סטיבן לוקס על הכוח הפוליטי

אחת השאלות החשובות והמעניינות ביותר במסגרת תחומי העיסוק של הפילוסופיה הפוליטית היא שאלת מהותו של הכוח הפוליטי ויחסי הכוח בחברה. הפילוסוף סטיבן לוקס מציע דיון מרתק בנושא הזה היוצא מבחינה של הגדרות מסורתיות של כוח הרואות ביחסי כוחות מצב עניינים בין אדם א' לבין אדם ב' בו א' גורם ל-ב' לנהוג באופן שאחרת לא היה נוהג, כלומר כנגד רצונו וכנגד האינטרסים שלו.

הפילוסופים הובס וכן רוסו למעשה הלכו בעקבות תפיסה כזו של כוח פוליטי בכך שראו את החברה כהתארגנות שמטרתה להיטיב את מצבם של בני האדם דרך הפעלת כוח עליהם הגורם להם לוותר באופן וולנטרי על חלק מהזכויות והאינטרסים שלהם לטובת קיום טוב יותר במסגרת של חברה יציבה ומשגשגת.

אולם תפיסה מורכבת יותר של כוח פוליטי רואה על פי סטיבן לוקס את יחסי הכוחות כסך יחסי הכוח המתקיימים בין בני אדם שונים וכיסוד המתפרש בצורה בלתי שווה בחברה מה שמאפשר לגורמים מסוימים בה (כמו מוסדות שלטון) לכפות את רצונם על גורמים אחרים (כמו קבוצות מיעוט).

הפילוסופיה הפוליטית חלוקה במידה רבה בשאלה האם הפועלים השונים בחברה מודעים לאינטרסים שלהם, שאלה שעליה ישיב קרל מארקס בשלילה נחרצת שכן לטעמו חלק מהפעלת הכוח על ידי בני אדם מתבצעת בצורה אידיאולוגית כך שהם סבורים כי האינטרסים שלהם הם למעשה מה שמישהו אחר רוצה שהם יאמינו.

סטיבן לוקס מחלק את הגישות השונות להגדרת כוח פוליטי לפי המימדיות שלהם. גישה חד ממדים כלפי כוח פוליטי שוללת את קיומם של יסודות "עמוקים" מאחורי פעולות של בני אדם ולכן היא נותנת דגש אך ורק לתופעות ולא למניעים או רצונות, שכן מניעים ורצונות, על פי גישה זו, הם למעשה מעשים. תפיסה אחרת גורסת כי הספרה הפוליטית אינה חזות הכל במארג הכוחות בחברה שכן ישנם שחקנים שאינם לוקחים בה חלק, בעיקר קבוצות מיעוט המודרות ממנה שעליהן פועלה הכוח הפוליטי בצורה החריפה ביותר. בשתי הגישות הללו הגישה הבסיסית ביותר לתפיסה של יחסי כוחות בחברה היא זו הרואה בכוח כדבר מה שמופעל כל אימת שיש קונפליקט או ניגוד אינטרסים בין שני גורמים. הגישה השלישית שמציג לוקס היא הגישה התלת-מימדית הניאו-מרקסיסטית שהופכת את הגדרת הכוח הפוליטי ממשהו הפועל רק במקרה של קונפליקטים אל תפיסה של כוח פוליטי בתור משהו שלמעשה מונע קונפליקטים בחברה והוא פועל בכדי לעצב את רצון הפריטים בחברה כך שיתמכו בסדר החברתי הקיים כנגד האינטרסים האישיים שלהם. כאן הכוח אינו נתפס בתור משהו שמתנגש עם הרצון הפרטי, אלא למעשה בתור משהו שיוצר אותו.

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

עוד דברים מעניינים: