"צללים בעיר של אורות" ביטוי לבעיות החברה בפאריס של המאה ה-19 וראשית ה-20

"צללים בעיר של אורות" ביטוי לבעיות החברה בפאריס של המאה ה-19 וראשית ה-20

1. 1.      אי שוויון חברתי, הבדלי מעמדות וסבלן של השכבות החלשות.

ריאליזם: ניסיון לתיאור אובייקטיבי של המציאות הנראית. זהו הסגנון שמתאים כסגנון המתאר באובייקטיביות את המציאות.

גוסטב קורבה, אבי הזרם הריאליסטי: עיסוקו האפשרי היחידי של הציור הוא הצגת דברים ממשיים וקיימים. הם אינם רוצים לתאר את הבורגנות אלא את הדברים הממשיים שאינם תמיד יפים. ישנו זרם כשאחד מאמצעי הפעולה שלו הוא הקריקטורה.

צ'ארלס בודלייר: חבר לזרם מהצד הספרותי. בספרו "צייר החיים המודרני" הגדיר את תפקיד האומנות והאומן כמורה דרך וסמן חברתי. על האומן לחיות כצופה על המתרחש ביומיום, עליו להסתובב בעיר ולתעד את שרואות עיניו, כפי שעושה עיתונאי. כתב ספר שנקרא פרחי הרוע. בודלר הוקע על ידי החברה.

מנתצי האבנים, קורבה: מתאר את החיים הקשים, מדגיש את המעמד החברתי, ציור ענק של דמויות פשוטות מהיומיום. ישנה מעט ציניות על הברון אוסמן שהפך את פריז עם התיעוש לא יכול לפתור את בעיות העוני, והיא גם יוצרת את בעיות העוני.

דומייה: אבי הקריקטורה המודרנית: עיקר חיציו הם כנגד המעמד הבינוני, המקצועות החופשיים. המקצועות האלו לדידו מנצלים את האדם החדש. האגס: מרכיב ממנו את צורת האגס על הדיוקנאות הוא רוצה לייצר ואז הוא מקבל פנים דמויי אגס. המלך לואי פיליפ הופך לאגס. התהליך הזה הוא הקצנה של דמות. לוקח מרכיב בסיסי, מזהה שלדמות יש פנים רחבות למטה והוא מגדיל ומקצין את צורת האגס. עורכי הדין למשל צוירו באף גדול ונפוחים מעצמם. מצוירים כהולכים על אצבעותיהם כשכל משקלם ממוקד בראש המורם למעלה. ישנו זלזול והקצנה מתוך בוז לעוסקים במקצוע. גם השופטים צוירו בצורה אירונית- לא מעניין אותם הצדק.

צייר מחלקות ברכבת:

הדגיש בציור את הוויות המחלקות השונות. המחלקה השלישית האנשים מצוירים עם ילדיהם כי לא יכלו להשאיר אותם בבית והם הצטרפו אליהם בכדי לעבוד, ישנו שימוש בצבעים קודרים, ישנו ביטוי צבעוני של הדלות והאומללות.

מתאר את האווירה של האישה בצורה קשה עם צבעוניות עכורה של אישה מסכנה שלוקחת את בגדי העשירים ומשקיעה מאמץ ומנקה את הבגדים והילד איתה ואלו הם חייה בצד השני של העיר אחרי המהפכה התעשייתית. מנגד, האורות מהעבר השני של הנהר מייצגים את עושרה של העיר. הטכנולוגיה קידמה את האנושות אך השאירה מאחור קבוצות שלמות באוכלוסייה.

1. 2.      הבדידות הניכור והשכרות.

זו הייתה תופעה של פריז, חזקה מאוד בקרב שתייני האבסינט. זה היה המשקה. זה הפך לתופעה כה נרחבת שזכתה לסיקור בציורים הרבים.

מאנה שותה האבסינט: רואים גבר עומד במקום עזוב ושומם בקרן רחוב.

לא הייתה תקשורת עם אנשים אחרים כשהיית שיכור מאבסינט. כשנעשה שימוש בנושאים של שולי החברה הצבעים היו קודרים ועכורים. אלו האנשים שנמצאים בשוליים של החברה. בקבוק ריק מונח לרגליו- הוא רוקן אותו- שותה עד אבדון.
טולוז לוטרק, אישה שותה, זה מיוחד שרואים ציורים של נשים שותות לבד. ישנו ניכור באוויר ומעין בריחה  אל הטיפה המרה. התופעה הייתה נפוצה במיוחד. האנשים שותים אלכוהול אך לא מדברים ביניהם, המשקה הפך אותם לאנמים ומכורים לטיפה המרה.

מאנה, ברנדי שזיף, אישה בודדה יושבת ושותה, היא נראית ממעמד גבוה אך מסכנה וגלמודה. היא מחזיקה סיגריה ביד אחת ונשענת בעצבות על השנייה.

1. 3.      הזנות ובתי הבושת.

משמעות המילה בית זונות בצרפתית היא בית סגור. זה מספר לנו על מהותן של הנשים שחיו שם. הנשים היו סגורות שם כל היום ולא יצאו משם כלל. בית הבושת הוא תוצר של תשוקה של הבורגנות של המאה ה-19. הזנות היא המאפיין הבולט של פריז במאה ה-19. היא הייתה בכל מקום, בכל זמן מתון לאורך המאה בצורה גלויה וסמויה אך הייתה נוכחת בכל מקום. היא הייתה עסק כלכלי מאורגן, הוסדרה באמצעות חוקים ותקנות מטעם המשטר. המשטר הוציא חוקי ואיגד את הזנות וכיוון לפועלה במוסדות מסודרים ולא ברחוב. החברה הבורגנית שהייתה הצרכנית עיקרית שילבה שם מין וכסף. הלקוחות היו בורגנים והעובדות מהמעמד הנמוך. מעמד הזנות שימר את המבנה החברתי, אלה נותנות שירותים כמו פרולטריון ואלה קנו שירותים מצד שני. זה שירת את היחידה הבסיסית של המשפחה. זה פתר את הנשים הבורגניות מהחובה לשכב עם בעליהן, היא מצאה לה חופש מהמטלות המיניות. מכיוון שזו הייתה נורמה הזנות תפקדה תחת פיקוח שהיה בו בעייתיות.

הזנות היא תופעה אורבנית, גוברת של הערים אחרי המהפכה התעשייתית, חלק מהמודרנה.

הדוגמא המוכרת ביותר היא אולימפיאה של מאנה– זונת צמרת, גם בזנות יש הירארכיה, היא זונה מוחזקת ומתוחזקת. היא משמשת גם ליצירה, אולימפיאה הוא אינו שמה אלא זה שם גנרי לזונות, שמה הוא ויקטורין מורן, אישה מזוהה.

לקחו זונה שחברה גבוהה ביקרה אצלה, שמו את היצירה בסלון והנה אוותם אלו שביקרו אצלה הולכים לשם עם נשיהם ורואים אותה בסלון, רואים זונה, והגבר לא יכול לומר את זה לאשתו. זו התמונה הראשונה שהעירום בו נהיה לאישה שהתפשטה בכדי לשכב עם גבר ולא למשהו טהור כמו ונוס, תוך שימוש בדימויים הקלאסיים.

לוטרק תיעד את הזנות רבות: הוא היה ממשפחת אצולה אמיתית בעצמו אך בגלל המראה שלו הוא כמובן הרגיש רגשי נחיתות בחברה ומצא לעצמו את הנישה בקרב האומללים. הוא שכר חדר בבית בושת והרגיש יותר נוח בקרב החברה הנמוכה. יש לו כמה יצירות מבית בושת:

בסלון שברחוב דה מולןף הלבוש הקלאסי של זונות- שמלה עם הגרב הביריות. יושבות בחדר סגור והן נמצאות במצב של ציפייה ללקוח. הוא לא לועג להן, כפי שעשו אמנים אחרים. הדמות הלבושה בלבן היא המדאם של הבית והיא נראית טוב יותר, לבושה בבגדים מכובדים. זהו הסלון בו מחכות הנשים שיבחרו בהן הלקוחות.

 דגה למשל ב"קליינט", תיאור זונות חשופות ללא בגדים וגבר שמסתכל עליהן מלמעלה- ישנה השפלה אמיתית של הנשים בציור. הוא מתאר את הצד השפל ביותר.

לוטרק לוקח את הדברים שבהם הוא מוצא את ההיבט האנושי. לוטרק הזדהה עם המעמדות הנמוכים והאומללים של החברה. מבחינתו לא הייתה להן ברירה אלא לעבוד בזנות. לכן בפריז מיסדו את זה ככה שלא יפיץ מחלות. אצל לוטרק כל אחת לעצמה, הן בודדות. זאת עם הלבן היא המאדאם של בית הבושת. היא לבושה היטב ויש בה הדרת כבוד כלשהי.

לוטרק, המיטה: באותה התקופה החלו יחסים לסביים בין הזונות בפריס. הן חיו תקופה בבית הבושת ושם יצרו יחסים אחת עם השנייה. התופעה קיבלה לגיטימציה הרבה לפני ההומוסקסואליות. יש חום ורגש בין הנשים הללו שנמצאות אחת בזרועות השנייה ונותנות עידוד אחת לשניה, זו הייתה תופעה מאוד ידועה בפריז. זה לאו דווקא מיני אלא יותר חברות ומשם זה יכל להתגלגל גם למגע מיני.

לוטרק, הבדיקה: הזנות הייתה תחת בקרה בפריז והחליטו להעביר את הבנות פעם בשבוע בדיקה גניקולוגית. מנגד זה משפיל עד מאוד לעמוד בתור הזה כל שבוע כשהנשים עם שמלה מורמת וכמו בסרט נע בודקים אותן אחת אחרי השנייה וזו בושה גדולה לאישה. מנגד, יש את היתרונות של בדיקת המחלות בכדי למנוע מגיפה של מחלות מין.