תולדות האמנות: סוריאליזם – היסטוריה וניתוח יצירות
מתוך אסופת הסיכומים בתולדות האמנות
הסוריאליזם הייתה תנועה אשר מאוד בדומה לדאדא החלה כמרד מול האסתטיקה של התקופה, הן מבחינת לוחות הזמנים (1924 – המניפסט הסוריאליזם). הרבה אנשים עברו מהדאדא האנטי מלחמתיים לסוריאליזם – כי בצל המלחמה, הם לא קיבלו מספיק פתרונות. בדומה לדאדא הסוריאליזם התבטא במדיומים שונים – ציור ופיסול, לצד ספרות. הסוריאליסטים העריצו משורר שקדם להם מעט ונפטר שנה טרם פריצת הסוריאליזם – אפולינר. הם הושפעו מהרוח החדשה שכבר הייתה ביצירת המשורר. אם הדאדא קוראים לאנטי אומנות, האנטי סוריאליסטים מוסיפים היבט חדש – הנושא של דמיון כמבטא את התת-מודע. כאן, בתנועה הזו, התיאוריות של זיגמונד פרויד הפסיכו אנליטיקן נכנסות באופן משמעותי ליצירה האומנותית. הסוריאליסטים הם לא הראשונים שאומרים שצריך לצייר מהדמיון (הרומנטיקנים למשל קדמו להם), אבל הסוריאליסטים הם הראשונים לקשור בין הציור לדמיון, לתת מודע והמושגים של פרויד. עם השילוב של הדאדא, כאשר הם לוקחים כבר אלמנטים של אנטי מלחמתיות. לסוריאליזם יש המון צורות ביטוי. יש ציורים מופשטים, יש ציורים פיגורטיביים. לכל ארץ יש ביטוי שונה לסוריאליזם – זו תנועה שהתפשטה ותפסה צורה שונה במקומות שונים. היה ביצירה דגש גדול על הדמיון, על הפרימיטיבי כמייצג של הילדות והזיכרון, על הזר והמוזר, עולם החי והצומח.
סוריאליזם – הגדרתו של ברטון במניפסט:
"אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, הן בדיבור בין בכתיבה ובין כל אופן אחר, את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה, כשהיא נהדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית" – הוא מאוד מתייחס לדאדא. הפסקה הנ"ל לא מתבטאת באומנות, והיה ניסיון לנסות להתאים את הסוריאליזם לאומנות – פשוט כי ציור לוקח יותר זמן ומעורר יותר מחשבה מכתיבה אסוציאטיבית. התרגום לשפת הפיסול והציור דורש תהליכים שהם לא בהכרח אוטומטיים.
הגדרה נוספת שלו היא שהסוריאליסטים מאמינים בלהיכנס עמוק לנפשו של האדם, שחלום מבטא כל מיני דברים שאנו צריכים להציף בהם את היומיום. ההתמקדות היא בבמחשבה כביטוי לאישיות לילדות ולחוויות האנושיות היומיומיות שאנחנו עברנו ועוברים. הסתכלות היא מאוד פנימה אל נבכי נפש האדם ואיך מתארים את החויות האלו.
ההתפתחות הייתה לשתי קב' עיקריות: הסוריאליזם המופשט (שנקרא גם סוריאליזם אורגני/ביוגרפי), הרעיון היה להרגיש את האוטונומציה, שמחשבה מכתיבה הכל, הסויראליזם הפיגורטיבי, שמראה דברים בטבע אבל בתורה סופר ריאליסטית, שנמצאת מעל המציאות. לוקחים חפצים מהיומיות וכלים ומארגנים אותם לסצנות שלא יכולות להיות במציאות. ברגע שהצייר או האמן לוקח את החפץ ושם עצמו ביצירה מעביר אותו מטמורפוזה.
1924 – המאניפסט הסוריאלסטי (אנדרה ברטון) האלמנט שהסוריאליסטים מוסיפים לדאדא הוא הנושא של הדמיון כמבטא את התת מודע, בתנועה זו התאוריות של פרויד נכנסות באופן מאוד משמעותית לתוך היצירה האמנותית. ישנם חידושים עם השילוב של הדאדא, אלמנט של אנטי אמנות כדמיון, כזיכרון, על המרד של המופשט. היו המון צורות ביטוי לסוריאליזם, מופשטים ופיגורטיבי, לכל ארץ היה לזה ביטוי שונה (צרפת הייתה שונה מבלגיה) הדגש היה על הדמיון, על הפרמטיבי המייצג את הילדותית, את זכרון. היה דגש גדול על עולם החי והצומח ובכלל על הזר והמוזר והחשיפה שלו לתוך היום-יום. סרטים בסוריאליזם: הכלב האנדלוסי.
דמיון וחלום
Max Ernst – The elephant Celbes, 1921 – ברטו שכתב את המניפסט שיבח את היצירה הזו ואת היוצר. אמר שהוא מתאר אסוציטאציות ואת הנפש בצורה מעולה. ביצירה "הפיל סלבס", ארנסט אמר שהמקור של הראיון נובע מזיכרון ילדות – ילדים בבית הספר היו משתמשים במושג "פיל" כדי להקניט. היצירה גם מתארת דברים אפלים [פיל גדול שתופס את כל היצירה, נראה כמו מכונה מושפטת שיוצאת מתוכו, אישה עם ראש כרות] ומצד שני יש אלמנטים ארוטים, החדק/זנב לא ברור, נראה כמו סמל פאלי. האשה ערומה, מצד אחד נראת כמו פסל קלאסי ובכל זאת היא מוצגת ללא ראש, כמשהו נעלם. כל התרכובות דמיונית, הפיל- ספק פיל ספק מכונה עם אלמנטים מופשטים (קרניים, גולגולת) כל הפיל נראה נורא מתכתי, כמו סיר או מכונה. הקקטוס גם נראה לא צמחי, השילוב של האלמנטים עם הרקע הוא דמיוני לחלוטין. המרחבים הפתוחים יוצרים אווירה מאוד מסטורית. פסכולוגית ישנה השערה של המפלצת מתייחסת לטנקים שהבריטים השתמשו בהם במלחמת העולם הראשונה, הייתה זו פעם ראשונה שהשתמשו בטנקים והביא את הבריטים לנצחונם על גרמניה. עוד השערה היא תראומה של האמן כשאחותו נפתרה כשהיה צעיר.
סוריאליזם מופשט
Jean Arp – Automatic Drain, 1916 – יש כאן הרגשה שהוא עבד בצורה יותר כתמית, וזה הרעיון של ציור אוטומטי. אתה מקבל את התושה מצופה, והאמן פועל בשאיפה לקווים שמוכתבים על ידי הנפש. מצד שני, כן יש כאן תחושה של צורות אמורפיות, אך יש השערות של צורות מופשטות (אולי זה עלה או איבר בגוף? צורות מיקרוסקופיות?) הקו מבטא רגש (כמו באקספרסיונזם) ויכול ללמד דברים על האדם ועל מה שמפריע לו.
Andre Masson – Automatic Drawing. (1924). Ink on paper – ציור קטן, על דף נייר. הרעיון כאן הוא קצת אחר, מהשירבוטים אפשר לראות צורות – ידיים, עיניים או דמויות וחלקי גוף. הרעיון שזה בא מבפנים, התנועות לא נשלטות ע"י הצייר אבל אז הוא מנסה לפענח את מה שהוא עשה ולהבין מאיפה זה מגיע.
Andre Masson – Pasiphae, 1943 – במיתולוגיה היוונית משמעות השם הוא "היא זו שזורחת לכל". השם שניתן לנימפה דפנה שהופכת לעץ. ציור אוטומטי – אין לדעת מה מאסון ניסה להביע, אבל הוא מגיע ביצירה לצורות ביולוגיות דווקא. המיזוג של העיקרון של הציור האוטומטי עם הפרימיטיביזם יוצר ציורים מאוד מיוחדים – הציור התחיל מקווים חופשים שהאמן צייר ובתוכה הוא מגלה וחושף את הצורות.
Joan Miro, Composition, 1930 – ביטון טען שמירו הוא אולי "הסוריאליסטי ביותר בינינו". אנו רואים שרבוט, תחושה של שרבוט ילדותי, קווים חזקים ובולטים ועיגולים חזקים, שיוצרים דיוקן פרופיל. הגישה של מירו לצבע היא שונה לחלוטין ובאה ממקומות אחרים, כמו האספרסיוניזם, עובד עם כתמים ושירבוטים.
Joan Miro, Panting, 1930 – מירו לא נותן שום מידע בקשר למה שהוא צייר. למה ביאמורפי? כי הסורילאסטים כן מושפעים מהמדע – המדענים טוענים שחוסר השלמות של העיגול ושינויים הגדלים נותנים תחושה של תאים. מירו- נחשב לאחד מציירי ספרד הכי גדולים.
ILLUSTRATION OF BACTERIA FROM LAROUSSE, 1937 – ציורים יפים של בקטריות – עיגולים עיגולים עם אותם וירוסים ובקטריות. גם כאן זה ביומורפי – שימוש במידע מדעי כדי ליצור דברים מופשטים לחלוטין.
Yves Tanguy- Untitled, 1927- נראית כמו רכיכות שצפות מתחת למים עם קצת עשבי ים ואולי פלנקטון. יש כאן שילוב של שני העולמות – מצד אחד ניתן לראות זאת כציור מופשט, כי היצורים השטים והעשב הם יצירות מכחול. מצד שני, יש בציור הצללות אמיתיות. מצד אחד צורות מופשטות, משיכות מכחול וקווים מופשטים – מצד שני, תחושה שהחלום הימי הזה יכול להתקיים במציאות.
סוריאליזם פיגורטיבי
Salvador Dali, Sleep, 1936 – דאלי השתמש בדימוים לא רק שלו, מהספרות הסורילאסטי. חלק מהבעיה של הסוריאליסטים עם סלבאדור דאלי – שהרעיונות לא מגיעים ממנו, אלא שהוא מצטט אמנים אחרים. דאלי היה אשף ביחסי ציבור וגם היצירות של מדברות בעד עצמן. יש לו כישרון ליצור מציאות שמשולבת עם דמיון. דאלי ספרדי ופעל בספרד רוב חייו, בתחילת מלחמת העולם שניה מהגר לארה"ב. בציור יש דיוקן בפרופיל, קצת מעוות, עוצם עיניים, כל האיזור של הראש כמו משוך בבד, נישא על קביים בתוך נוף שטח כחול, כאוסי, לימבו. החלל לא מובן ומתמשך עד אין סוף, דימיוני. אך מתואר בקוים מציאויים (ישנו קו אופק, צבוע בכחול) הראש והגוף הופכת למפלצת ורק השמיכה הכחולה נשארה לה על הגוף, הכפלים מדוייקים. החלל הוא חלל דמיוני ולא מציאותי שמעוצב בקווים מציאותיים [הבית מבוסס על בית אמיתי]. דאלי מצייר את ההגדרה שלו למצב של חלום. אפשר לבוא ולטעון שהוא עושה גירסה לפרויד. יש לנו הרגשה של נפח – ההצללות מדוייקות, הכפלים של השמיכה, מה שמכניס את הצופה לחשיבה שמאוד ממקדת את מה שדאלי רצה שתחשוב עליו.
Salvador Dali – The Crucifixion, 1951 – מה שמיוחד כאן הוא האופן בו דאלי מתאר צליבה – פעם ראשונה שהצליבה מתוארת מנקודת מבט מלעלה, מהחלל כלפי מטה, כאילו איך האל ראה את ישו בזמן הצליבה, יש משחק עם הנוף והצלב. האנטומיה מדוייקת, הצלב מרחף (החיזיון מעל מציאות) ומביא אותנו לנוף הכנרת. הסצנה התחתונה מתייחסת לניסים שעשה בחייו ולשליחים שלו שממשיכים את תורתו. הים חלק לעומת ההרים האמיתיים. הדייג עומד על איזור שלא ברור אם הוא חול או מים. השילוב עם הצלב יוצר שילוב מיוחד ולא מציאותי אבל שנעשה בכלים מציאותיים מאוד.
The Persistence of Memory, 1931 – אחת התמונות המפורסמות שלו, "הישרדותו של זיכרון", יש לו רעיון פרואידיאלני תיאורטי, החלק החשוב של הזיכרון כחלק מהאדם. הוא מספר כאן משהו כללי על זיכרון. הרעיון לקחת שעונים ולתאר אותם בצורה כל כך מדוייקת, את המתכת, הזכוכית, את המחוגים ולהפוך אותם למשהו רך, נמס, הוא רעיון חריג ומיוחד. הדמות השוכבת נראית כאילו הגיעה מחלום, והיא כולה מעוותת. כל זה בתוך נוף מאוד שקט, שנמצא על הקו בין דמיון למציאות, פתוח עד אין סוף מבחינת קו האופק, הרים כאילו מדוייקים אבל מלוטשים עד שנראים סו-ריאליסטים, ולכך מתווספים המשטחים. למה מאחורי העץ יש לוח שאי אפשר לדעת מאיפה הוא מגיע ועל מה הוא נשען? לא רק שהטכניקה מסורתית ומעבירה לנו מידע על חומר ותחושת תלת מימד- הרעיון שהחרקים/נמלים מתקבצים בשעון מזכיר רקבון, כולנו בני תמותה- אדם תמיד דינו להתכלות ולהירקב.
Rene Magritte, Paralyzed Time, 1939 – דמיון בגישה של דאלי אבל זה יותר ריאליזם דקורטיבי. הכל מאוד מדוייק (חדר, שידה, רכבת וכו) אך השילוב של האלמנטים- שהקטר שנוסע מאח אטום, יוצרת את הסיטואציה סוריאליסטית. מדבר בצורה יותר מופשטת/פסיכולוגית על הרעיון של זמן.
רנה מגריט – מראה בדויה, 1928 – מגריט מנסה לבטא את התת מודע והחלום, דרך נוף חלומי מהבחינה הזו שיש לנו רק את השמיים. העין מצויירת בצורה ראליסטית, אך השילוב של העננים יוצרת את העין סוראליזם – העין מצד אחד מתבוננת אל הנפש פנימה והדימוי (עננים) מתעורר לו. טכניקה – ראליסטית אך מעבירה אותנו למקום שהוא מאוד סוראליסטי. ישנה אמירה על העין הסוריאליסטית, מצד אחד הסוריאליסט רואה את העולם ומה שמשתקף בעין שלו, ומצד שני – זה משקף את הפנימיות של האדם. העין הסוראיליסטית מנסה להביא את החלום והתת מודע וליצור מהם דרך חדשה לראות את העולם. מגריט אחד הציירים הגדולים בסוראליזם.
קסנדרה – ראו את הפורדים חולפים, 1937, כרזה לפורד דגם V8 – האמן מושפע מהסוראליזם של מגריט ומציג בכרזה פרסומית את רכב הפורד – הוא לוקח את רעיון העין הסוריאליסטית של מגריט, וכותב בתוך האישון 8. כמו שפורד מסתכל על עננים – פפורד מסתכל על הפורד 8. זה רעיון חדש יחסית – בדרך כלל רואים בפרסומות לרכב מכונית ובחורה יפה בתוכה. כאן זה יותר מורכב – שיוש ברעיון העין הסוריליסטית, כך שהאוטו הופך לנחשק.
כרזת הסרט – סדרה של צרות (2004) בכיכובו של ג'ים קארי שגם הסרט טיפה סוריאליסטי.
Remedios Varo – Woman Leaving the Psychoanalyst, 1961 – אחת מהציירות הסוראליסטיות, הסגנון כמו של דאלי. ישנו נוף חלומי – טירה מסתורית בתך שמי עננים. על הדלת, שלט שכתוב "'פרוייד יונג ואלברט אדלר'". האישה מאוד מסתורית, הבד משכפל את הפנים של הבחורה, במשמעות יש הומור, היא הולכת לזרוק את הדיוקן של אבא של למים – הפסיכו אנליזה כל הזמן מדברת על הזיקה לזכרונות ילדות, היא מנסה להשתחרר מזכרונות/ טראומות ילדות. יש כאן סל תפירה, שמהווה כנראה מטאפורה לזכרונות וחלומות. השערות מעוצבות כמעין קרניים מופשטות – הכל נראה מוחשי, ריאליסטי – אבל העולם הוא חלומי וסוריאליסטי ומתייחס לתת מודע.
רנה מגריט – הדם יגיד, 1947 – ההסבר המוצע ליצירה היום הוא שדם בא לבטא מורשת. אנחנו קשורים לגניאולוגיה שלנו, לדם שירשנו מהורינו. הדברים שאנחנו רוצים לעשות תלויים בעבר שלנו ובמורשתנו, אבל אנחנו רוצים לפתוח גם דלתות נסתרות לדמיון. הנוף כאן הוא מאוד מסורתי – נהר שמתמזג עם האופק, והסיטואציה מאוד חלומית ביחד עם העץ והוילון שבו. העץ שנפתח לנו לרעיונות חדשים. ובמקביל עשה פרסומות לבושם – כרזה לבשמי מם, גואש על נייר, 1946
כותרות סיום לסרט "סדרה של צרות" – ג'יימס קלירי- כבר אפשר לראות את הסוראליזם, העיניים הגדולות – דגש על העין כמבטאת פנימיות, הדמויות הגזורות, השימוש בעיין היא בחירה מפורשת. (הן בכותרות והן בעלילת הסרט עצמה) העיצוב של הילדיים מזכירים את הסגנון של רמדיוס וארו (דיוקן הבארון אנחל מילפסטוס כשהיה ילד, שנות ה50 של המאה ה20).
