מבוא לסוציולוגיה: ריבוד חברתי על פי הפונקציונליזם
ראה: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
ריבוד – בא מהמילה רובד
ריבוד חברתי – מתייחס לשאלות של אי שוויון – מבחינת האופן שבו אי שיוויון מתקבע ומועבר מדור לדור. כלומר אנחנו מדברים על ריבוד כתופעה שהיא יציבה, ואנחנו מדברים על מושג השיעתוק (העברה בין דורית מדור לדור של מיקום במערכת החברתית כאשר ההעברה הזו נתפסת כלגיטימית).
הפונקציונליזם בסוצויולוגיה מדבר פחות על ריבוד ומנגנוני שיעתוק, ויותר על "מוביליות" על הצד השני של תהליכי הריבוד. מוביליות – ניעות חברתית, מעבר בין רובד לרובד.
המושגים של ריבוד שיעתוק וניעות אלו מושגים שאנחנו חושבים עליהם יחד. תמיד נשאל על מערכת ריבודית – באיזו רמה המערכת הזו משעתקת את עצמה מדור לדור, ובאיזו מידה תיתכן בה מוביליות.
ריבוד חברתי בפונקציונליזם:
ברוב החברות, מאז המפכה הצרפתית, שוויון חברתי (או לפחות שוויון הזדמנויות) נחשבים לחלק מאוד מרכזי וחיוני לקיומה של דמוקרטיה ושל חברה צודקת. שוויון ביחד עם חירות ואחווה הם הערכים הבסיסיים שסביבם התארגנה המהפכה הצרפתית. לעומת זאת כשאנחנו חושבים על החלום האמריקאי, בעיקר בשנות ה 50, שבהן החברה האמריקאית רואה את עצמה כחברה צודקת פתוחה ולא מעמדית {לא ברורה המטרה של הפתיחה הזו…} – אנחנו יכולים להבין מדוע שכשהפונקציונליזם רואים שבכל זאת אי השוויון עדיין מתקיים בכל חברה וחברה, וכל חברה וחברה מרובדת, כאשר הפונקציונליסטים מוצאים ומזהים את הנתון הזה הם שואלים את עצמם את השאלה – איזו פונק' ממלא אי השוויון? למרות שאנחנו שואפים לשוויון אנחנו מוצאים אי שוויון, ולכן הפונק' ינסו להבין את הפונקציה שאי השוויון ממלא (שכן הוא חייב להתקיים בכל חברה שהיא).
- חברה מריטוקרטית – החוקרים האמריקאים בתקופת שנות ה 50 שואלים את עצמם אל מול עליית הקומוניזם, איזו פונק' ממלא אי השוויון החברתי? תפיסת העולם של החוקרים הפונק' אומרת שהם חיים, אך החברה שאליה אנחנו שואפים היא חברה מריטוקרטית – חברה שמציגה במרכזה את הכשרון, חברה שיש בה שלטון של המוכשרים. שאיפתה של כל חברה, שהמוכשרים ביותר ישלטו בחברה. יש הסתכלות על הפרטים שעולים ויורדים בריבודים (כמו לוח סולמות ונחשים). הטיפוס בסולמות ובחבלים היא תוצאה של הכישורים של היחידים והמאמץ שהיחידים משקיעים:
- יחידים עולים ויורדים בסולמות חברתיים בהתאם לכישוריהם והמאמצים שהם משקיעים – הגישה הפונקציונליסטית מקבלת את תמונת העולם של החברה המריטוקרטית ואומרת שתפקידו של אי השוויון הוא להציב את האנשים המוכשרים ביותר, שעברו את ההכשרה הטובה ביותר, לתפקידים החשובים ביותר לחברה. וכדי להבטיח שהאנשים המוכשרים ביותר יתאמצו וישקיעו את הכסף והמאמץ הדרוש בהכשרה המקיפה והטובה ביותר ויסכימו לקחת על עצמם את התפקידים החשובים ביותר לחברה, יש צורך להציע להם תגמולים דיפרנציאלים (שונים). ההנחה של הגישה הזו היא שלכל חברה יש סדר עדיפויות של תפקידים. כל חברה מגדירה, ויש בה קונצנזוס פנימי די רחב, על התפקידים החשובים ביותר לחברה. הפונק' יכולים לתמוך את הטענה שלהם בעקבות ההסכמה בחברה, בשורה רחבה מאוד של סקרים שמתקיימים בכל חברה, ובסקרים האלו אנחנו רואים עידוד של מקצועות. הסקרים נעשים באופן מקצועי כגדי לאפשר לנו ליצור מדרג של תפקידים יוקרתיים יותר ופחות לצרכי מחקר. הסקרים האלו מוצאים כל פעם מחדש קונצנזוס מאוד גבוה, שמגדיר תפקידים כמו מדענים, שופטים במקומות מאוד גבוהים בסדר היוקרה של המקצועות. כל חברה מגדירה עבור עצמה את התפקידים החשובים ביותר להישרדותה, ולתפקידים האלה היא מצמידה תגמול. התגמול מורכב משלושה סוגי תגמולים עיקריים:
א) תגמול כלכלי
ב) תגמול של יוקרה
ג) תגמול של כוח
לכל תפקיד יש קומבינציה אחרת של תגמולים. ההנחה של הפונקציונליזם אומרת שקיימים גם כישורים דיפרנציאלים. אנשים נולדים עם פוטנציאל יותר גבוה/נמוך, ולכישורים האלו יש רמת נדירות. יש כישורים שיש להרבה אנשים ויש כישורים שקיימים למעט אנשים, אם כישורים מסויימים יותר נדירים אז החברה צריכה להשקיע יותר מאמץ כדי שהאנשים עם הכישורים הנדירים יותר יעשו מאמץ ויקחו את התפקידים החשובים יותר שמצריכים כישורים נדירים יותר.
- דיוויס ומור : שני חוקרים שתרמו מאוד לפארסונס – הם היו "גברים לבנים", היו חוקרים בפרינסטון בשנות ה 50 והם מפתחים את התיאוריה שמאתרת את הפונק' של אי השוויון. עשור לאחר מכן התמונה שעולה במחקרם של דיוויס ומור מתחילה להתפורר (שנות ה 60) ומרטין טומין קורא את העבודת של דיוויס ומור ואומר שהתיאוריה הזו יושבת על הרבה הנחות שהן בעייתיות מאוד. מרטין מציע כמה ביקורות מרכזיות על המודל: מי קובע מה הם התפקידים החשובים יותר או פחות? התפקידים החשובים יותר או פחות בעצם נוצרים על ידי שטיפות מוח, מי קובע שרופא חשוב יותר מאופה? מי קובע את סולם התפקידים?
השאלה השנייה, שאלת כישורים – אם אכן יש כל כך מעט אנשים עם כישורים נדירים והחברה באמת כל כך רוצה להבטיח שהאנשים בעלי הכישורים האלו ישמשו בתפקידים החשובים אנחנו צריכים למצוא שיש בחברה השקעה ומאמץ עילאי לאיתור האנשים האלו (ובפועל למצוא אנשים מחוננים בשכונת עוני נמוך מלמצוא מישהו מחונן בשכונות בינוניות+) ואנחנו לא מוצאים את זה.
שאלת ההכשרה – כל מי שיכול להרשות לעצמו הולך להכשרה, ולא כולם!
התגמול – נניח שקיבלנו את כל הקונסטרוקציה הזו, למה בסוף צריך לתת את התגמול? למה לאנשים החזקים יש גם כוח יוקרה וכסף? אם היינו נותנים להם חלק מהתגמולים היינו מתמרצים אותם עדיין להשקיע, ולא יוצרים הבדלים כל כך גדולים שמסכנים מלכתחילה את שוויון ההזדמנויות החברתי.
טומין נסמך על מחקרים שבדקו (לדוג' של בלאו ודנקן) אם האמנם קיים שוויון הזדמנויות? כדי לבחון את השאלה בצורה אמפירית הם לוקחים נתונים לגבי סטודנטים (גברים), הם שאלו מה עיסוק האב? מהי השכלת האב? מהי השכלת הבן? מהו העיסוק הראשון של הבן? מהו העיסוק הסופי של הבן? בלאו ודנקן מבחינים בין שני סוגים של ניעות חברתית.
סוג אחד זה ניעות דורית – בתוך אותו דור מה קרה במהלך החיים.
ניעות בין דורי – השוואה בין הבנים להורים שלהם.
אם דיוויס ומור צודקים היינו צריכים לצפות שהעיסוק וההשכלה של האב לא ישפיע על העיסוק וההשכלה של הבן. בלאו ודנקן מוצאים שהקשר הישיר בין העיסוק של האב לעיסוק של הבן הוא חלש (העיסוקים נמדדו לפי ההיררכיה שדיברנו לעיל). אבל אנחנו מוצאים שהקשר בין ההשכלה והעיסוק של האב להשכלת הבן הוא מאוד חזק. אנחנו מוצאים שהקשר בין העיסוק הראשון של הבן לעיסוק הסופי הוא גם קשר חזק.
כלומר, מצד אחד אפשר לומר שיש קשר חזק בין השכלה עיסוק ראשון ועיסוק סופי, קשר שנראה כתמיכה בטענה של דיוויס ומור. אבל מהתוספת שדנקן ובלאו מראים לנו אנו מבינים שהעיסוק וההשכלה של האב קובעים באופן רב את הסיכוי של הבן לזכות בהשכלה. המצב הסוציואקונומי של המשפחה משפיע על ההשכלה של הבן.
- כישורים —–> הכשרה—–>תפקיד <====>תגמולים. – זו הנוסחה המרכזית בדיון האי שוויון. האי שוויון הוא תוצר של הענקת תגמולים גבוהים יותר לאנשים מוכשרים יותר שהשקיעו יותר בהכשה (החלום האמריקאי…).
