ג'נוסייד -סיכומים: רצח העם הצועני – רקע היסטורי
מתוך: ג'נוסייד (רצח עם) – סיכומים
סיכומים, עדכונים, דברים מעניינים והרבה ידע בקבוצת הפייסבוק שלנו (לא תפרגנו בלייק?)
הגנוסייד הצועני- הצוענים הם קבוצה אתנית שפזורה ברחבי אירופה וביבשות אחרות. מקורה בצפון הודו, שפת הרומאני היא שפת הסנסקריט העתיקה. עד העת האחרונה היו חסרי תודעה היסטורית, חסרי תרבות כתובה ולכן מקורם ההודי נשכח. בעבר היו נגנים נוודים, רומנס בשפת הסנסקריט- אדם בעל מעמד נמוך המתקיים משירה. במאה ה-18, גילו בלשנים שמקור שפתם היא הודו-אירופית. התרבויות בהן עברו הותירו בהם חותם בשפתם מילים מפרסית ומיוונית. לא ידוע מדוע עזבו את הודו. גם מקורות אחרים לא מסבירים זאת. הם נטשו גם את האימפריה הביזנטית ונדדו מערבה. במאה ה- 14 וה-15 הם נפוצו באירופה, נדדו במעגלים קבועים. ברומניה וביוגוסלביה לשעבר מצוי ריכוזם הגדול ביותר. למרות היעדר שימור ההיסטוריה שלהם, הם שמרו על זהותם הייחודית, מבחינתם מי שאינו צועני הוא גאדג'ה (בדומה לגוי אצל היהודים) והם מזלזלים בו, התנהלות שרימזה על תחושת נחיתות. ישנן קבוצות צועניות שונות שלכולן גם מאפיינים משותפים. תרבותם מותשתת על שפה, מנהגים, מבנה חברתי ואורח חיים ייחודיים. כשהגיעו לגרמניה במאה ה-15 הציגו עצמם כנוצרים אך בפועל שילבו סמלים הודים בסמלים נוצרים. אימצו גם פולחנים נוצרים. בגרמניה הקבוצה הצוענית הגדולה ביותר = הסינטי. צוענים בגרמניה עד הנאציזם: הסינטי הגיעו במאה ה-15 אחריהם היגרו קב' צועניות נוספות המכונות בני הרומה. יש בין הקב' הבדלים שפתיים ותרבותיים. רבים מהם חיים את המסורת עד היום. המשפחה המורחבת היא החברה הבסיסית ביותר התאגדותן יוצרת בתי אב שמתקיימת כאוטונומיה פנימית כמה בתי אב = שבט צועני. בכל בית אב- ראש משפחה שמשמש בורר ומעניש. מכריע בכל הנושאים. הם חיו בגרמניה במסלולי נדידה קבועים ויצרו זיקה לאזורים מסוימים. הם הפכו בסופו של דבר לחלק מהנוף הגרמני הכפרי של ימי הביניים. עסקו בבידור, סחר בסוסים, מלאכות זעירות ואמונות טפלות. התקיימו בתנאי מצוקה. לא החזיקו רכוש, הקשים הביאו אותם לקיבוץ נדבות מרמה וגניבה. החברה המיושבת הנוצרית לא ראתה זאת בעין יפה. ביטויי המצוקה נתפסו כסמל הרוע. מ"תור הזהב" לעידן הגירושים והרדיפות: במאה ה-15, סיפרו הצוענים כי הם במסע כפרה של שבע שנים. טענו שמקורם במצרים. הם התחזו לעולים לרגל כשבידם תעודות חסות מנוצרים שהאמינו להם. תקופה זו הייתה מבחינת הצוענים "תור הזהב" של הצוענים באירופה אולם במאה בסוף המאה ה-15 היחס השתנה ועד המאה ה-18, הוצאו צווים נגדם. הראשון היה הקיסר הגרמני. הצווים פקדו על עזיבתם ואיימו עליהם שדמם יותר. אך אלו לא השפיעו על עמדת הצוענים. במאה ה-16 הואשמו בריגול והוצאו נגדם צווי גירוש, אך אלו לא נאכפו כראוי. תום מלחמת 30 השנים, במאה ה-17, נותקה אירופה הקתולית מאירופה הפרוטסטנטית, עקב המלחמה נותרו נוודים רבים והוחלט לגרשם (ביניהם הצוענים). עילת הרדיפה הייתה היותם נוודים ולא צועניותם. במאה ה-18 הוצא צו שהורה לשלוח ילדי צוענים ללמוד מקצוע למנזרים ולבתי יתומים. בשנים אלו התגבשו מנגנונים של מדינה וזו לא ידעה כיצד להתמודד עם הנוודים חסרי הגבולות. רק בנסיכויות גדולות ננקטו צעדים משמעותיים. ככל שהתחזקו מנגנוני המדינה כך התקשו הצוענים לחמוק מהם.
תקופת ההשכלה ומדיניות מודרנית כלפי צועני גרמניה- רוח ההשכלה הביאה עימה את ביטול הענישה האכזרית והצווים הכפויים וטענה כי יש לשלבם בחברה. 1762, הוחלט לגייס צוענים למליציה, חלק משאיפה לשילוב. אצל הגרמנים לעומת זאת, לא התקיימו יוזמות כאלה. הוגי דעות במאה ה-18, תקופת ההשכלה קראו ל"תקן" אותם, טענו כי הבעיה היא חינוכית סביבתית. המדינה שמה לעצמה למטרה לקבע את הצוענים שלהם למקום אחד. העונשים הקשים הוחלפו בפיקוח. שאלת אזרחותם בגרמניה- המדינה במאה ה-19 רוצה לפקח על אזרחיה. גרמניה רוצה לאזרח את צועניה אך לא להגדילם מספרית ומכאן מפרידה בין צוענים מקומיים לזרים. המקומיים נחשבו לקבוצת סעד. יש כאן סתירה פנימית- מצד אחד הם נחשבים אזרחים ומצד שני הם מופלים.
שילובם נעשה בשתי דרכים: * פיקוח הדוק. * חינוך. הם נדחו מחשש שיהוו עול כלכלי, במיוחד בקהילות שהיו עניות בכל אופן. השלטון המרכזי ניסה להגבילם ע"י נתינת רישיונות של עוסקים נודדים, אולם לאלו שלא קיבלו רישיון לא ניתנה תעסוקה חלופית. עונש על עיסוק ללא רישיון- מאסר או גירוש מהרייך. שילוב ע"י חינוך נעשה בעזרת הפרדת ילדים ושליחתם לביה"ס מקצועי. נערים שסיימו ללמוד נדחו ע"י החברה ונאלצו לשוב לדרך הוריהם. הידוק מדיניות הפיקוח בקיסרות הגרמנית וברפובליקת ויימר- כישלון הפיקוח של תנועת ההשכלה הוביל לשינוי בגישה, מגישה סביבתית מקבלת לגישה גזענית דטרמיניסטית. נוצרו קונפליקטים בין השלטון המרכזי (שלא הנפיק רישיונות עבודה) לבין השלטונות המקומיים שהנפיקו. המודרניזציה והתיעוש פגעו בפרנסה המסורתית. צוענים קיבלו סעד בתנאי שיושבו קבע. הם שוכנו בשכונות עוני. זרותם והדעות הקדומות הקשו על היציאה מהעוני. בשל כך, נדחפו לפשע שבלאו הכי התקיים בחייהם המסורתיים. כך, תרבותם המשיכה להתקיים והם המשיכו להיתפס זרים. תורת הגזע ומקומם של הצוענים: בסוף המאה ה-19, מפורסמים רעיונות מתורת הגזע. בשונה מגישתה של תנועת ההשכלה, תורת הגזע טענה שאורח חייהם של הצוענים נובעת מתכונות מולדות ולא מהשפעות הסביבה. בדומה ליהודים שנתפסו ערב רב של עמים אסייתים נחותים. אולם בהקשר ליהודים האנטישמיות בעלת פוליטי ואילו הצוענים מתבססת רק על שוני תרבותי. בצד הגישה האנטי-צוענית (הצוענים כשילוב של עמים נחותים), התקיימה גם הגישה הרומנטית שראתה במקורותיהם "ארים" ורצתה להגן עליהם, לתומכי הגישה הרומנטית הוקמה גם אגודה. התפיסה הזו קישרה את הצוענים עם התקופה הטרום מודרנית בה הגזע לא היה עדיין מנוון בשל התיעוש. גישה זו התבססה על תיאוריות בלשניות אנתרופולוגיות שמצאה קשרים בין השפות. הגישה האנטי צוענית לעומתם טענה כי הצוענים קרובים יותר ליהודים מאשר לצוענים. חוקרים אתנולוגיים טענו שהקשר נעוץ בשפה ההודו-אירופית, אך במהלך השנים התערבבו עם עמים אחרים. החל מסוף המאה ה-19 הוקמה סוכנות ידיעות במטה המשטרה במינכן בו נאספו ידיעות לגבי הצוענים ברחבי בוואריה. כך עקב הרייך אחר צועניו עוד טרם מלחמת העולם השנייה. הם הואשמו בריגול. עם סיום מלחמת העולם ה-1 גדל מספרם של הקבצנים ברחובות. מה שהוביל להוצאת צווים חדשים. נחקקו חוקים למלחמה בצוענים ובמובטלים. חוק למלחמה בפשע, כבעיה תבארותית- חברתית שיש לפתור. אך החוקים לא פנו ישירות לצוענים כקבוצה, אלא לאורח החיים הנוודי. החוקים כרכו את הצוענים עם נוודים אחרים. החוק חייב כל צועני לעבוד במשרה קבועה, הוקמו בתי תיקון (בפועל בתי סוהר). החוק אפשר לרשויות מרחב פעולה כנגד הצוענים. החוקים הללו ראו בצוענים חלק מציבור אנטי-סוציאלי. עד היום כך מוגדרים הצוענים. התפיסה האנטי-סוציאלית מתקשרת לרעיונותיו של לומרזו בדבר הקשר בין ניוון לפשיעה. במאה ה-20 מתמקדים בתורשה.
סוף רפובליקת ויימר- יש רצון לפתור את בעיית הצוענים משתכללים אמצעי הרישום והפיקוח. מוצא חוק לאיסוף תביעות אצבע לכל צועני מעל גיל 6. הרישומים מתקופת ויימר ישמשו את הרשויות בתקופת הרייך ה-3. צוענים עם אזרחים היו רשאים לעבוד, לעומתם צוענים ללא אזרחות יכלו לעבוד רק ברישיון. יש החרפה שתדרדר עד לתקופת הנאצים שיוסיפו גם אלמנט רצחני.
