המחשבה המדינית של אפלטון

מבוסס על: רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית \ שלמה אבינרי

מן המפורסמות בדיון אודות אפלטון הוא הקושי בהבחנה בין דעותיו שלו לבין אלו של מורהו סוקראטס שבפיו שם אפלטון את כל משנתו. את פועלו של סוקראטס כנגד הסופיסטים ניתן לתאר דרך הסכמה עם אמרתו המפורסמת של פרותגורס בדבר היותו של "האדם מידת כל הדברים", אם יציאה כנגד טענתם כי לתשובות ניתן להגיע בדרך של התפלמסות ציבורית וסברתו כי הדרך היחידה היא החקירה הפילוסופית. סוקראטס הקפיד להעמיד בספק את כל המוסכמות של בני דורו ולערער עליהן.

המודל המדיני של אפלטון (בספרו פוליטיאה) נסמך ראשית על תיאור טיבו של האדם המחולק לשלוש מידות שנמצאות בכל אדם אך לא במידה שווה: התבונה, אומץ הרוח והתאבון או התאווה. המינון בין מרכיבים אלו משפיע על יכולתם לשמש כהוגים, מנהיגים ואנשי מעשה. כך דמוקרטיה מלאה מערבת בשלטון אנשים שאינם מוכשרים לכך, ואפלטון סבור כי המשטר הטוב ביותר הוא זה המפקיד את ההחלטות בידי אנשי התבונה בלבד שיעברו הכשרה מיוחדת בהתאם לתפיסת המומחיות שירש מסוקראטס. לכן יש המייחסים את ראשית הטוטליטריות לאפלטון. אלמנט קיצוני נוסף בהגותו המדינית של אפלטון הוא הצעתו לשלול מהמעמדות השולטים את האפשרות להחזיק בקניין או משפחה, בכדי שלא יקבלו החלטות המבוססות על תועלת אישית אלא יפעלו רק על פי מה שהתבונה מחייבת, קרי, משטר קומוניסטי. אפלטון אף מפרט אילו סוגים של ספרות ואמנות רצויים במדינה האידיאלית שלו, וקובע קריטריונים של צנזורה חמורה. מימד טוטליטרי נוסף בהגותו המדינית של אפלטון ב-"פוליטיאה" הוא ההסתמכות המוחלטת על שיקול דעתם של השליטים שחופשיים להחליט ככל העולה על רוחם ללא מגבלה חוקית והוא אף מתיר לטפח מיתוסים כוזבים בקרב האוכלוסיה בכדי לקבל את תמיכתה במשטר שאינו נבחר.

אך בכל זאת ישנם הבדלים בין אפלטון ובין הקומוניזם הטוטליטרי. ראשית, הקומוניזם של אפלטון מתייחס רק למעמדות השולטים בחברה, להבדיל מהטוטאליות של הקומוניזם המודרני. שנית, אצל הקומוניסיטים חלוקת הקניין היא שקובעת את טיבה של המדינה, ואילו אפלטון מבקש לבטל אותו בכדי שלא יפריע להתנהלותה התקינה וישפיע על הפוליטיקה שלה. בסופו של דבר ניתן גם לראות את המדינה של אפלטון כתיאוריה נורמטיבית שאינה מתיימרת להיות דיסקריפטיבית ומשמשת רק כנקודת התייחסות לבחינת המדינה הממשית.

מתוך: דיונים נבחרים על מחשבה מדינית

ראה גם: השוואה בין המחשבה המדינית של אפלטון ואריסטו

מבוא לפילוסופיה של אפלטון מתוך סדרת "הפילוסופים הגדולים"

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.

מלינובסקי והדת כמנגנון התמודדות

מלינובסקי רואה בדת מנגנון להתמודדות עם חוסר ודאות וחרדה. היא אינה נעלמת עם הקדמה, אלא מתאימה את עצמה לצרכים של האדם, וממשיכה לספק תחושת ביטחון ומשמעות גם בעולם המודרני.

עוד דברים מעניינים: