נפתח בגילוי אישי: אני מתייחס לתיאוריות קונספירציה באותה מידה בריאה של ספקנות שבה אני מתייחס ל"אמת" הרשמית והמקובלת. הרבה נכתב ומעט הוכרע לגבי ערך האמת וההיתכנות של ערך אמת של תיאוריות קונספירציה למיניהן, מקטנה ועד גדולה, אך אין עוררין על הפופולאריות והאינפלציה שלהן מה שמוביל לשאלה: מאחר ותיאוריות קונספירציה קיימות, מה תפקידן בתרבות?
הסתכלות אינסטינקטיבית על הסוגיה יכולה לראות בתיאוריות הקונספירציה כאויבות הממסד וכמין מסוים של תרבות נגד של ספקנות וחשדנות שחותרים תחת מי שרוצה לבסס ולהשליט אמת מסוימת לתועלתו. האמנם?. אני אנסה לפתח כאן קו מחשבה שיכול אולי להחשב כתיאורית קונספירציה על תיאוריות קונספירציה, קו מחשבה שהוא כמובן, כמו תיאוריות קונספירציה, משולל ערך אמת או הינתנות לבחינה אך הוא משמש אולי כדי להציע כיוון מחשבה על תפקידן של התיאוריות בחברה. הרעיון הוא כזה: אילו הייתי רוצה לשכנע את הציבור בסיפור מסוים (כמו שטרוריסטים מוסלמים הפילו את מגדלי התאומים או שיגאל עמיר רצח את יצחק רבין) יכול להיות שהייתי פשוט מציג את הסיפור ומבקש מהציבור להאמין בו. הדרך הזו היא פשוטה למדי אבל היא משאירה פתח לאפשרות שמישהו יבחר שלא להאמין לי או לפחות לפקפק בי. דרך אחרת היא להציע לציבור שתי אופציות או יותר, כאשר האופציה הראשונה מצטיינת בחסכנות אוקהמיאנית של פשטות והתקבלות על הדעת, היא העמדה הרשמית והיא זו שמאומצת על ידי כלי התקשורת, מנהיגים, אישי ציבור וכו'. לעומתה מוצגת אופציה ב' שהיא יותר מורכבת וקצת יותר קשה לעיכול ומציגיה ותומכיה הם אנשים שאינם מה"מיין סטרים" החברתי בשעה שהמיינסטרים נוהג בהן ובתומכיהן בביטול, זלזול ולרוב התעלמות. למרות שללא ספק אופציה ב' האקזוטית יותר ודאי תקנה לה כמה לבבות, האנשים מהיישוב, כלומר הרוב, ללא ספק יבחרו בחירה אקטיבית (להבדיל מפסיבית) באופציה א'. ברור שבשני המצבים (ההצגה הפשוטה וההצגה בין ברירות) ישנם אנשים שאינם מקבלים את מה שאני מנסה למכור, אבל היתרון בדרך השנייה הוא שיצרתי לי רוב מכריע של בעלי ברית שמאשררים את הנרטיב שאני מנסה להנחיל ויוצאים כנגד הקונספירטורים. במילים אחרות, פוקוניאניות, בכדי לטעון מה הוא שפוי עלי להציג גם את המשוגע, כי בלי המשוגע אין לי שפוי. תיאוריות הקונספירציה הן האנטיתזה שמאשפרת לתיזה להגדיר ולהתבצר בגבולותיה שלה. הקונספירטורים מקוטלגים על ידי החברה לא פעם כ"הזויים", ואם אינך רוצה להיות הזוי, אנא קבל את האמת הרשמית והיזהר מלפקפק במניעיו של הספק שלה. אם לא היו לנו תיאוריות קונספירציה, לא היה לנו החשש מלמצוא עצמנו בקטגוריה של המשוגעים.
עד כמה מכאיבה נשיכתה של תרבות-נגד רדיקלית? עד כמה אפקטיבית ביקורת נוקבת שחושפת את החברה במערומיה? עד כמה מפתה האלטרנטיבה? האם מדובר בכבש בעור זאב? האם הרדיקליות למעשה אינה משחקת היישר לידי החשיבה המסורתית בכך שהיא מסייעת לה להגדיר את עצמה על דרך הניגוד? האם לא מדובר פשוט בשסתומי לחץ שמסייעים לחברה לווסת ולשמר את איזוניה? אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שאינטרפולציה היא מנגנון שהחברה מחילה על עצמה, האם לא ניתן לחשוד שגילויי תרבות-נגד (כמו היפים ופנקיסטים, למשל) ממלאים אף הם תפקיד אינטגרלי במנגנון של אישור הסדר החברתי?
