סיכום מאמר: הזר והלץ- לקחים מתצפית משתתפת בקרקס / יורם כרמלי

סיכום זה הוא חלק מאסופת סיכומי המאמרים בשיטות מחקר איכותניות

מאמר זה דן בתצפית משתתפת כשיטת מחקר של תהליכי יצירה של אומנות, והוא מבוסס על עבודת שדה בת 15 חודשים, שנערכה בקרקס בריטי 1975-1979. מטרת המאמר היא להדגים את חלקם ואת השפעתם של המשאבים האישים, הנחות מוקדמות וקורותיו האישיים של החוקר, על התצפיות שהוא עורך בשדה המחקר. כמו גם על פיתוח המודל האנליטי ועל ההסברים שהוא מציע להבנת התופעה הנחקרת. תמונת העולם הקרקסי כפי שהיא עולה במהלך המאמר מתוארת כמעוצבת באמצעות קשרי הגומלין שבין החוקר, תהליך המחקר והאילוצים שפגש בהם בשדה המחקר.

א. תצפית משתתפת, שיטת המחקר העיקרית של האתנוגרף, פירושה נכוחותו של החוקר בליבם של ארועים חברתיים ומעורבותו בחיי יומיום וברשתות החברתיות של הקבוצה הנחקרת. אולם החוקר הצופה איננו אמור להפוך ולהיות אחד מן הקבוצה ממש. הצופה משתתף אך שומר מרחק, מרחק הדרוש לו לעריכת תצפיותיו, לרשימותיו ביוצן השדה ולהסקת מסקנות מחקריות. אתנוגרפים שונים מתייחסים בכתביהם למספר קשיים הקשורים בשימוש בשיטת התצפית המשתתפת, בעיקר קשיים פוליטים, חברתיים, מוסרים ורגשיים הנוגעים לנוכחותו של החוקר בשדה ולשימוש שהוא עושה בה לאיסוף מידע.

תצפית משתתפת, כמו גם כתיבת אתנוגרפיה, מוצגת ע"י שתי גישות (פוזיטיביסטית ופרשנית) כתלויה בהקשר חברתי בו היא נערכת ובבביוגרפיה של החוקר. השפעתם של פרמטרים פוליטיים וכלכליים על מפגש החוקר ותגובות האדם למציאות ע"פ הפירושים שהוא מפרש משפיעים על עבודת השדה. האנתרו' הרפלקסיבית (הפרשנית) מדגישה על כן את הרלוונטיות של הביוגרפיה של החוקר טרם עבודת השדה ובמהלכה להבנת התהליך המחקרי. קורויות של החוקר בהשתתפות בשדה נתפסים כמראה אשר דרכה ניתן ללמוד את השדה. התצפיות והטקסט האתנוגרפי עצמו חייבים להיות מוסברים ומובנים מתוך התייחסות מפורשת לתהליכי עיבודם על ידי הצופה הנוטל חלק בתהליך. "הסובייקטיביות המצויה (בהכרח) בכל תצפית, לדרך המלך המכוונת לקראת אוביקטיביות אותנטית". נוסיף עוד כי תצפית משתתפת, ככלי להכרת השדה, כרוכה בתהליכים בניאישיים והתאור האתנוגרפי עצמו נוצר באמצעות העקבות שעבודת השדה משיארה בביוגרפיה של החוקר. לפיכך תיאור השדה המוצג ע"י האתנוגרף צריך להיות מובן גם ככלי להתגברות על הפרדוקסים והניכור הנובעים מתוך תהליך התצפית המשתתפת, כדרך של בנייה וניסוח- ולא רק גילוי- של "אחרות" הנחקרים ושל החוקר עצמו. עצם ההשתתפות של החוקר בעולמות אלה היא לעיתים קרובות בעייתית ובמהלכה צריך החוקר להתנתק מתפיסות ודימויים הנוצרים, במידה רבה, באמצעות אותם מופעים ואותם מבצעים אשר החוקר מתכוון לחקור.

ב. במבט חיצוני על הקרקס חוותי תעלומה. קרקס מופיע כנושא ומטפורה באומנות. רציתי לתפוס את חווית הקרקס כאשר הוא מופיע כמטפורה בתיאור של חוייה אחרת, או נצפה מנקודת ראות של הקהל או נחווה כמצב אישי וחברתי כולל. תצפית משתתפת, שיטת המחקר האנתרו', היתה השיטה בה אני עמדתי להשתמש, אך עדיין היה עלי להחליט בדבר מידת האינטנסביות של מעורבתי בחיי הקרקס. שאפתי להגיע להבנה על דרך החוייה האישית. כמו כן מבחינה אתית, האמנתי גם כי השתתפות של ממש בעבודת הקרקס, לצידם של אחרים, תהפוך את נוכחותי בקרקס קבילה יותר ותקל על איסוף הנתונים. ההחלטה על הצטרפות מלאה לקרקס ועל עבודה בקרקס כאמצעי לתצפית משתתפת עיצבו את חוויית הקרקס של ואת תצפיותי, כמו גם את הגדרת השאלות המרכזיות כפי שהתגבשה בהמלך מחקר.

ג. כרמלי מתחבר עם בעל קרקס בראון ומצטרף לשורותיו. לבראון היה מספר רעיונות בדבר התועלת שכרמלי יביא לקרקס (הליצן הפרופסור). מודרך ע"י עולם המושגים שהבאתי איתי ציפיתי שהתנדבות לתפקיד הקשה ביותר ביומי הראשון תזכה אותי בהערכה מצד הנוחכים, לפיכך מיהרתי להתנדב לעבודה בפטיש. מנקודת מבט קרקסית צירפתי את עצמי בפרהסיה לקטגוריה של העובדים הנחותים ביותר. אחד מן הפרדוקסים המוכרים בתצפית המשתתפת הוא הצורך להכיר ולהיות מודע מלכתחילה לדברים אותם מבקש המשתתף לגלות. רבים בעולם ההיררכי והמשפחתי של הקרקס ורבים מן האמנים נמנעו למדבר איתי ולפנות אלי. הסברי על רצוני לחקור את הקרקס ולכתוב עליו רק הוסיפו לדימויי הבעייתי. כלל ידוע הוא בקרקס כי לכל אחד מאנשי האוהל יש סוד אשר בגינו הגיע אל הקרקס. האנשים רצו לדעת מהו סודי שלי, אך לא יכלו להאמין להסברי (אחרי שהוא לא מתקבל כנגן בהתחלה נהפך כרמלי לאיש אוהל).

ד. יום אחד הודיע לי הליצן הראשי בלב חצוי, כי בעל הקרקס הציע לצרפני למופע מוזיקלי של מוקיונים. אולם כאשר הגיע יום הופעתי ונראתי לראשונה בבגדי המוקיון מאחורי הקלעים, נראתה מוקינותי בבחינת אסון לתצפית המשתתפת. התירוצים של איש אוהל לעולם לא יהפוך לאמן ושהוא איננו ממשפחת הקרקס הובילו לכך שעוד אנשים סירבו לדבר איתי. למרות כל אלה היו להפכתי למוקיון גם יתרונות: היא הותירה בידי זמן רב יותר לכתיבה ואיפשרה לי גישה, אם כי פסיבית, אל האמנים: יכולתי להצטרף ולהאזין מן הצד לשיחותיהם ובעיקר לעקוב אחר המתרחש מאחורי הקלעים. מקום בו בילו האמנים את זמנם לפני הופעתם וגם אחריה. כמה מהם, בעיקר אלה משני הקצוות של ההיירארכיה הפנימית, התקרבו אלי מעט.

מבחינת הקרקסנים עצמם, עדיין הייתי פולש כפוי עליהם ע"י בעל הקרקס. שיטת התצפית המשתתפת מספקת הזדמנות ומאפשרת מעצם טיבה פיתוח הדרגתי של תיאוריה: המושגים, אשר מדריכים את התצפיות ואת איסוף

הנתונים מעוצבים בעצמם באופן דיאלקטי באמצעות תצפיות חדשות ונתונים חדשים הנאספים בשדה. ובכל זאת אין מחקר המתחיל מנקודה של "לוח חלק" תיאורטי. עייף מן המאמץ הגופני, מן העימותים בתוך הקרקס ומהעידר כיין תיאורטי באיסוף הנתונים החלטתי לעזוב את השדה באופן זמני.

ה. מבנה ה self-reference בהופעה אקרובטית (אשת הטרפז, נערת הגומי ואמני הטרמפולינה) יותר חוויה של פיצול בין אוביקא לסוביקט. תהליך אוביקטיבציה של יצור אנושי מתבצע כאן בהשתתפות תגובותיהם של הצופים ובכך דרמה של ניתוק האקרובטית מן הזמן החברתי-היסטורי, משמעויות ומייחסים חברתיים (הערה שלי- זיבולי שכל..).

חשתי באופן ברור כי ראייתי את האקרובטיקה היא בעלת השלכות רבות לא רק לניתוח הופעה בזירה וחווית הקרקס על ידי הקהל, אלא גם להבנת חייהם של המבצעים וחוויתם שלהם את הקרקס. בתהליך הדיאלקטי המקשר בין תצפיות לבין גיבוש של תיאוריה קיימת תדיר הסכנה של כפיית רעיונותיו של החוקר על אופן ראייתו את המציאות.

ו. בעולם השברירי נודדים הקרקסנים כמשפחות או משתדלים להיצמד אל בעלי קרקס ההופכים לפטרונם. המשכתי בתצפיותי ובגיבוש רעיונותי על אודות ההופעה בזירה. מצאתי כי מבנים של self-refernce ותהליכים של ריקון זמן ומשמעויות הם מרכיב ראשון במעלה גם בהופעות מוקיונות. תהליכי אובייקטיבציה ובאמצעותם הוצאה אל מחוץ לזמן וליחסים חברתיים, הפכו למפתח בניתוח הסמיוטי של רבדים שונים של ההופעה וכן בניתוח החוויה הנוצרת באמצעותה. כל מימד של חיים מאחורי הקלעים ושל קשר בין הנוודים לבין אנשי העיר נשלט ע"י הפיכת חיה הנווד להצגה וכך לאובייקטיבציה של עצמו. תושבי העיר עצמם מצפים, משתתפים ובמידה מסוימת גם כופים עמימות זו שבין משחק למציאות בהגדרת המסגרת לקטעי המגעים שמחוץ לזירה. תהליכים של אובייקטיבציה עצמית והפיכתם של חיים אמיתיים להצגה מבונה גם בתוך עצם חיי הנדודים של הקרקס בבואו ובנכחותו. ההופעה בזירה מהווה כשלעצמה תמצית של משחק טוטאלי של חיים- טוטאליות של חיים אמיתיים מנותקים מזמן חברתי ויחסים חברתיים. הרגשתי בו בזמן כי ככל שנעשיתי קרוב בעצמי אל חיי הקרקס ובמידה מסוימת גם יכולתי לחוות את עצמי כאיש קרקס כך פחות ופחות הייתי מסוגל להתמודד עם חוויה זו. חסר היה לי מרחב קיום אשר נמנע ממני. תוצאתה של דרך חוייתי את הטוטאליות שביחסים בין הקרקס לעולם החיצוני. לא היה כל קשר של מחוייבות אישית או של קהילה, אינטרקציות בינאישיות התהוו אך בו בזמן הן היו מרוקנות בגלל היותן בנויות כיחסי קינטור שהיו אופיינים לקומוניקציה שבין נוודים. היתה זו אי-יכולתי להשאר בקרקס אשר קרבתני אחר כך להבנה טובה יותר של חווית העולם של אנשי הקרקס. חוויתם היא של בדידות קיומית: מתוך החוויה שבה הם שרויים בשל הופעתם, של היותם מחוץ לשותפות במשמעויות חברתיות ומחוץ לזמן החברתי, חווית הזמן והעצמי אצל הנוודים מעוגנת בעולמות הסגורים של גניאלוגיות ובתבניות של המופעים והפרמידות המשפחתיות.

ז. הבנתי את עולם של הנוודים בתקופות המאוחרות של התצפית המשתתפת חידדה את תפיסתי על אודות "האחרות" של אנשי הקרקס ושלי אלה מול זה, זה מול אלה וכן גם גילתה לי את עצמי בתור האחר. שני היבטים מרכזים בתופעת הקרקס התחוורו לי מתוך תצפיותי עד אותה עת. מבנה ההופעה בקרקס והמבנה החברתי של הקרקס וחוויתי חוויה אישית את חיי. מבנה ההופעה והחוויות הקיומניות של האמנים היו צריכים להיות מקושרים, אם כן, דרך ניתוח חווית הקהל את הקרקס. במשמעות הקרקס בשביל קהלו ובהמשך לכך בתנאים החברתיים וההיסטורים של הקהל הנזקק לקרקס ומשתתף בו. אנשי העיר משתתפים במשחק דרך ציפיותיהם ותגובותיהם. השתתפותו ועיניינו של קהל אנשי העיר בקרקס צריכים להיות מנותחים בהקשרם הרחב. בניתוק טוטאלי ובאוביקטיבציה העצמית שלהם מספקים הנוודים לאנשי העיר דגם מרוכז של חווית הניכור שלהם עצמם בחברה התעשייתית. דרך בנייתה של ההופעה נבנה הקרקס כמחוץ למשמעויות חברתיות, כמחוץ לזמן ההיסטורי ולאנשי העיר. באמעות הקרקס יכולים אנשי העיר ליצור לעצמם אשליה של גבולות לעולם שהתפורר, שלמות שאבדה להם בעולם התעשייתי. עבור אנשי הקרקס מהווה האוביקטיבציה שלהם דרך המשחק הקרקסי אופן של השתתפות, דרך למחויבות ולמעורבות חברתית. כמו כן גם חוויה מרכזית החודרת אל תוך החיים הפנימיים בקרקס. גיליתי בהדרגה מערכת שלמה של מבנים ומשמעויות הצומחת בתוך התנאים הקיומים של הקרקס ומניעה אותם. מן החשובים שבאלה היא המשפחה. בסיס האירגון המשפחתי, צומח בתנאי הבידוד החברתי ונובע מן הצורך בבטחונות לטווח ארוך ומן התלות ההדדית שמקורה בסיכוני ההופעה. המשפחה היא גם אמצעי להתמודדות עם המצב הקיומי המיוחד הנוצר דרך ההופעה הטוטאלית. ככל שהבנתי יותר את נקודת המוצא של האמנים, כך גם הבנתי כיצד ניסיונותי לעבור מעולמו של קהלם אל עולמם שלהם היוו איום סימבולי על חווית המציאות שלהם, אשר באמצעותה חיו ואף עמדו מול קהלם.

ח. בעולם של הנוודים השוליים הפכתי אני, הצופה המשתתף, לשולי וככזה נפתח בפני בהדרגה פתח אל הקרקס. בשביל הנוודים השוליים עצמם היתה עמדתי השולית אפשרית, משום שנוכחותי בעולם שלהם הפכה דומה. במידה מה, לחווייתם את חייהם והופעתם בעולמי.

סיכום תרגול מאמרו של יורם כרמלי בוחן את הגבול הדק בין השתתפות יתרה למרחק ביקורתי. בעמוד 88 כרמלי טוען שהוא משתתף יותר מדי ומפסיק להיות חוקר (מצד אחד איבוד מרחק לתצפית ואין לו זמן לביצוע רשימות). 3 המושגים שמשתמשים בהם לבחון את המאמר הם זרות, הדרה והכלה. יובל כרמלי בחור ישראלי חזק ונגן בעזרת היכרות עם יזם הקרקס מאפשר לו לכפות את נכוחות על הקרקס. דברים אלו מכילים אותו פנימה. ומה מדיר אותו החוצה? חוסר ההשתייכות שלו למשפחת הקרקס, למשפחה לשושלת (קרבת דם) חשיבות מרובה. חבורת הקרקס לא נותנת לו להשתתף באופן מוחלט ומדירה אותו.

Going native– מושג "לאגי" כאשר יש ניסיון של להיטמע יותר מדי ומפסיק להיות חוקר. דרך החוויה הוא לומד על כמה מהאפיינים השבטיים ביותר של הקרקס. הקרקס מתקשר באופן ברור ובולט לחברה לימינאלית. אנשי הקרקס נמצאים בשולים ואנשים מבחוץ מגיעים לקרקס על מנת לקחת אוויר משוליים. דרך חוסר היכולת של כרמלי לעשות את המעבר קהל- שוליים מתחדדת לו השוליות שלהם בחברה. דרך הזרות שלו הוא לומד על עצמו. כרמלי משתמש בשיטה האינדוקטיבית, עד שנכנסים פנימה לא יודעים מה מחפשים באמת, הוא לומד לחקור תוך כדי מחקר, שאילת שאלות אחרי שהוא נכנס לשדה.

נושא אנתרופולוגי נוסף שעולה הוא נושא האתיקה- באנתרופולוגיה אין קוד אתי. נושא האתיקה עולה לאחר מלחמת העולם השניה כאשר ישנו פקפוק במדע. ישנן מספר סוגיות אתיות שעולות: