הקולנוע נולד בשנת 1895 וסמוך מאוד לתחילת המאה ה-20 ועד היום הכול נבחן במאפיינים ויזואליים. הקולנוע קדמו לו כמה המצאות בין השאר הפילים, גילו כי אם מקרינים 24 תנועות בשנייה רואים תנועה. למוח האנושי יש פיגור חזותי כך שמה שעושים מקרינים 24 תנועות בשנייה עם מרווח של 1/48 לשנייה. לקולנוע לקח המון זמן עד 1926 להוסיף סאונד לתמונה והבעיה הייתה הסינכרוניזציה בין הקול לתמונה והיה מאוד קשה להתאים שהקול יהיה באותו קצב של התמונה.
עד המאה ה-20 העולם לא היה ויזואלי היו תמונות אך הכול היה בזיכרון פרטי ברגע שהתחיל הקולנוע נוצר זיכרון קולקטיבי ויזואלי שהוא הרבה יותר מוחשי ומטביע חותמו. הקולנוע מתפתח בעולם המערבי בעיקר בארה"ב ובאירופה וצומח בד בבד עם צמיחת הדמוקרטיה המודרנית והוא גם סוכן חרוץ שלה. הקולנוע האמריקאי מלכתחילה מטביע אידיאליזציה של הדמוקרטיה הליברליות והקפיטליזם וזה נראה כמעט כאילו אין צורת חיים נכונה או טובה יותר.
הקולנוע התחיל לייצג את העבר (רומי, יוון) זנד מעביר ביקרות על ביום ההיסטוריה על ידי קולנוע מכיוון שאנשים זוכרים על פי הסרט ולא על פי העובדות ונוצר מצב כי הסרט הוא האמת ההיסטורית כביכול. כל היסטוריה נכתבת בקונטקסט של ההווה. הנרטיב אודות העבר הוא לפי מי ששולט בהווה.
הקולנוע בעשור הראשון והשני מלווה את מלחמת העולם הראשונה. המלחמה מתוארת בקולנוע כרומנטית דרמטית (ממש לפי התיאור של מוסה) יש סיפור על שני חיילים שמאוהבים באותה אישה, גבריות רומנטיקה מיליטנטיות. הקולנוע נמצא במקביל להתפתחות הלאומיות המודרנית ולכן כל הקולנוע בשנות ה20 וה30 תמך בדמוקרטיה המודרנית. הביקורת על הוליווד היא שלמרות החופש הפוליטי והיכולת להעביר ביקורת רוב הקולנוע הוא לא ביקורתי וזאת מכיוון שרצונם הוא קהל גדול ככל האפשר וכסף.
רק בשנות ה30 מתחילים להופיע סרטים פציפיסטיים ועד אז היה הלל למלחמה עד אז לא נוצרו כמעט סרטים חתרניים. משנת 1933 עד 1940 כאשר ארה"ב נכנסת למלחמה אין סרט אמריקאי אחד אנטי-נאצי לעומת שימוש ענף בקולנוע במסגרת התעמולה הנאצית של גבלס. מעט מאוד השפעה והוליווד מעדיפה להתעלם מכל מה שמתרחש במלחמת העולם השנייה. כאשר נכנסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה לא מציינים יותר את מלחמת העולם הראשונה.
דווקא בין השנים 57- 66 חוזרים למלחמת העולם הראשונה מכיוון שזו המלחמה הראשונה ששרה שיר הלל למוות למלחמה על רקע לאומי. כך שהקולנוע מפנה אצבע מאשימה כלפי אותה מלחמה אשר עודדה את האכזריות והלחימה הלאומית
מתחילה תקופת המקרתיזם והגבלות על אומנות וגם קולנוע כנגד אויבים שונים. עד שנות ה60 הקולנוע האמריקאי מאמין בשלושה אויבים הקומוניסטים מבחוץ הקומוניסטים מבית והחייזרים ממאדים. החל משנות ה60 התחיל להשתנות הקולנוע האמריקאי.
שנות ה60 הן שנים רדיקאליות מהפכניות בארה"ב- ביקורת מבית בנושאי פמיניזם, ילדי הפרחים, מרתין לותר מלקום רקס רצח קנדי ועוד. כל המהפכות הללו הביאו לשינוי בקולנוע. לקחו את ז'אנר המתח שמאוד אהוב באותן שנים ומזריקים לתוכו תכנים פוליטיים.
החל משנות ה80 מתחילה ביקורת מבית כנגד לשלטון. אחרי ווטרגייט מתחיל גל של סרטים שקושרים שלטון לממון והשפעה ומתחיל ז'אנר של תיאוריות קונספירציה עד אז אף אחד לא נגע במוסד הנשיאות. ב1980 נבחר לנשיא רונלד רייגן שהיה שחקן הוליוודי סוג ב' זוהי נקודת מפנה בפוליטיקה האמריקאית. ניתן לראות כיצד הקולנוע התמיד תודעה ומי שמופיע בקולנוע יכול לדלג אחר כך לפוליטיקה ובעצם נכנסו לעידן שהפוליטיקה היא משחק ומי שנראה טוב ועובר מסך יכול להיבחר גם אם הוא ללא תוכן.
המהפכה הבולשביקית ב1917 מלווה בהמון תמונות סטילס ובהמשך שילבו את אותם תמונות גם בקולנוע.
תעשיית הקולנוע מול תעשיית ההשמדה- כיצד זוועות מלחמת העולם השנייה ובעיקר השואה מצטלמת מה זה עושה לזיכרון שלנו וכיצד הוליווד מתמודדת עם השואה.
משנת 1945 נעשו המון סרטים תיעודיים ומותחנים שמתארים את התהליך. בעשור הראשון אחרי המלחמה מוצגת בהוליווד גישה אוניברסאלית בה יהודים אינם שונים מאחרים. הם לא מבודדים ממשפחת העמים והם סבלו כמו כולם מזוועות הנאצים (מתוך כבוד ולא מעוניינים לתת נבדלות ליהודים). אפילו בעשור השני (1959 יומנה של אנה פרנק) הסרט הראשון שעוסק בסיפור אישי. על פי בקשת האב מספרים את הסיפור האוניברסאלי ולא מבודדים את היהודים ויש הבלטה של הגוי הטוב. סיפורה של אנה פרנק יוצר מצב מעוות כאילו הולנד הייתה מאוד ידידותית ליהודים וכולם ניסו להציל יהודים אך זו לא הייתה המציאות וניתן לראות כיצד סיפור אחד יוצר עיוות ומנחיל לכולם כאילו זו המציאות. הטענה של ההיסטוריון היא שהקולנוע משנה לנו את תפיסת המציאות לגביי השואה.
בעשור השלישי דרמה צבעונית סיפורי גבורה ויש דרישה לראות את הזוועות מצולמות. בעקבות כך בשנת 1978 חברת NBC מפיקה סדרה מאוד ידועה השואה (220 מיליון צופים בסך הכול). הסדרה הופכת להיות להיט ומאז משתנת התפיסה של הוליווד כלפי השואה. יש בסדרה השואה יחס שלילי ליהודים הפאסיביים (סדרה שעל פיה למדו בעולם על השואה). היא מעריצה כל גילוי של גבורה, מה שיוצר תדמית שלילית ליהודים מעבר לכך היהודי מוצג במודל הסטריאוטיפי אך הייתה טובה ביחס שלה כלפי הנאצים. כל הסדרה מובע הרעיון שההשמדה תוכננה על ידי אומה נאורה במרכז תרבותי אירופי (ביקורת עצמית מערבית) ושהיא לא פרי של אנטישמיות חדורת בורות דתית. (לפני כן האנטישמיות הוצגה שפרימיטיביות דתית).
בעשור החמישי (השואה זוכה לאוסקרים)- הוא כותב ביקורת מאוד קשה על רשימת שינדלר. זנד טוען שרשימת שינדלר מציגה את הגוי הטוב אך חוגגת את הנרטיב הקפיטליסטי. שינדלר טוב כי הוא רוצה לעשות כסף מהמלחמה ועל הדרך הוא הציל יהודים. הטענה של זנד הוא שהסיפור האמיתי של שינדלר הוא חריג ואיזוטרי וספילברג לוקח סיפור חריג והופך אותו למיתוס של הגוי הטוב ומנסה לשבור את הנאצי הרע. הוא טוען כי היא חוגגת מקרה מאוד חריג. הוליווד בסוף שרה שיר הלל לנרטיעב הקפיטליסטי. הוא טוען כי האסון ההיסטורי בסרטים הללו הוא שיש להם הפי אנד אך במציאות למרבית יהדות אירופה היה רק אנד ללא ההפי והמיתוס הזה קצת מביים את התודעה ההיסטורית שלנו. סרט נוסף הוא החיים יפים (רוברטו בניני) מתאים לדיון בגלל שהוא דוגל בפילוסופיה קיומית. החיים יפים הוא שיא בגישה של סרטי שואה שלוקח ואף מכבס היסטורית את השואה. זהו סרט קיומי מכיוון הוא מציג כיצד בזוועה הוא מצא משמעות בילד והאהבה . הסרט הוא כאילו קליל אך הוא מאוד ביקורתי כנגד הפאשיזם והנאציזם הביקורת היא מאוד שנונה. ניתן לראות זו כאשר הוא עושה צחוק מתורת הגזע בבית הספר הוא מראה באופן ציני ביקורתי ומאוד עדין את תורת הגזע.
גם בעולם עד שנות ה70 שנות 80 השואה הוא נושא מאוד רגיש ובעייתי.
