנק הוא הדמות הראשית. חלק גדול מהאירועים נמסר מנקודת התצפית שלו. מסעו של יאנק על פני הנהר הוא למעשה מסע פנימי שלו, חזרה לזהותו היהודית. כפי שמסע זה נכפה עליו בכורח המציאות – סוסו מת ולכן חייב היה להמשיך את דרכו על פני הנהר –  כך גם התחברותו מחדש לשורשיו היהודיים מהם ניסה להימלט, נכפה עליו. לחרדתו הוא מגלה שיש לו קשר אי רציונלי ומשיכה שאין לעמוד בפניה ליהודים אשר על גדות הנהר. בסיומו של הסיפור הוא יודע שגורלם הוא גורלו "יאנק ידע עתה כי חשיכה דלילה זו ….היא שער אל חשיכה אחרת".

דרכי האפיון של יאנק הן דרכי אפיון עקיפות. יאנק אינו מתואר באופן ישיר ולקורא אין מושג כיצד הוא נראה חיצונית.

יאנק מאופיין על ידי תיאור עולמו הפנימי. חלק גדול מעולם זה נחשף על ידי נקודת התצפית שלו ותגובותיו על המתרחש סביבו. הקו הבולט ביותר בהתנהגותו הוא הפסיביות שלו. יאנק אינו פועל אלא נפעל:

"אילו היה אומר הדייג: בוא נצא, בוא נגרש אותם , היה קם ויוצא"

הפסיביות הזו מאפיינת את כל התנהגותו. הוא כאותה סירה בודדת הנמשכת לתוך הערוץ.

פעולתו היחידה של יאנק היא ההתבוננות. התבוננותו מופנית כלפי חוץ: להתנהגותם  ופעולותיהם  של הדייג והיהודים, וכלפי פנים: לעברו ולזיכרונותיו. התבוננותו ביהודים מבטאת את התהליך הכואב שהוא עובר: ההתנתקות מעברו כילד שגדל כגוי, מההתבוללות המוחלטת עד כדי הזדהות עם יחסו של הדייג כלפי היהודים, ועד להתבוננות חדשה של הזדהות עם היהודים ורצון להתחבר עימם: "הוא הרים את עיניו מתוכו והתבונן בהם"

יאנק מאופיין גם על ידי סביבתו. הוא זר, ועל אף ניסיונו להתמזג בסביבה אומר לו הדייג "ידעתי שאין אתה משלנו". וכן הוא חש שידיו אינם ידי דייג. אומנם הדייג הגוי אינו חש ביהדותו של יאנק אך הוא חש בשונותו, וההתבוללות של יאנק, על כן, אינה אלא אשליה של פתרון. לשאלה ששואל יאנק את הדייג לגבי היהודים: "וכי אין הם יכולים להשתנות?" עונה הדייג: "על כל פנים באזור זה אין הם יכולים להסתוות, אנו מכירים אותם". אי ההשתלבות בנוף ובסביבה האנושית מאפיינים גם את להק היהודים. על אף ניסיונם להשתלב בנוף, להיות בלתי נראים "להתחפר" הם "צצו כאילו ירדו מהעצים" ותיאורם על ידי המספר נמסר באמצעות מבע משולב, מנקודת התצפית של המתבוננים בהם יאנק והדייג, כאילו אינם שייכים למשפחת האדם ואף לא לאחד ממיני בעלי החיים המוכרים. פעם הם דמויי חרקים בעלי שריון נוצץ, פעם כחגבים ארוכי רגליים פעם כעופות חשופי צוואר ופעם כלהק אנשים מפלצתיים בעלי משושים המשמיעים ציוצים בלתי אנושיים.

בדומה ליאנק, הדבר המאפיין אותם הוא ההתבוננות. להתבוננות זו סיבה ממשית, היהודים מתבוננים סביבם כל העת כדי לאתר את הסכנה מבעוד מועד ולהימלט. עיניהם מבטאות את המצוקה ואת הסכנה. ההתבוננות קושרת את יאנק אליהם, הוא חש שעיניהם מבטאות את הווייתם את המוות הצפוי להם ועל אף חרדתו הרבה מפני גורל זה שהוא רואה אותו כ"סוד המוות" "ואביו נלחם במוות שבתוכו" הוא אינו מצליח להסיר מבטו מהם וחש שותפות גורל עימהם. אולם במקביל למשיכה האי רציונלית והמסוכנת שהוא חש כלפי היהודים הוא גם "ניסה להיחלץ מהם" שכן התחברותו אליהם היא המצוד שלו. המלכודת של יאנק אינה רק סכנה פיסית חיצונית – אלא גם מלכודת פנימית, אי היכולת להתנתק משורשיו היהודיים והידיעה שהתנתקותו מהם בעבר מונעת מהם לקבלו לתוכם עכשיו: "והם, שדמם זורם בעורקיו, לא יספחו אותו אל להקותיהם".

האפיון המבליט את הניגוד והדמיון עובר כחוט השני לאורכה של היצירה ומאפיינת את שלוש הדמויות.  יאנק והיהודים מבודדים בסביבתם ובולטים בחריגותם, אולם היהודים מופיעים כלהק, ."היו הם נוחתים להקות להקות" אומר הדייג ואילו בדידותו של יאנק היא כפולה, הוא  מנותק הן מהסביבה והן מהיהודים.

אחד המאפיינים המשותפים לשלוש הדמויות הוא תיאור העיניים: עיניו של יאנק, בדומה לעיני היהודים, מלאות עצב, עיניו של הדייג הם עיני צייד, מבטו המרוכז מתמקד ביהודים כצייד המנסה לאתר את הרגע הנכון להסתערות על הקורבן, ואילו עיני היהודים משוטטות במבטן סביב סביב מנסות לאתר את הציידים האורבים להם.

הדייג הוא חלק מהנוף , יאנק והיהודים זרים בנוף.

לדייג מסורת של שנים במקום ובמשלח יד, היהודים ויאנק הם חסרי שורשים. שלוש הדמויות מאופיינות באמצעות גלגול שהן עוברות:

הדייג הופך לצייד, הופך לאיכר, והופך לצייד אדם.

היהודים הופכים מיצורים בעלי משושים שירדו מהעצים לחרגולים, אח"כ לבהמות" לעופות, לבעלי שריון, לשועלים שבבני האדם, ולבסוף לחסרי ממשות "כאילו כל ישותם במבטים הזורחים".

יאנק "הבין שגם הוא עתיד להתגלגל. בגדיו ישחירו, פניו יאבדו את שיזופן, הוא ינדוד על פני האדמה, האיכרים ירדפו אחריו" כלומר יאנק יהפוך ליהודי.

דמויות המשנה:

הדייג: בניגוד ליאנק מתואר מבחינה חיצונית. בחיצוניותו ובדרך ישיבתו הוא חלק אורגני מהנוף: : "הדייג ישב בכל רחבותו בסירה כאילו היה חלק ממנה. זיפי זקנו עטרו את זקנו כקליפות של עץ ליבנה".

הוא דג באותו ערוץ נהר כפי שדגו בהם אבותיו מדורי דורות. "הוא הכיר מסילה זו משנים. אבותיו ואבות אבותיו נהגו לצאת מכאן אל האגמים" כל מעשה והתנהגות שלו הם מבחינתו, דרכו של עולם, כך נהגו אבותיו ואבות אבותיו. הם תמיד היו דייגים ותמיד צדו יהודים. זהו אורח חיים שאין לו הסבר וגם לא נדרש לו הסבר. ולכן שאלתו של יאנק "למה?", הסגירה את שונותו. ברגע בו מתגלים היהודים לנגד עיניו הופך הדייג לצייד כדרך בה הפכו גם אבותיו לציידים. השינוי מתבטא גם בדרך תיאורו החיצוני ובמיוחד בדרך תיאור עיניו. אין במבטו שנאה אלא סקרנות וריכוז כדרך התבוננות הצייד בקורבנו. בדרך התבוננותו ביהודים הוא דומה גם לאיכר המתבונן בבהמותיו "כאילו עומד היה לקנות אותם" ואחר כך שוב התגלגל לדמותו של צייד, צייד-אדם. הדייג מייצג את הגוי רודף היהודים שתמיד היה, ומבחינתו של אפלפלד גם תמיד יהיה. יחסי גויים – יהודים הם יחסי צייד וקורבן, למערכת יחסים כזו אין הסבר רציונלי, היא מעין חוק טבע.

להק היהודים: מתוארים על ידי המספר בדרך סינקדוכית באמצעות עיניהם בלבד. עיניהם מבטאות את מצבם הקיומי, מצב של קורבן המחכה לביצוע גזר דינו. הן מתבוננות סביב, מלאות עצב ואימה. כל יתר התיאורים הם באמצעות המבע המשולב מנקודת התצפית של הדייג או מזו של יאנק . מנקודת התצפית של הדייג מתוארים היהודים כיצורים מפלצתיים, בעלי תכונות של בעלי חיים נחותים שונים ומשונים אשר חובה לחסלם. בדרך תיאורו של הדייג את היהודים בולט היסוד הדימוני, הבלתי אנושי והשטני. תיאור זה מבטא את שנאת היהודים הבלתי רציונלית שהייתה נחלתם של הגויים מדורי דורות.

בתיאורם של היהודים מנקודת התצפית של יאנק בולט מאוד השינוי שהוא עבר. בתחילת המסע הוא שיתף פעולה עם הדייג והזדהה עם סלידתו מהיהודים. כמו הדייג, גם הוא תיאר את היהודים כיצורים בלתי אנושיים ושטניים. אך בהמשך, מבטא תיאורו את המשיכה הבלתי רציונלית שלו אליהם. גם כאן מודגש בתיאור היסוד הסוריאליסטי האי רציונלי, אך אין זה תיאור המבטא דמוניות אלא תיאור המבטא רוחניות. היהודים הם מעין ישות שאינה מציאותית לגמרי, אשר נמצאים בין תחומי החיים והמוות. ותיאור עיניהם מבטא זאת במיוחד: "עוד ראה את עיניהם המשוטטות שעל גבי המשושים והם עצמם דקים מהיות ממשות, כאילו כל מבטם במבטים הזורחים".

סמלים ביצירה:

הנוף כסמל: ערוץ הנהר המוביל אל משכנו של השטן מסמל את גורלו של יאנק. הסירה הבודדת המופיעה בפתיחה אשר " נלכדה גם היא, נסחפה במורד פנימה אל תוך החשיכה הדלילה". מסמלת גם היא את מצבו של יאנק  הבודד והלכוד בגורל שנגזר מראש.

האור והחושך מסמלים אף הם את מצבו של יאנק והיהודים, האור הקלוש של סוף הקיץ המופיע בראשית היצירה מסמל את התקווה הקלושה להצלחת ניסיון ההישרדות של יאנק, והסיום המוביל אותו מ"חשיכה דלילה זו הפורשת את רשתותיה היא שער אל חשיכה אחרת" מסמל את מותו הצפוי.

תיאורי היהודים כעופות מסמל את היותם קורבן, כעוף המועד לשחיטה, תיאור הגוי כדייג וכצייד חסר שם מסמל אותו כרודף יהודים אוניברסלי וניצחי.

תיאור היהודים כחרקים, כיצורים מפלצתיים מסמל את הדה-הומניזציה של היהודים על ידי הגויים.

מוטיבים ביצירה:

מוטיב העיניים מופיע בתיאורן של כל הדמויות, העיניים מאפיינות כל אחת מהדמויות בדרך סינקדוכית.. מוטיב העיניים מתבטא בדרך ההתבוננות השונה של כל דמות ומבטא את מצבה  הקיומי. ולכן יש דמיון רב בהופעת המוטיב בתיאורם של יאנק והיהודים לעומת דרך הופעתו בתיאורו של הדייג\ צייד.

מוטיב העיניים מגביר את האווירה המיסטית של הסיפור, ומחזק את תחושת האימה שבו.

מוטיב הגלגול מופיע גם כן בתיאור שלוש הדמויות ומבטא את השינוי שהן עוברות. הגלגול מופיע כשנוי פנימי וחיצוני כאחד. למוטיב זה תפקיד באפיון הדמויות אך גם במשמעות הסיפור: הרודף והנרדף מחליפים דמויות, אך תפקידם קבוע. החלפת הזהות היא אשליה. הגלגול יגיע ועמו האמת: הגוי הוא צייד והיהודי הוא קרבן.

תפקידי הנוף בסיפור:

א. תפקיד עלילתי: האירועים מתרחשים בנהר.

ב. תורם לאווירת המתח והמסתורין בסיפור.

ג. מאפיין את הדמויות: מבליט את היות הדייג חלק מהנוף ולעומתו את התלישות של היהודים ויאנק ממנו, על אף ניסיונם להיטמע בו.

ד. הנוף כסמל מעביר את משמעות הסיפור: ערוץ הנהר מסמל את גורלם של היהודים, זהו ערוץ צר המוביל אל "משכנו של השטן". ליהודים אין דרך לברוח מגורלם.

ערוץ הנהר מסמל גם את דרכו של יאנק להכרה בזהותו היהודית אשר משמעותה גזר דין מוות. אך כמו אותו ערוץ צר שהסירה נסחפת לתוכו בעל כורחה כך גם יאנק נמשך באורח לא רציונלי לשורשיו . היהודיים, וגם אם ירצה להתכחש ליהדותו, לא יוכל לעשות זאת, יהדותו חזקה ממנו וקובעת את גורלו.

סיפור נוסף אשר בו יסודות מֶטַריאליסטיים הוא "האדונית והרוכל" מאת עגנון. אולם בסיפור של אפלפלד שלפנינו היסודות האי רציונליים הם פרי תפיסת המציאות של המתבונן – של הגוי, שמסיבות אי רציונליות מעוות את המציאות ורואה את היהודים כמפלצות, ואילו ב"האדונית והרוכל" היסוד המטריאליסטי – קיומה של אישה ערפדית מוצג כמציאות מוחלטת שרירה וקיימת.

סיכומים נוספים של אהרון אפלפלד:

קאטרינה \ אהרן אפלפלד

שלושה \ אהרן אפלפלד

סיפור אהבה \ אהרן אפלפלד

לכל הסיכומים לבגרות בספרות

לכל סיכומי הסיפור הקצר בספרות