וולטר בנימין \ יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני -תקציר וסיכום
ראה סיכום קורס מלא: תרבות פופלרית – סיכומים
סיכומים, עדכונים, דברים מעניינים והרבה ידע בקבוצת הפייסבוק שלנו (לא תפרגנו בלייק?)
יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני
הניתוח של וולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (לעיתים מתורגם גם כ"שעתוק מכני") מתחיל במשתנה החברתי שמהווה את ההקשר הרחב: ההנחה היא, שערך האומנות נובע מההקשר החברתי שלה. בנימין הסתכל על הטכנולוגיה כמו שמרכס הסתכל עליה, בהקשר של מבנה העל: הטכנולוגיה יוצרת את השינוי. זהו ניתוח מטריאליסטי ומרקסיסטי. התזה של בנימין אומרת : "כי הטכניקות החדשות ואופני הקליטה החדשים הקשורים בהם מבטלים את המושג הבורגני של אומנות אוטונומית ובעלת הילה. שכן, משעה שמשעתקים את יצירת האומנות שעתוק המוני והיא מיועדת לשעתוק כזה, היא מאבדת את מעמד החד-פעמיות שלה, את הכאן והעכשיו המהווים את האותנטיות ואת ההילה שלה, ונשלטת ע"י תנאי השעתוק".
הטיעון המרכזי של וולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני":
ערכה של יצירת האומנות השתנה בכמה שלבים עיקריים במהלך ההיסטוריה ותולדות האמנות, כתלות בהקשר החברתי שלה –
גלגולי ההקשר החברתי הדומיננטי של יצירת האמנות : דתי > אותנטי > פופולארי
תהליך של חילון. ירידה של הדת. אירופה בתקופת הרנסאנס ובתקופה המודרנית. האמנות כבר לא משרתת את הדת אלא מקבלת את ערכה מהקשר שבין האמן (שגם מציג) והקהל. לדוגמא, תיאטרון על סוגיו השונים. טענתו של בנימין היא שיצירות אמנות שהתפתחו בתקופה זו, ערכן נמצא באותנטיות- שמייצגת את ההקשר החד פעמי, הספונטאני והמשתנה מעבר לזמן ולמקום, ובהתאם לקשר בין המציג לקהל.
שלב השעתוק המכאני: שלב בו יצירת האומנות נכנסת לתוך המסחור, הופכת להיות סחורה. בנוסף לאמנות מתפתחת תעשיית תרבות. שלב זה מותנה בטכנולוגיה מתאימה. השעתוק המכאני אינו יכול להתרחש ללא טכנולוגיה מתאימה- דפוס, צילום… היא הכוח שמאפשר מעבר לשעתוק טכני-מכני. כשהמעבר מתבצע והטכנולוגיה מאפשרת שעתוק, לכוח הזה יש משמעות מסחרית והייצור הופך לחלק מהשוק, לחלק מההיצע והביקוש.
גם בשלב 1 וגם ב-2 האמנות מייצגת משהו שנעשה שלא לצורך מסחרי-דתי/חברתי, בשלב השני האומנות היא חד פעמית ולא משוכפלת, ובזה מתבטאת האותנטיות שבה- המפגש החד פעמי בין השחקנים לקהל. בשלב זה יש כבר מקור והעתק. בשלב ה-3 הערך של יצירת אומנות זה הערך שהשוק נותן לה, הרייטינג. אין אותנטיות.
פירוט של השלבים השונים:
בשלב הדתי – האורה (הילה) היא מאגית. יצירת אומנות שמקבלת את ערכה מהדת, יש אורה מאגית והיא חזקה באופן מיוחד כי אנו מייחסים ליצירה האומנותית משמעות מיסטית, דתית ולא לשם רווח כמשהו ממוסחר. היא נוצרה במקור כחלק מפולחן וחלק מהקשר דתי. כאשר נוצר ביוון העתיקה פסל של וונוס ואנשים מביאים לו מנחות אז יש לו ערך פולחני דתי. בשלב הזה ההילה היא בשיאה.
בשלב החילוני – האורה היא אותנטית, האומנות מקבלת את משמעותה בהקשר חילוני. הערך שאנו נותנים להילה נובע מהיצירה עצמה- העובדה שהיא ייחודית במינה (מונה ליזה "האוריגינל" בלובר). דוגמה אחרת היא תיאטרון: יצירת אמנות שמקבלת את ערכה מהחד פעמיות, בה לכל צופה יש פרשנות קצת שונה, והאורה נובעת מכך שההצגה עצמה משתנה כל פעם. כאשר הפסל היווני של וונוס מוצג בעת המודרנית במוזיאון אז אנו עדיין מזהים אותו כאותנטי אבל הוא כבר מחוץ להקשר הפולחני שלו ולכן ההילה שלו חלשה יותר. בשלב הזה ההילה של היצירה נובעת מן מאותנטיות שלה, מתוך המשמעות הסמלית שלה.
בשלב הפופולארי – ניכור מהאורה, אובדן האורה יחד עם אובדן האותנטיות. שלב של תרבות פופולארית, שמבוססת על שעתוק מכאני. הרעיון המסחרי, במובן של הפצה ושכפול האומנות. כבר אין אורגינל אלא רק שכפולים רבים. היצירה בנויה על בסיס טכנולוגי של שכפול. ברגע שאומנות נעשית בהמון עותקים, אז קורה לה משהו, היא עוברת שינוי וההילה פחות חזקה. ניכור השחקן מהמכשור שמצלם אותו. המצלמה הופכת את השחקן לאחר, ואת הקהל למציצנים. ערך הרייטינג מעצב את טעם ההמון והופך אותו לשטחי יותר ויותר.
לסיכום, יש כאן רצף ש לשלושה שלבים כרונולוגיים שבכל אחד מהם יש ערך שונה ליצירת האומנות למרות שלכל תוקפה יש את הדגש שלה, ניתן לראות שרידים של התקופה הקודמת גם בתקופות המאוחרות. בכל מקרה יש דעיכה הדרגתית של ההילה משלב לשלב.
קטעים נבחרים מהמאמר:
פרגמנט א': "עקרונית היה אפשר לשעתק את יצירת האומנות מאז ומתמיד, כל מה שהאדם עיצב ניתן לחיקויים ע"י אחרים…" בשעתוק, הכוונה לשכפול טכנולוגי ולא לפירוש המקובל במרכסיזם.
פרגמנט ב': "אף השעתוק המושלם ביותר חסר דבר אחד…" מצד אחד יש מראה של העמימות והקושי להבין למה התכוון בנימין, ומצד שני במשפט זה יש קסם מסוים. בנימין מנסה להגדיר את ההילה של יצירת האומנות, הנוכחות החד פעמית של המקום בו היא נמצאת. טענתו היא כי השעתוק פוגע בהילה זו.
פרגמנט ד': "פסל עתיק של ונוס…" לפסל זה היה בקרב היוונים הקשר מסורתי דתי. בנוסף היה לפסל גם הקשר אותנטי- מנותק מהערך הפולחני הדתי, אבל נותן לה ערך של אותנטיות, שיש רק יצירה אחת ויחידה- גם עבור הכמורה של ימה"ב שלא האמינה, ידעה שהפסל הוא אותנטי, שיש רק פסל אחד. "תפקודה הפולחני גם יהיה מתווך ניכר עדיין גם בצורות החילוניות ביותר…" ביקור במוזיאון כדי לראות יצירה הוא פולחן מחולן, היצירה כבר איננה חלק ממשהו דתי אך אנו עדיין סוגדים סגידה חילונית ליצירה וליופי שהיא מייצרת.
