בין היפה לנשגב והולדת הרומנטיקה

דברים מסוימים בחיים נראים לנו כיפים – אנשים, עבודות אמנות, מקומות מסוימים וכיוצא בזה. מאידך, ישנם דברים שהם הרבה יותר מיפים – הם נשגבים.

הפילוסוף האירי אדמונד ברק מפורסם בעיקר בשל רעיונותיו בתחום המחשבה המדינית ועמדותיו הפוליטיות השמרניות והסלידה העמוקה שלו מהמהפכה הצרפתית. אולם בשנת 1757 הוא פרסם חיבור תחת השם המפוצץ "חקירה פילוסופית אל תוך מקורותיהם של רעיונותנו אודות הנשגב והיפה". ברק ניסה לאפיין את החפצים שאנחנו מחשיבים בתור יפים ומצא כי הם נוטים להיות קטנים, חלקים, עדינים ומושכים. מאידך, דברים שאנחנו מחשיבים כ"נשגבים" נוטים להיות גדולים ונרחבים, אפלים ואף מאיימים. חפץ אומנות, בובה או אפילו כלב יכולים להיות יפים, אבל נוף צוקים דרמטי, מפל מים או עוצמתי או סערת ברקים הם, לפי ברק, נשגבים. יופי לדעתו של ברק יכול לעורר בנו תחושות נעימות של עונג. דברים נשגבים, לעומת זאת, מעוררים בנו יראה, שגם בה יש סוג של עונג מוזר. ברק חשב שלנשגב יש יכולת גדולה יותר להניע ולרגש אותו מהיפה מכיוון שהוא קשור באפשרות של כאב, מה שמעורר בנו רגשות בסיסיים של השרדות ומפעיל את המערכת הרגשית שלנו בעוצמה גדולה הרבה יותר מדברים שפשוט נעים לצפות בהם.

תנועת הרומנטיקה ששטפה את האמנות, הספרות ואת לבבות הצעירים אירופה במאה ה-19 הושפעה עמוקות מהרעיונות האלו של אדמונד ברק ויצאה לחפש ולתאר את העוצמות הכבירות של הטבע. הרומנטיקנים שמו דגש מיוחד על רגשות עוצמתיים ומפגש עם טבעו האותנטי של האדם שנבעו לדעתם גם ואולי בעיקר מתחושות של תדהמה ואימה, בייחוד נוכח איתני הטבע. בניגוד לנאורות שקדמה לרומנטיקה (שאדמונד ברק היה במידה רבה חלק ממנה) הרומנטיקנים לא רצו להבין את הטבע, הם רצו להרגיש אותו במלוא עוצמתו.