היסטוריה פוליטית: האיחוד האירופי -רקע היסטורי

היסטוריה פוליטית: האיחוד האירופי  -רקע היסטורי

האיחוד האירופאי הינו גוש הסחר הגדול בעולם. הוא כולל 15 מדינות, ו-370 מיליון איש, ומטבע אחד המקובל אצל 12 מחברותיו. הוא מנח ואוכף חוקים הנוגעים כמעט לכל היבטי החיים באירופה. לאיחוד יש פרלמנט משלו, דגל משלו, המנון משלו, וצבא המונה 60,000 חיילים. אך האיחוד האירופי איננו מדינה, ממשלה פדראלית, או קונפדרציה, ייתכן שהדרך טוב להתייחס אליו יא כאל רשת מוסדות חופפים אשר נועדו לאפשר לחברותיו להגשים יחד מטרות מוגדרות – ביטחון, יציבות ושגשוג – שאותן לא יוכלו להשיג לבדן. לא היה קל לבנות את המוסד הזה, והרבה מהמורות היו בדרך לבנייתו, ויחסית ליבשת שאת רוב מחלקותיה פתרה בדרכי מלחמה, המיזוג הוא תהליך שאפשר לכנותו מהפכני.

השוק האירופי המשותף, שהחל לפעול בשנת 1958, התייחס למטרות הגיאופוליטיות של צירוף גרמניה המערבית למערב אירופה, לא פחות מאשר ליעדים הכלכליים. בשני המישורים הוא פעל להפליא. לא זו בלבד שגרמניה נעשתה לעמוד התווך של הברית המערבית, אלא שבשנות השישים תרם השוק המשותף לעלייה המאסיבי בהיקף הסחר בתוך אירופה. אך השוק לא הצליח להתקדם מעבר לכך במידה רבה עקב סירובו של נשיא צרפת דאז, שארל דה גול, לסבול כל פגיעה נוספת בריבונות הצרפתית, וסירובו להשלים עם הצטרפותה של בריטניה לקהילה. כאשר עלה לשלטון מחליפו של דה גול, פומפידו, הייתה צרפת בעיצומו של משבר כלכלי, כמו כן באותה עת הייתה זו גרמניה אשר ביססה את מעמדה במערכת הבינלאומית בעקבות ה"אוסטפוליטיק". צרפת לא יכלה להרשות לעצמה להישאר מאחורי גרמניה המתעוררת, ולכן פעלה למען הרחבת הקהילה. בשנת 1973 הצטרפו לקהילה בריטניה, אירלנד, ודנמרק.

בשנות השבעים המאוחרות נרשמו כמה פריצות דרך חשובות. ב-1979 קיים הפרלמנט האירופי את הבחירות הראשונות שלו והרחיב את אופייה הדמוקרטי של הקהילה. אך ההתפתחות החשובה ביותר הייתה תחום הכלכלה. גרמניה וצרפת חלו לדון בדרכים לכינונו של אזור מטבע יציב באירופה. התוכנית נהגתה ע"י רוי ג'נקינס אשר כיהן כראש הנציבות האירופית בסוף שנות השבעים, וכונתה המערכת המוניטארית האירופית ((EMS. הרעיון היה ליצור יחידת מטבע אירופית , האירו, שערכה יתבסס על סל מטבעות אירופיים. המדינות יצמידו את המטבעות שלהן לאירו. בריטניה אומנם לא הצטרפה למערכת הכלכלית, אך ניתן היה לראות שהאיחוד לא מת, ורוחו נשמרת בזכותן של צרפת וגרמניה. כמו כן, בשנת 1981 הצטרפה יוון לאיחוד.

המתח בין בריטניה לשאר האיחוד הגיע לשיאו כאשר עלתה תאצ'ר לשלטון, ומחתה כנגד העובדה שבריטניה משקיעה הרב מעבר למה שהיא מקבלת (תרמה לאיחוד כמיליארד פאונד שנה).  הפיתרון הגיע בצורת הורדת תרומתה הכלכלית של בריטניה לאיחוד, ויצירת תוכנית עבודה כלכלית פנימית למדינות החברות באיחוד. רפורמות אלו סללו את דרכן של פורטוגל וספרד לאיחוד ב-1986, אם כי הצטרפותן הייתה סלולת קשיים שכן, היו אלה מדינות עניות אשר על האיחוד היה להשקיע בהן כסף רב למודרניזציה חקלאית כדי שיעמדו בקו אחד עם מדינות האיחוד.

בשנת 1986 התקבל חוק אירופה האחת (SEA) יומה שפירטה את הדרך לקראת כינון שוק פנימי פתוח באמת בקהילה האירופית עד 1992. הכוונה הייתה ליצור שוק פנימי אחד, שבו תהיה תנועה חופשית של סחורות, בני אדם, שירותים, הון ללא מכסים מדינתיים. על כן, יהיה צורך ביצירת מטבע אחיד כל אירופה – האירו, והקמתו של בנק מרכי אירופי אשר יפקח על יציבותו של המטבע. מדינות האיחוד הרגישו צורך לבצע מהלך כיוון, שריבוי המכסים הפנימיים יצרו תחרויות והעלאת מחירים, דבר אשר גרם לירידה באטרקטיביות בעשיית עסקים עם אירופה בהשוואה לקיום מערכת עסקית עם  יפן וארצות הברית.

ב-1991 התקבלה, וב-1992 נחתמה אמנת מאסטריכט. אמנה זו קבעה תוכנית לאיחוד מוניטארי. היא פירטה לוח זמנים מוגדר להגשמת הרעיון עד ינואר 1999. עד תאריך יעד זה כל מדינה שתרצה להצטרף לאיחוד האירופי תיאלץ לעמוד במספר דרישות, פוליטיות וכלכליות. על מנת לעמוד בדרישות לחברות באיחוד המוניטרי, נדרשו המדינות להגיע לאינפלציה נמוכה, לשיעורי ריבית נמוכים לטווח ארוך, לשערי חליפין יציבים, לגירעונות בתקציב שלא יעלו על . אחוזים מהתל"ג, ולחוב ממשלתי שלא יעלה על 60 אחוזים מהתל"ג. הבנק המרכזי של אירופה יפקח על המדיניות המוניטארית של המדינות החברות. בחזית הפוליטית דיברה אמנת מאסטריכט, באופן מעורפל, על מדיניות חוץ וביטחון משותפת (FCSP) לכל המדינות החברות, על אזרחות אירופית, הגדלת הסמכויות של גופים אירופיים שונים בתחומי הרווחה והמשפט, ועל גידול צנוע בסמכויותיו של הפרלמנט האירופי.

כל המדינות היו חייבות לאשרר את אמנת מאסטריכט כדי להכניסה לתוקף, אך רק שתיים היו מחויבות, על פי חוקתן, במשאל עם, דנמרק ואירלנד. באירלנד עברה האמנה ברוב נוח של 69 אחוז, אך בדנמרק נדחתה האמנה ברוב של קרוב ל-50 אחוז. על פי ממצאים אלו, ניתן להבין כי הנהגות המדינה לא היו מקושרות עם האזרחים, ולפתע החול לצוץ "אירוסקפטים". תופעה זו גרמה לבלימת המומנטום של האיחוד. בסוף אותה שנה דנמרק הגיעה לסיכום כי היא נשארת באיחוד אך ללא המטבע המשותף, וללא שותפות במדיניות החוץ והביטחון. משבר נוסף, היה המשבר הכלכלי שפקד את אירופה ב-92 עם איחודה של גרמניה אשר עלה הון עתק. שיעורי הריבית עלו, ההכנסות צנחו והאבטלה גאתה למימדים של 11 אחוזים. המיתון של 92-93 רק הדגיש את הצורך לאירופה מאוחדת, וב-94 עם סיום המשבר הכלכלי, החלה הכלכלה האירופית לצמוח (בעקבות הסרת מחצית המכסים עם ארצות הברית). ב-1998 נכנס לפעולה הבנק המרכזי של אירופה והאירו נעשה למטבע היחיד ב-12 מדינות אירופה (דנמרק ובריטניה הן לא רצו לקחת חלק במטבע המשותף, ואילו יוון עמדה בדרישות הכלכליות של האיחוד רק ב-2001).

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: