תרבות הצריכה ואומנות הפופ בניו-יורק

תרבות הצריכה ואומנות הפופ בניו-יורק

החל משנות ה-40 של המאה העשרים מתבסס המעמד של ניו-יורק כעיר מרכזית ומובילה באומנות העולמית. חלה בה פריחה תרבותית רצינית וביחד איתה אנו עדים לשימוש בטכנולוגיות מודרניות, עלייה מאסיבית בתרבות הצריכה ולהתגברות נושא הפרסום ותקשורת ההמונים.

ראינו כיצד האומנות החדשה שזכתה לכינוי פופ-ארט, אומנות פופולארית, היא מעמידה את האובייקט המסחרי היומיומי במרכז היצירה האומנותית. לא עוד נושאים גבוהים ונשגבים אלא ההליכה היא אל המציאות החולפת, ההמונית והפופולארית ו"הזולה". המציאות הזו מיוצרת בטכניקות של ייצור המוני. המציאות הזו כוללת את עולם הזוהר, את הסקסי ולא רק את מה שקשור למזון שהיה אחד מהביטויים המרכזיים בסגנון האומנות הזה. ראינו את החנות של קלאס אולדנבורג ואת המיצבים שלו- אובייקטים פיסוליים בחלל אליהם יכול הצופה לגשת. האובייקטים הללו בצורה ברורה הם אובייקטים הלקוחים מהמציאות הוולגארית, זו ששמה דגש על המזון התעשייתי והמהיר, ביקורת על התיאבון הבלתי מוגבל של האוכלוסייה שבה אנו עוסקים. היצירות עשויות ברובן מחומרים בגדלים עצומים ומחומרים "דוחים" שבאים לדבר על התיאבון הבלתי מוגבל- גרגרנות. החומרים הללו אומרים לנו- זהו קהל שאוכל הכל, הוא אינו מבדיל בין בריא וטוב לתעשייתי- ג'אנק פוד.

ראינו גם את "אישה עם עגלת קניות" של דואן הנסון (1970)– פסל השייך לזרם ההיפר-ריאליסטי. זהו פסל המשלב פוליאסטר פיברגלס ובתוכו יש גם חפצים מעולם המציאות. סטריאוטיפ האישה האמריקנית שעושה קניות ללא אבחנה- יש לה רולים בשיער (אף אחד לא מסתובב כך), האבזור שלה מצביע על חיים בנאליים ופשוטים הסובבים סביב האוכל, הכל לקוח מעולם החומר. הנסון אומר שמטרת עבודתו בדומה לתמרור מהבהב היא לזרוק אור על הזוועות הברורות שבסביבתנו החברתית. אני עובד כסמן חברתי, עומד בשער ומצביע על הזוועות אליהן נקלעה החברה, גם חבויות וגם גלויות. חברה שנראית כך ומעמיסה על עגלת הקניות את כל מה שבא ליד, היא חברה המושפעת בצורה חזקה מהשפע ומהצרכנות המוגברת.

הנסון בונה את היצירה מאותם הסטריאוטיפים של שנות ה-70: עקרת הבית הממוצעת הנמצאת בבית ומחכה לבעל שיחזור לארוחת ערב. אנו יודעים כי היא אינה שמחה ומאושרת כפי שהיא מוצגת בציניות:

האנשים אינם רזים או בריאים כלל, השמנת היתר ברורה לחלוטין. הם עמוסים בקניות הללו שהם לא מפסיקים איתן.

2. קפיטליזם מאוחר טשטוש גבולות בין: הרחוב למוזיאון הפרסומת והצילום השכפול ועבודת יד:

אנדי וורהול: היה בן למשפחת מהגרים ענייה, הוא לא נולד לעושר הזה. עבד כמאייר עיתונות וכתבי עת, הוא בא מתוך השטח כאיש מקצוע ולאחר מכן הוא עובר לקריירה שונה כשהוא מביט על מדפי הסופרמרקט ופונה לתאר לנו את היומיומי, את הבנאלי, את העממי ואת מוצרי הצריכה אותם קונים כל יום.

האומנות איננה עילית, היא מסתכלת ביומיום ומנסה לחדור למציאות הזו- מצמצת את הפער בין החיים העיליים ליומיום ונגישה יותר להמונים. זהו הרחוב אל מול המוזיאון. התרבות הזו מחקה פס ייצור. וורהול יוצר אפקט של ייצור המוני באמצעות היצירה. האומנות היא בפרטים הקטנים- זהו אינו פס ייצור, ישנו שוני בין הפריטים הרבים בתמונה. אם בוחנים את הדימויים, אין שני בקבוקים או פחיות שהן אותו הדבר. האומן מצייר בצבעי שמן, ציור מסורתי ויוקרתי. זהו פס ייצור שונה- אנחנו עבדים של הטכנולוגיה החדשה והנה לנו דימוי של פס ייצור שהוא אינו מושלם מבחינת ההיבטים שלו. גם בקופסאות המרק אנחנו רואים ווריאציות שונות של הקופסא. האפקט הוא של ייצור המוני, הוא מחקה את עבודת המכונה, למרות שאנחנו מדברים על ציור של אחד לאחד.

אנדי וורהול מרלין מונרו:

נורמה ג'יין הייתה שחקנית, זמרת וסמל מין של שנות החמישים והשישים בארה"ב. היא מוכרת בשם מרילין מונרו. התאבדה בשנת 1962. הייתה מקורבת מאוד לאנדי וורהול. התחיל כבן למשפחה ענייה ונהיה סלב. הופך לדמות מרכזית שמחפשת את הידוענים והם אותו. יש פנייה לעולם הזוהר שאפיין את עולם הזוהר בניו-יורק. אנו רואים את דמותה של מונרו משוכפלת- הוא הופך אותה לאחד ממוצרי הצריכה, כמו שקולה מיוצרת בפס-ייצור אז גם מונרו הכוכבת היא מוצר צריכה, אנשים בוחנים את מאפייניה החיצוניים ולא אכפת להם מהפנימיים. הוא נותן לה דימוי שטוח, דו ממדי, צבעוני, מוחצן וזה מה שהפך אותה בסופו של דבר למושא הערצה. עצם השכפול הוא אחת מהטכניקות, היא לא רק משוכפלת אלא גם בפן האומנותי היא מוצר שהוא ניתן לשכפול חוזר. הפיכתו של האדם למוצר צריכה וזה בסיס היצירה.

3. התיילדות טשטוש גבולות בין: עולם הילדות לעולם המבוגרים/ תמימות וחתרנות/ קומיקס ואומנות

בובות ופסלים

רוי ליכטנשטיין: הוקסם מהקומיקס ויצירות הסיפורים לילדים: לקח את האיורים מהקומיקס וצייר אותם כיצירת אומנות. הוא היה מגדיל את הדימוי ומקרין אותו על הבד ומעתיק תוך הוספת היבטים אומנותיים. ביצירה "טקה טקה", שבאה מקומיקס, מדברת על מלחמה, אלימות. רואים מכונת ירייה, והדגש הוא על ההרס במלחמה ועל ההשחתה של כלי הנשק. בקומיקס הטקסט הוא אינו חלק נפרד מהיצירה. הטקסט מסביר על מצב החיילים הקשה- עייפים מותשים רעבים, אך ממשיכים להילחם. המסר שהאומן מעוניין להעביר באמצעות היצירה היא אנטי מלחמתיות. במקום לתאר את הזוועות הוא מביא אותם דרך צעצועי ילדים. המילה "טקה טקה", הצליל הוא של מוכנת ירייה. המילים הללו נקראות אומונטופיאה.


4. מסורת וחדשנות ההבדלים בין: אומנות וציטוט/ מקור וחיקוי/ מחווה וביקורת/

מרסל דושאן: העתק של המונה ליזה. הציור קדם לאנדי וורהול אבל פה אנו רואים אומן שזורע את הניצנים הראשונים של הביקורת על האומנות הגבוהה. המונה ליזה הייתה הסמל של האומנות הגבוהה ודושאן בחר לבקר את הסיפור ולומר מספיק עם הקידוש של האומנות הגבוהה הזו כיצירה חד-פעמית. אומר: אני יכול לשכפל ולהגיש לקהל גדול ואני לא צריך לנסוע חצי עולם כדי לראות ציור.

הסעודה האחרונה- אנדי וורהול- זוהי הנמכה של אחת התמונות המוכרות בהיסטוריה. יצירת המקור היא עילית וחד פעמית. הוסיפו את ג'נרל אלקטריק ואת היונה של דאב, הנה המשמעות, יונה של דאב או יונה של רוח הקודש. 59 סנט- מצביע על הזילות והמחיר הזול, זהו הטריק הפרסומי והוא מכניס אותו ליצירה. .5 האומנות והחיים גבוה לנמוך חפץ ורדי מייד (ready made) הבנאלי והמיוחד

מרסל דושן: הציב את המשתנה במוזיאון ושאל למה זה לא ייכנס לתערוכה? לקח מוצר קיים וחתם את שמו על המוצר ומכאן הוא יכול לומר כי זוהי יצירת אומנות. בכך הוא מתחיל שיח ששואל מהי יצירת אומנות. הקבוצה הזו אומרת שהמוזיאון לא מחליט מהי יצירת אומנות, בשבילם ההצבה של האסלה במוזיאון הופכת אותה ליצירת אומנות. אז אם אין לזה גבול אז הכל יכול להיכנס, המשיכו להכניס סוגי משתנות ואסלות לתערוכות אומנות.

6. מגדר: נשי וגברי/ "אני" אחד מול ריבוי "האני"/ קיטש ואומנות/ ארוטיקה ופורנוגרפיה

דיוויד בואי: היה חבר טוב של וורהול אימץ את הדמות האנדרוגנית של זיגי סטארדאסט, שמציג את השעמום באמצעות רוקנ'רול. שינוי הזהות של בואי- יצר טשטוש בין הגבריות לנשיות והוא משחק ביניהם. התקופה הזו מאפשרת את הנושא, ה-60-' וה-70', במיוחד בניו יורק התאפשרה ההחצנה הזאת של האדם את עצמו, התאפשר המעבר בין זהויות בקלות ללא ביקורת חברתית. לבואי ישנה אג'נדה: בואי אינו הומוסקסואל, הוא פחד להיות בנאלי לעמוד על הבמה ולהיות משעמם. התחרות היא גדולה והעולם הזה הוא דורסני ותובעני. בניו-יורק אם אתה רוצה לשרוד בה אתה צריך להמציא את עצמך מחדש.

ג'ף קונס: פסל של מייקל ג'קסון שנשען על יד אחת כשביד השנייה הוא מחזיק שימפנזה שהייתה לו באמת. הפסל עשוי מחרסינה. היצור היה אמיתי, הייתה לו שימפנזה. השימנזה יושבת בפוזה של של גבר ואישה. הטכניקה והביצוע דייקניים ומושלמים. ישנם הרבה פרחים ביצירה, חרסינה מוזהבת בגדול- היא חומר יקר אבל "מורידים" אותה והופכים אותה למשהו זול. ג'קסון בתודעת ההמונים הוא סמל שטוח של תרבות ההמונים. ישנה הנצחה של תרבות המונים כפי שרצה קונס להעביר למתבונן.

  1. טשטוש בין המנהיג לסלבס: הוליווד- בית המחוקקים והמוזיאון/ מציאות לפרודיה

 זונת המניקור פנינה רוזנבלום…שהייתה חברת כנסת…

צ'יצ'ולינה שהייתה חברת פרלמנט איטלקית והייתה גם שחקנית פורנו שהציגה את עצמה ובעלה בספרה הציבורית.

מטרופוליס, פריץ לאנג 1927 במאי גרמני שחי בניו-יורק:מתאר עיר עתידנית- את ניו יורק ב- 2026. מטרופוליס- הכרך הגדול המטא-עיר. בסרט מראה הבמאי את מראה העיר הגדולה ב-2026 של ניו יורק כפי שהוא צופה אותה.

כריס בורדן ינואר 2012 במוזיאון של לוס אנג'לס, מטרופוליס 2: זו יצירת אומנות קינטית (בתנועה). החיבור בין 1 ל-2 הוא מעניין כי בורדן חזר 100 שנה לאחור ולקח את הדימוי של העיר העתידנית של ניו יורק של פריץ לאנג ונותן לנו את המוכר, את הווייתה של העיר על כל ייצוגי התנועה והרעש שבה.

עוד דברים מעניינים: