סיכום מאמר: אלה שוחט-זיכרונות אסורים והרהורים גלותיים: קולומבוס,פלסטין ויהודים ערבים

סיכום מאמר: אלה שוחט-זיכרונות אסורים והרהורים גלותיים: קולומבוס,פלסטין ויהודים ערבים

מתוך: סיכומי מאמרים בסוציולוגיה

סיכומי מאמרים בחברה הישראלית

הגלייתה של ההיסטוריה

בבתי הכנסת של יהודי ארצות האסלם נפרץ היה הנוהג לפיו הוטמנו בשלמותם או בחלקיהם כתבי קודש,מסמכים ותעודות חולין שיצאו מכלל שימוש בחדר מיוחד בבית הכנסת כדי שבעתיד יובאו לקבורה בטקס מלא.הגניזה לא תפקדה כארכיון במובנה המקובל של המילה ,אולם הערמות הצפופות של הכתבים שנצברו בה בשנים רבות הפכו אותה לארכיון. מיקומה האסטרטגי של מצריים הפך אותה למושא התעניינותן של מעצמות האימפריה, למוקד משיכה קולוניאלי."אגיפטומניה"-ידיעת מצריים העתיקה התבסס על סמך מושגי ידע, רעיון ההצלה של מצריים העתיקה מההזנחה שבה היא הייתה שרויה.תהליך ריקונה של הגניזה מכל תכולתה נסתיים על סף מלחמת העולם הראשונה. במחשבת ההשכלה שדגלה ברעיון הקדמה והמדע, שהייתה אירופוצנטרית לא הוטל ספק בלגיטימיות של ארכיולוגים וסוחרי עתיקות לעקור ממקומם פפירוסים ,מצבות או מומיות.עקירתם נתפסה כפעולת גבורה המגשימה את ערכי ההומניזם והאוניברסליזם-אלו אינם מבינים את ערך האוצרות שביידיהם.  אם כך ,יהודים אירופאים(בריטים) ויהודים ערבים (מצרים) ניצבו כיריבים משני צדי המתרס של הכיבוש הקולוניאלי. קרבתם של יהודי אירופה למעצמות הקולוניאליות אפשרה את נישולם של היהודים הערבים מנכסיהם התרבותיים עוד לפני כינונה של הציונות כפרוייקט לאומי אירופוצנטרי.  מומחי היהדות שארגנו את העתקת הגניזה החלו באופן סמלי את תהליך עקירתם של יהודי המזרח מנוף הגיאופוליטי, דרך עיינים אימפריאליות הביטו מומחים אלו בשאט נפש ביהודי מצריים. בזמן העברת הגניזה, תיארו  החוקרים היהודים מבריטניה את היהודים ממצרים במונחים קולוניאליסטים מובהקים כ "ילידים נבלים"- להבין את הפואנטה-  תרבות שאת קניינה מומחים ניכסו והפכו לאוצר מחקרי בבעלותם של מוסדות וגופים מערביים. הייתה הסוואה- לא היה באמת "גילוי גניזה" מושג ה,גילוי" שבשיח הקוליניאליסטי מעיד על  נקודת תצפית אירופאית ומסווה את המשמעות בפועל של תהליך ההיוודעות לגניזה לפיו המערב התוודע למה שכבר היה ידוע ליהודי המזרח.  גם האופן שבו מסופרים סיפורים בהקשר של נישול ארכיון הגניסה-מעיד על  אופן השיח הנתון לשינוי, על סמל הכול- מכונן תהליך של זיכרון לאומי היסטורי,שכרוך גם במחיר של מחיקתו של זיכרון היסטורי קודם. "גילוייה" ו "הצלתה" של הגניזה על ידי אירופאים מיידי יוצריה המצריים מעיד על מפנה דרמתי שחל ביחיסם שבין יהודי אירופה והמזרח בעת החדשה.

1. 1.     לקראת גישה יחסותית לשאלות הזהות:

התאוריה הפוסט-קולוניאלית באקדמיה האנגלו-אמריקאית עוסקת במושגי ה"שונות והאחרות" בהקשר שמתעלם  בד"כ מהקשרים היסטוריים ותרבותיים ספציפים. "תיחום" ההתמחות ,העלמות מחיבורים ומהקשרים הקיימים בין היסטוריות וגאוגרפיות שונות. ישנן שתי גישות במאמר זה- א. גישה יחסותית ללימודים רב-תרבותיים, זו גישה שאינה ממדרת תקופות היסטוריות ואזורים גיאוגרפים לשטחי התמחות מתוחמים ומסודרים, ואינה מדברת על קהילות מבודדות, אלא "ביחס" לקהילות אחרות. גישה יחסותית(relational) איננה גישה של ב.יחסיות תרבותית (relativism)  – לפיה כל התרבויות נתפסות באופן יחסי כשוות. גישה יחסותית טוענת  למיקוד הדיון בעמדות או בפרספקטיבות היסטוריות השנויות במחלוקת, כאשר ליחסי הכוחות החברתיים והאי-שוויוניים יש תפקיד מרכזי בדיון.

הכוונה להדגיש שדווקא מדינות לאום שתחושת הזהות התרבותית והגיאוגרפית שלהן אינן מוצדקות,הן אלה שכפו באלימות אחידות לאומית. בכפייה זו, חוסמת מדינת הלאום הגדרות זהות קודמות ואוכפת מערך מחשבתי חדש הבא להסביר את הלאומיות שלה כטבעית- תהליך זה כפה הגדרות אזוריות ותרבותיות חדשות. הסכסוכים מ"בפנים", בין מרכז הכוח לשוליים וקריאת התיגר מ"בחוץ" של חוצי הגבול השונים(פליטים,מסתננים, מהגרים,גולים) מערערים בהתמדה על יציבותו של רעיון הלאום, מאמר זה מנסה להציע אופן כתיבה שגם יחצה גבולות גיאוגרפיים,היסטוריים ודיסיציפלינארים ולא רק עוסק באלו החיים כחוצי גבולות או אלו שזהותם העכשווית התגבשה עקב הקולוניאליזם.כדי להדגים מודל של הגישה היחסותית לשאלות זהות, המיקוד הוא בזהות היהודית-ערבית כחלק ממארג של זהויות וביחס לזהויות אחרות וגם בהקשרים שונים לאורך ההיסטוריה. יש להבין זהות יהודית-ערבית בהתייחסויות לזהויות אחרות ובהקשר של קהילות שונות. ההתייחסות לזהויות שונות אלו חותרת נגד האופן ההרסני בו מציבה התפיסה האירופוצנטרית את המזרח נגד המערב או את הערבים נגד היהודים כניגודים והפכים. יש להבין את מורכבות השל הזהות היהודית-ערבית מאז ראשית הציונות מתוך התבוננות בזהויות מהן היא נותקה, ובאלו שאליהן היא חוברה- מתוך העמדתה ביחסה למכלול הזהויות האחרות ולא רק אלו היהודיות.

1. 2.     ארועי הגירוש והגילוי : ייצורה של ה"עת החדשה":המרה להראות איך השיח משתנה בדוגמת הגירוש והגילוי

ב 1492 התרחשו בו זמנית שני אירועים מרכזיים:המוסלמים הובסו ונסוגו מספרד ויהודיה גורשו,וגילוי אמריקה. ובאותה העת נכבש מה שמאוחר יותר נקרא" העולם החדש". האירועים החגיגיים לציון יובל ה-500 למסעותיו של קולומבוס עוררו תגובות נזעמות. ו"גילוי אמריקה" – ארועים שהאירופוצנטריות שלהם לא עמדה לדיון- שני ארועים אלו לא קושרו יחדיו. המאמץ היהודי הממסדי לתפוס "טרמפ" על מיתוס הגילוי של אמריקה ולהשתחל למרכז הדיון הוא נסיון עלוב להיכנס לדפי ההיסטוריה הקולוניאליסטית של אמריקה ולהשתחל למרכז הדיון. טקסי הזיכרון של שני הצדדים שנערכו באמריקות,באירופה ובמזרח-התיכון ציינו את המאורעות(גירוש, וגילוי) בנפרד. ב 1992 נערכו ארועי ה"גילוי" ו ה"גירוש" בניתוק מוחלט. ב 1492- הם היו קשורים קשר עבות. המלחמה הספרדית-נוצרית  נגד המוסלמים ונגד היהודים הייתה מחוברת פוליטית,כלכלית ואידיאולוגית לאותו ממסד שאפשר את מסע האניות של קולומבוס . השיח על המוסלמים והיהודים שהתפתח בימי התפשטותה היבשתית של ספרד, חצה את האוקיינוס האטלנטי וחימש את הכובשים באידיולוגיה של "אנחנו מול הם" . כבר בימי קולומבוס, השיח הקולוניאליסטי והאוריינטליסטי היו שלובים זה בזה, והטענה היא (אלה שוחט) שהשיח הקולוניאליסטי האמריקאי כונן בחלקו  על ידי השיח האוריינטליטסי  וזה מצד עצמו עוצב והועצם על ידי השיח הקולוניאליסטי.  מה שהתרחש בפועל היה כיבושה של אמריקה, אשר במהרה הפך את אירופה לרבת עוצמה והזניק אותה לפריחה ושגשוג. הקולוניזציה של יבשות אמריה ואירופה, ניצול המחצבים שלהן ושעבוד תושביהן אפשרו את המודרניזציה באירופה. אידיולוגיית ה" ניקוי דם" שאפה לטיהור עצמי של אירופה. ביקשה לגרש מוסלמים ויהודים או להמיר את דתם בכפייה.

הטענה שהדמונולוגיה הנוצרית-אירופאית,שראתה ביהודים ובמוסלמים שדים ושטנים,בישרה את עידן הגזענות הקולוניאלית כלפי מגוון רחב של אוכלוסיות.נקודת מבט אירופוצנטרית רואה בכל ה"אחרים" שתוארו בדרגות שונות כ"צמאי דם" "קניבלים". דוגמת הסרט המקסיקני ,הכהונה הקדושה" שבו תוארה עדות לטבח האינדיאנים ולקיחת אדמת.סוגיית המרות-הדת הכפויות ביבשת אמריקה והשעטנז התרבותי שהן יצרו קוראות תיגר על מוסדות יהודיים כמו גם על קתוליים. מוסדות אלו והאידיאולוגיה שהם מייצגים מונעים כל אפשרות לחיות בצורה מלאה ובריאה את השעטנז הזהותי.

הגדרת הזהות היהודית במושגים דיכוטומיים כמערב (בניגוד למזרח) החלה עוד עם תנועת ההשכלה .ובמיוחד מאז המאה ה-19 עם ראשית הציונות ובתפיסתה את רעיון המדינה היהודית כמייצגת לאומיות יהודית-אירופאית.

3.טראומת הביתור: "הארץ המובטחת" כגלות

רוב ארועי היובל החמש מאות ל"גירוש" עוצבו על סמך הנחות היסוד של ההיסטוריוגרפיה הציונית האירופוצנטרית. הם ציינו את גירוש יהודי ספרד כאפיזודה טרגית נוספת במסכת ההיסטוריה היהודית כרצופת רדיפות והשפלות. השיח הציוני שיבץ את ההיסטוריה האסלמית יהודית בתוך המערך של ההיסטוריה הנוצרית-יהודית. בכך הוא המעיט בחשיבות עריכת מחקרים השוואתים בין יהודי מזרח תיכון לבין מיעוטים דתיים ואתניים אחרים במזרח תיכון\צפון אפריקה. במקרה של יובל החמש מאות, הפרספקטיבה הציונית העדיפה להתמקד בקשריהם של יהודי-ספרד עם הנצרות על פני קשריהם עם האסלם הערבי, היא שרטטה מפות אירופוצנטריות המשייכות את היהודים והנוצרים למערב,ואת המוסלמים למזרח,והתעלמה מהעובדה שבעת הגירוש שגשגו קהילות יהודיות ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון האסלמיים. ארועים אלו טשטשו את הקשרים התרבותיים ההדוקים בין היהודים בספרד לבין המוסלמים. ארועי ה"גירוש" גם כאשר העלו על נס את תורכיה ,הם הבליטו את המקלט התורכי, כלומר-הלאומי ולא את המקלט המוסלמי,כלומר-הדתי, שתורכיה העניקה ליהודים הספרדים.

ייחודיותה ושכיחותה של רדיפת היהודים בכל הדורות על פי הנוסח הציוני, הופכת את כל היהודים בכל הזמנים לקורבנות, במסגרת גישה זו נחטפים יהודי-האסלם מהמרחב הגאוגרפי היהודי-אסלמי שלהם המוכפף למרחב האירופאי-אשכנזי,מטרה של גיבוש עבר הגמוני-עם הנחת יסוד של לאומיות יהודית- שינה השתקה ונרטיב ששולט שגורם למניעה של הצגתן של היסטוריות יהודיות בתוך הקשריהן התרבותיים , הממסדיים והחברתיים שאינם בהכרח יהודיים.הכפפת ההיסטוריה של יהודי-המזרח אל תוך מסגרת יהודית כללית, יוצרת מרחב קיום "אוניברסלי" עבור היהדות. לטענת שוחט את ה"זהות היהודית" יש לנסח כזהות מקפית או זהות ממוקפת, כלומר זהות המושתת על יחסים בין תרבויות שונות המחוברות ביניהן על ידי סימן מקף-תרבויות יהודיות הינן תרבויות שעטנז.הפרדתו של הרכיב ה"יהודי" מהרכיב ה"מזרח תיכוני" של יהודי ארצות האסלם העניקה לגיטימציה מוסרית,לוגית וחוקית להפרדה ועקירה של קהילות מהעולם המוסלמי.וארגונם  וניסוח זהותם לפי דגמים ציוניים אירופו-ישראלים.גם את רעיון ה"קיבוץ גלויות" אפשר להגדיר כעקירה לעתים בכפיה של קהילות מגיאוגרפיות,שפות,תרבויות והיסטוריה במטרה ליצור לאום. שרטוט דיוקנו של הערבי-מוסלמי בדמות המדכא של יהודי-אירופה מטשטשת את עקבות הממדים הקולוניאלים שבציונות ומצדיקה את נישולה,גירושה ומחיקתה של היישות הפלסטינית.ישנה סתירה בשיח הציוני-  הפרדוקס הוא שהציונות שמה לה למטרה לסמן את סופה של הגלות  שיקפה אידיאולוגיה זו נטייה גאופוליטית המופנת כמעט אך ורק כלפי המערב, למרות שיהודי אירופה היו קורבנות של האוריינטליזם האנטישמי, הפכה הציונות באופן אירוני למוציאה לפועל של גישות אוריינטליסטיות כלפי המזרח בכללותו.

הציונות – כמה הדגשים:

א.     הציונות הציבה את עצמה כשלוחה אירופאית במזרח התיכון הנושאת את דגל הנאורות והקדמה, השיח הסוציאליסטי הומניסטי הסווה את הפער המעמדי שבין יהודי העולם הראשון לבין אלה מהעולם השלישי.

ב.     כבר מהעשור הראשון של המאה ה-20 נתפסו יהודי ארצות ערב ככוח עבודה זול שיוכל להחליף את הפלאחים הפלסטינים-כך התאפשרה רמיסת זכויותיהם של הפלאחים על האדמות שאותן עיבדו. הציונים תיאור את אנשי ארצות-ערב ככאלו שבאו ממקומות מפגרים ונחלשים.

ג.      הציונות השתקפה  כמי שתגאל את ארץ ישראל ואת יהודי-המזרח מיידי הערבים.

ד.     השיח הציוני המציא את היהדות כמערביות ופרש את מושגי המערב והמזרח כשני קטבים מנוגדים- היה חשש שמרחב זה יערער את ניסוחה של היהדות כמערבית

ה.    ה"יהודי הגלותי" היה חסר שורשים,נע מפה לשם נמצא כמי שחי "מחוץ להיסטוריה" כגואלו הגברי של היהודי הגלותי,דמות הצבר הופיעה בספרות העברית כשלילת דמות "היהודי הגלותי"  כל ביטוי חלש דמה לגלותי. הציונות ראתה את עצמה כמגלמת אידיאלים הלאומיים,האירופאים שמוגשמים מחוץ לאירופה-במזרח-וכמיישמת אותם על אותו עם שנודה מאירופה-היהודים. המזרח נתפס גם באופן דו ערכי  וזוהה עם "נחלשות" ו "פיגור" ומצד שני הוא סימל  את השיבה  למקורות גיאוגרפיים ולהתאחדות עם ההיסטוריה התנכ"ית. בניגוד ליהודי ה"גלותי" נטול השורשים,הערבי נמשל למי שהכה שורשים בארץ,דיוקנו של הערבי כדמות מקראית האדירה אותו כמושא לחיקוי עבור הנוער הציוני בפלסטין\ישראל

   פני הארץ "עוצבו מחדש, הנוכחות היהודית-עברית בבטן האדמה העניקה לגיטימציה מוסרית וחוקית לסילוקם של אלה על פני האדמה-הפלסטינים

4.צלקות החלוקה:

כדאי לבדוק את האופן בו מייצגת הציונות את פלסטין בהשוואה לסיפורי התיישבות קולוניאליסטים אחרים. פלסטין קשורה לנרטיב של "אמריקה"-שתחילתו עוד מימי קולומבוס-בכמה מובנים: השיח הלאומי הציוני עוכל טוב יותר בארה"ב,משום שהסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו נוגע בכמה עצבים היסטוריים רגישים בתוך "אמריקה" עצמה. הנרטיב הציוני שהציג את שחרורם של היהודים מאירופה, חפף בצורות רבות את תפיסת ההיסטוריה של הפוריטנים. "אמריקה" קושרה סמלית לצו אלוהי על פיו מגשימים המתיישבים חזון תנכ"י. ה"עולם החדש" במזרח התיכון,כמו ה"עולם החדש" באמריקה,עסק ביצירת "אדם חדש".דמות הצבר כאדם (יהודי-עברי)חדש במקבילה לדמות האמריקאי החדש שכונה על ידי מספר מבקרי ספרות אמריקאים "אדם אמריקאי". לאבות טיפוס של "אדם" האמריקאי ושל הצבר הוענקה הזכות האלוהית המיוחדת לקרוא בשם לכול הסובב אותם. אולם המושגים "אדם" ו"צבר"-הדחיקו מספר עובדות מכריעות: ראשית, לפני הופעת "אדם" או ה"צבר" היו גם ציוויליזציות אחרות ב"ארץ המובטחת"-המתיישבים לא ממש פרקו מעליהם את מטענם התרבותי מה"עולם הישן"- כלומר גישתם ותפיסתם  האירופוצנטרית. דימויים כמו "קרקע בתולה" משמע אין לה בעלים לכן היא דומיינה כזמינה לביתוק והפרייה. אך הרי הקרקע שאליה הגיעו המתיישבים הייתה כבר מיושבת ופורייה והרי הניבה עבור העמים היליידים פרי- עובדה שלא מנעה מהכובשים לתארה כבתולה כ"טבע שטרם נגעו בו". היחס הכפול לאדמה, יחס הקשור לאמביוולנטיות של הציונות כלפי ה"מזרח"-מצד אחד, כמרחב המסמן את המקורות היהודיים במזרח, ומצד שני כמרחב המסמן את הגשמת תרבות ה"מערב". אותו תהליך היסטורי שנישל את הפלסטינים מרכושם ,מאדמותיהם ומזכויותיהם הפוליטיות-לאומיות היה קשור בחבל טבורו לתהליך שהביא לעקירתם של ערבים-יהודים מרכושם. יהודי ארצות ערב נקלעו לסיטואציה בה לא הורשו לטפח את זיכרונות השתייכותם לארצות שמעבר לנהר הירדן.העובדה שאיש מקרב הפלסטינים והיהודים בארצות ערב לא נשאל אם ברצונו להיות מוחלף מצביעה על סיפור טיפוסי נוסף בהיסטוריה של תכנית החלוקה הקולוניאלית.נוצר מצב בו התערער עולם המושגים של היהודים-ערבים:רובם היו נתונים בטשטוש ובדיס-אוריינטציה לגבי משמעותם המדוייקת של אותם תהליכים סוערים שהם ניצבו במרכזם.

מתוך נק' המבט הציונית,הייתה חשיבות מכרעת למחיקתו של המימד הערבי אצל יהודי המזרח, משום שמזרחיותם\ערביותם הטילה ספק בהגדרותיו ובגבולותיו של הפרוייקט הלאומי והאירופו-ישראלי, הקשר התרבותי העמוק אותו חלקו יהודי המזרח עם העולם המוסלמי-ערבי איים מלכתחילה על הציונות כמייצגת של לאום יהודי אחיד. מתוך חשש מפני פלישת המזרח אל המערב,ניסה הממסד הישראלי לדכא את מזרחיותם של יהודי ערב והאיסלם כחלק מהמאמץ להפיכת הלאום הישראלי למערבי ולסימון גבולות זהות ברורים בין יהודים כמערביים וערבים כמזרחיים.

ה"אוסטיודן"– יהודי המזרח. מאז פגישתה  בפעם הראשונה של יהודים מזרחיים בפלסטין הביעה הציונות סלידה מהם.הממסד הישראלי ניסה באופן שיטתי לבער את מזרחיותם של היהודים ה"אחרים" בדרכים שונות,כמו למשל: על ידי דחיקת ההיסטוריה שלהם לשוליים בתוכניות הלימודים, או על ידי הפיכתן של התרבות המזרחית ופעולות המחאה הפוליטיות המזרחיות לבלתי נראות בתקשורת.

5. המצאת המזרחים :אל מעבר ללאומי

שני דורות מאז העקירה מארצות ערב,ובגלל הסכסוך המתמיד עם ישראל,הפך  הערבי –היהודי ליישות בעייתית גם בשיח הלאומי-הערבי.במקרה המזרחי,חוסר הנכונות לראות את הסממנים הערביים הוא בעייתי משום שהמזרחיים עדיין מצויים במרחב הגאוגרפי המזרח-תיכוני ולא ביבשת אחרת. עם הופעת הקולוניאליזם והלאומיות באזור,החל תהליך שונה. יהודיות וערביות נוסחו כתפיסות לאומיות במושגים היסטוריים חדשים. במאבקים לסיום הכיבוש הקולוניאלי ,אוכלוסיות העולם השלישי הגדירו את עצמן על הבמה הבין לאומית באופן שמתמצע אל הגדרות אידיולוגיות אירופוצנטריות לפיהן לאום הוא יחידה הומוגנית אחידה. מה שהפך את סיפורם של היהודים-הערבים למסובך יותר מאשר של מיעוטים אחרים בעולם המוסלמי-ערבי,היה עליית כוחה של תנועה לאומית אחרת-הציונות-שטבעה מעמד יהודי מקיף והגדירה זהות יהודית.הנוקשות של שני לאומים אלו הציבה את היהודים-העברים במסגרת של שני נרטיבים מנוגדים אשר לא היו מסוגלים להכיל את הסתירות שזה עתה הומצאו.השיח הערבי-לאומי,ללא ביקורת עצמית מוחק את הנסיבות ההיסטוריות שיצרו את הפליטים-היהודים-ערבים ואת אחריותו ביצירתם, הוא גם מתכחש לאפשרות של קיומה של זהות יהודית-ערבית בתוך המסגרת של מדינת ישראל.

בהקשר זה, אין זה מפתיע שסיפור הגניזה הוא הערת שוליים בתרבות המצרית. הגניזה כעדות לתרבות יהודית-ערבית הפכה לקורבן של שכחה בה לוקה התרבות הערבית העכשווית. שכחה זו הזינה הן את הסירוב הערבי והן הישראלי לקבל את הישות ההיברידית,היהודית-ערבית.

חקר הגניזה עצמו עוצב בהקשר של עידן ההשכלה האירופאי והלאומיות הציונית שראתה ביהודי הלבאנט כ"אחרים".במסגרת יחסי כוח לא שוויוניים אלו, הייתה זו עבודתם של חוקרים אירופו-יהודים שהעניקה משמעות ותכלית לאומית לקולוניזציה של הגניזה. יוצרי הגניזה עצמם,היהודים-הערבים העקורים מצאו את עצמם ואת ילדיהם שנים מאוחר יותר בישראל בתוך מערכת חינוך ממלכתית לומדים את תולדות העם היהודי ללא הקדשה רבה להיסטוריה שלהם.

לסיכום: כדי לעמוד על מורכבותה של הזהות היהודית-ערבית יש להפעיל מסגרת מחקר בין תחומית.תוך שבירת הגבולות שהציבו הנרטיבים הלאומיים. בישראל המונח "מזרחים" מלבד היותו מסמן של זהות כמכנה משותף של מוצא ומיקום במערך החברתי-הוא גם מזמן של שיח ביקורתי. מושג המזרחיות מצביע על יישות היברידית שנוצרה כתוצאה מהעקירה מארצות –ערב ומהאסלם וכן מתוך וביחס לציונות. בכוחה של בחינה ביקורתית של השיח הלאומי לפתוח מרחב תרבותי לזכרונות אסורים ולהרהורים גלותיים.