היסטוריה פוליטית: הכלכלה הרוסית לאחר מלחמת העולם השנייה

היסטוריה פוליטית: הכלכלה הרוסית לאחר מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה נוצר בקע בין השלטון לאוכלוסייה, שבעת מלחמה המנהיגים הוכרחו להשלים איתו. אולם כרגע לאחר שנגמרה המלחמה נוצר צורך לגשר על הפער. כעת נוצר צורך לשקם תשתיות, לדאוג לאספקה ולמזון ומי שתייה. סטאלין שחשש ממאורעות המהפכות שקדמו למלחמה, נרגע בסיומה, כי שוב שלט על כל מנגנוני התעמולה. סטאלין הבין שכעת יוכל לפנות שוב לביצור מעמדו האישי, על ידי שיקום התעשייה במהירות, וכך לחסל את הגייס החמישי שלו.

סטאלין מונה  גם ליו"ר מועצת השרים (מיניסטרים) לאחר מלחמת העולם השנייה, וגם למזכירה הראשון. ריכוז סמכויות זה הוריד מכוחה של המפלגה ומוסדותיה. עד שנת 52 מרכז המפלגה כלל לא התכנס. סטאלין שלט בשני המנגנונים המנהליים, ובמנגנון הטרור של המפלגה (שירות הביטחון). כך שיכל לעשות מה שרצה. סטאלין גם הפעיל סוכנים אישיים שפעלו למענו במדינה.

תוצאה מכך – המפלגה הפסידה את מעמדה – והפכה למנגנון עריצות אישי. הפקידים הפשוטים הפכו חשובים ממש כמו מנגנון המזכירים המפלגתי.

 התעשייה – הולאמה. ואם בעבר בראשה עמדה המפלגה, שפעלה במקביל למנגנון הממשלתי – כעת לא הייתה לכך חשיבות, שכן סטאלין שלט גם במנגנוני המפלגה וגם במנגנוני הממשלה, ולכן לא נוצרה שום עליונות למפלגה בתעשייה.  כך נוצר חיכוך מתמיד בין שני המנגנונים, במיוחד בדרגים הנמוכים, שיושב באמצעות בורר מוסמך יותר. בחקלאות- למפלגה כלל לא הייתה השפעה, אלא לממשל.

חיכוכים אישיים בצמרת – כל עוד סטאלין חי, אף אחד לא העז לערער על שלטונו. אולם עוד בחייו החלו מאבקי כוח בין ראשי הדרג השני, שחתרו להתקרב אליו ולצבור כוח. סטאלין שהבין שכך קטן הסיכוי שיתאחדו כנגדו – עודד את המאבק. מלניקוב צבר הכי הרבה כוח בימי מלחמת העולם השנייה, אולם לקראת סיומה החלו שוב מאבקי הכוח (בינו לבין: ברייה, מיקויאן, ווזנסינסקי, אנדריב, וז'דאנוב). בשנת 45 מלנקוב ואנדרייב  שלטו במזכירות המפלגה, וז'דאנוב ניסה להשתלט על המפלגה מחדש. במרץ 46 התבסס אותו ז'דאנוב במקום השלישי במפלגה אחרי סטאלין ומלניקוב. מלניקוב שהתרגל לאיש כמו אנדרייב תחתיו, לא השלים עם השינוי שכעת יש שם מישהו חזק ותקין, וכך החל מאבק ירושה מר ביניהם (סטאלין עוד חי)…

 בשנת 44 הוקם מנגנון פירוק תעשיות גרמניות לצורך תשלום פיצויים, שבראשו עמד מלניקוב. הוא פעל בחוזק יד, ונוצר מאבק, גם על החומרים עצמם. כך המנגנון נכשל. מיקויאן מונה לחקור את הכישלון, והמליץ להפסיק את הפירוק, ולכונן שלטון רוסי על התעשייה הגרמנית. כך נפגעו מלניקוב, בן חסותו אנדרייב, ואלו שתמכו בו, כגנוביץ' וברייה (לא מתוך אהבה, אלא מתוך אינטרסים. הם רצו חומרים למפעלים שבאחריותם). והתחזקו ז'דאנוב ובן חסותו ווזנסינסקי, שהחלו את המאבק במלנקוב. כך החל מלניקוב לשקוע.

אולם מלניקוב חזר – ובגדול. ביולי 48 הוא חזר למזכירות המפלגה, ובאוגוסט מת לפתע ז'דאנוב, מה שחיזר את מתחריו, וגרם לשורת טיהורים של תומכיו. רודיונוב, פופקוב, פוטרו ווזנסינסקי שעלו תחת חסותו של ז'דאנוב-  הוצאו להורג על בסיס האשמות מומצאות.

[שנים לאחר מכן חרושצ'וב האשים אדם בשם אבאקומב, ראש שירות הבטחון בפרשיית לנינגרד (עלילת הדם הנ"ל)  ועקב כך הוצא אבאקומב להורג בשנת 54. לאחר מכן הואשם גם מלניקוב בפרשה , על בסיס האנשים שירשו את אלו שהוצאו להורד (כולם מקורביו כמובן).  הכותב גם מייחס לסטאלין לפחות את ידיעת הנעשה, ומייחס למשטרה שת"פ עם הנעשה. ]

מרגע שמלניקוב חזר ב48 לראשות המפלגה, היה זה האות לשיקומה הקיצוני. המנגנון של מלניקוב הצליח והחליף את המנגנון הכושל של ז'דאנוב.  מלניקוב גם הנהיג בסודיות שינוי במבנה המזכירות של המפלגה. מנגנון בחירת העובדים בוזר, אבל הוחלה ריכוזיות יתר בפיקוח היומיומי על התעשייה. בוטל "דירקטוריון הקאדרים" שהיה ממנה עובדים, וסמכויותיו פוזרו בין המחלקות השונות לפי תחומי העיסוק הרלוונטים.

 הפיקוח על ענייני תרבות ותעמולה נשאר מרוכז בידי המחלקה לתעמולה והסברה, שהייתה קטנה מהדיקטוריון שכונן ז'אדונוב בנושא זה בדיוק כעשר שנים קודם. בכלל מאלניקוב החל בהקטנת עוצמתן של מחלקות ששמן שונה   ל"דירקטוריון" רק כדי להאדירן. חלוקת העבודה במזכירות המפלגה לאחריות לפי ענפי ייצור הוכיחה את עצמה. בשנים 48-52 הייצור הרוסי השיג את הפער והשתווה לימים שלפני מלחמת העולם השנייה, ובשנת מותו של בטאלין (52) עלה פי 2 ורבע.   אולם רמת החיים והדיור של רוב האזרחים היו חמורים במיוחד. התעשייה השתקמה מהר, אך לא רמת החיים.

לאחר התעשייה – הדבר הבא לו דאגו במפלגה היה החקלאות.  המפלגה פעלה בשיטה של משקים שיתופיים, ואלו החלו לקוות שהשיטה תשונה בעקבות המלחמה. בזמן הכיבוש הגרמני משקים אחדים פורקו, והמשקים התרחבו על דעת עצמם. המפלגה שמה דגש מיוחד על החזרת המשמעת במשקים הללו לאחר מלחמת העולם השנייה.  כלים חקלאים הוחזרו למשקים אלו על חשבון האיכרים. השחיתות שגאתה הדאיגה את כולם, ואסיפות המשקים הדמוקרטיות שוב לא היו מתקיימות. לפיכך הוקמה מועצה לענייני משקים שיתופיים, בראשות אנדרייב, שהיה אחראי על חקלאות לאורך כל המלחמה. המועצה הכילה בתוכה פקידים חשובים בנושאי החקלאות, וקיבלה סמכויות רחבות. המועצה הצליחה להשיב אדמות גזולות לבעליהן, ולקצץ בסגל המנהלי המנופח של המשקים. אולם שיטת הניהול המפלגתי שניסו להנהיג במועצה – לא הצליחה. האחיזה המפלגתית במשקים נשארה נמוכה, ובגלל שאנשי המשקים לא רצו להפקיד את גורלם בידי אנשי המפלגה, העניין לא צלח. אנשי המפלגה כמובן שלא הסכימו עם זה, והקימו רשויות כמו המ.ט.ס, שבשנת 1947 חוזקה על ידי קומוניסטים מהערים, והמיניסטריון לחקלאות, שריכז ועדים שונים בחקלאות. גופים אלו הוקמו כדי לשלוט במשקים. אולם מצב זה לא היה אידיאלי, והמפלגה התאמצה לשנותו. נעשה מאמץ גיוס למפלגה בקרב אנשי המחוזות הכפריים והמשקים השיתופיים, ובמקביל פוזרו חברי מפלגה מהערים – באזורים הללו. כולם ניסו להשיג דריסת רגל, והקימו ארגוני פועלים. נוצר מצב מצחיק בו קצת גידול ארגוני הפועלים (פי 4 בשנים 41-48) היה גדול מקצב גידול הפועלים (פי 2 בלבד בשנים אלו). ככה שגם רפורמה זו לא ממש צלחה.

בגלל הבלגאן הנ"ל החקלאות פיגרה אחרי התעשייה. המדיניות נשארה כמו שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה. כפיית המשקים השיתופיים לספק מכסות קבועות במחירים נמוכים. בשילוב עם קנסות ותגמולים, בוצע ניסיון להמריץ את אנשי המשקים ליבול ומאמץ גדולים יותר. אולם לכל זה היה חסר אלמנט הרווח, ולכן האיכרים דבקו בעקשנות בחלקות הפרטיות (והרווחיות) שלהם, על חשבון אלו הממשלתיות. המדינה בתגובה הגדילה את המכס על הכנסות אלו, ודרשה מבעליהם של בעלי חיים להעביר מהכנסותיהם הפרטיות למדינה. מדיניות זו הביאה את מרבית העיקרים לסף רעב, ולא הגדילה את הגידולים החקלאיים. כל עוד סטאלין היה חי, פורסמו נתונים שקריים בשבח החקלאות והתאוששותה מהמלחמה. אולם לאחר מותו התפרסמו נתונים קשים בהרבה. עדרי הבקר והדגנים היו נמוכים בגודלם מהמספרים שהיו לפני המלחמה, וזאת למרות הגידול בשטחה ובאוכלוסייתה של בריה"מ.

לאור תנאים אלו המדיניות הכלכלית-חקלאית עוררה מאבק חריף בשלטון המפלגה בשנת 50'.  הפתעה גדולה הייתה בעצם פרסום הדבקים, עוד בימי סטאלין. ההשערה היא שלסטאלין היה נוח לראות יריבות תחתיו בין הטוענים לרשת אותו. המעורבים בענייני החקלאות היו אנדרייב, מלניקוב, ברייה וחרושצ'וב. (מלניקוב וברייה החלו לעסוק בנושא לאחר שהצטרפו לפוליטיביורו בשנת 1946.)

בין השנים 38-49 היה חרושצ'וב ה"סטאלין של אוקראינה" . שלטונו היציב והתקיף ברפובליקה השניה בגודלה במעצמה, במיוחד לאור כיבושה מחדש ושיקומה לאחר המלחמה (44-47) הציבו  את חרושצ'וב במעמד חזק ויציב. בשנת 49 הוא הועבר למוסקבה לתפקיד מזכיר הוועד המרכזי וכמזכיר ועד ה"אובלאסט" (הרובע) של מוסקבה (רוסיה חולקה אז לאובלסטים – רובעים \מחוזות שבראשם עמדו אנשים שונים. אז זהו הרובע המוסקבאי. )

כמובן שיריביו ניסו למגר את השפעתו, וכבר ב46 החלו במתקפות כנגד פועלו באוקראינה. יש שטוענים שמלניקוב עמד בראש ההתקפות הללו. בעקבות ההתקפה הזו על חרושצ'וב נשלח "מכבה השריפות" הרשמי של הפוליטיביורו, כגנוביץ' – לאוקראינה.

 כגנוביץ' נטל מידי חרושצ'וב את תפקידו כמזכיר המפלגה באוקראינה, והשאיר לו את כהונת יו"ר מועצת המיניסטרים בלבד. אף על פי כן התגבר על כך חרושצ'וב וחזר לתפקידו ב47 עם עזיבת כגנוביץ'. עם הדעתו למוסקבה ב49 ברור שדעותיו בנושא החקלאות, שכבר ניסה אותן בעבר באוקראינה, יהיו משמעותיות. כך נוצר פולמוס שעלה מעל פני השטח. הקורבן הראשון של המהומה היה אנדרייב. מאמר בלא חתימה בפראבדה גינה אותו על פועלו למען שיטת החוליה. (שיטה בה החקלאי מנוצל לבדו בחוליה קטנה, ולא כגוף גדול. שיטה זו הייתה טובה לפני כניסת המיכון הכבד בשנות ה50, אבל עבר זמנה, ולכן הוא הושמץ כשנאמר שהוא תומך בה.) מנהיגי המפלגה ראו יתרון בשיטת ה"בריגדות" (ההפך מהחוליות) שהצריכה פחות מפקדי חוליות, דבר נחוץ בשל מיעוט חברי המפלגה באזורים הללו. שיטה זו נבחרה, ובשל חוסר תמיכתו בה, אנדרייב הודח ממילוי תפקידים פוליטיים, אך לא נעלם לגמרי. הרשו לו לפרסם דברי חרטה על השקפתו המוטעית, ולא ננקטה כנגדו פעולה. הוא לא נכנס כעבור שנתיים לגוף שהחליף את הפוליטיביורו, אך נשאר חבר בוועד המרכזי.

חרושצ'וב א התייצב בגלוי בראש המאבק כנגד שיטת החוליה, למרות שכנראה תמך במאבק. אולם הרפורמה שנעשתה בנושא – נעשתה כבר תחת שמו. התכנית – ליכוד כל המשקים השיתופיים הקטנים למספר קטן יותר של יחידות – שיהיו גדולות יותר. העניין בוצע מהר מאוד –ועד סוף שנת 50 ירד מספר המשקים בחצי. בסוף שנת 52, כבר היו רק 94000 משקים (לעומת 252000 במקור). חרושצ'וב טען שהקטנת מספרם ישפר את המיכון, יקטין הוצאות ויגדיל את היצור. אבל תוצאה נוספת שהייתה להפחתה זו הייתה הקלת בעיית הפיקוח המפלגתי.

פחות ראשי משקים – פחות אנשים שיש צורך שיהיו נאמני מפלגה.

 אולם בעיה זו עדיין הייתה רצינית. בשנת 52 עדיין היו כ18000 משקים ללא ארגון מפלגתי ואנשי מפלגה בראשם.

ברייה ומלניקוב, היו אלו שהתנגדו (גם אם לא בגלוי) למדיניותו של חרושצ'וב. ברייה ומקורביו דיברו כנגד תוכנית הליכוד, ונגד תוכניתו של חרושצ'וב ליצור "ערים חקלאיות". לפי תוכנית זו ישוכנו החקלאים בערים, אותן כמובן הם יבנו ליד שדותיהם. לפי תכונית זו הם אמורים לעבד את שדותיהם הפרטיים בפרברים. תוכנית כזו אמורה הייתה לעצבן את החקלאים ממש, ורבים כולל ברייה    (שהיה אחראי על הבטחון) חששו מהתגובה להצעה זו.  מקורביו של ברייה יצאו כנגד התוכנית, ובאוקטובר בקונגרס המפלגה יצא כנגדה מלניקוב בגלוי, מבלי לציין מי עומד בראשה   (יענו כנגד התכנית ולא כנגד חרושצ'וב). אין ספק שהביקורות הללו גובו ע"י סטאלין, שכן אין מצב שהם היו מעבירים ביקורת על המדיניות ללא הסכמתו.

 סטאלין לפני מותו הבהיר שבדעתו להקטין את התמריץ לאיכרים, ושאין בדעתו לאפשר להם לקנות את הציוד המכני איתו עבדו – שהיה בבעלות ארגון המ.ט.ס. גישתו הייתה להלאים ציוד, ולא למכור אותו. בצעד שכזה הוא ראה הליכה אחורה של הקומוניזם.  סטאלין ראה אף חזון לפיו המשקים יולאמו בעצמם. (כרגע הם היו על תקן מפעלים קואופרטיביים ולא ממלכתיים).

5 באוקטובר 1952 – הקונגרס המפלגתי ה19. הקונגרס הראשון מזה 13 שנה (הקודם נערך לפני מלחמת העולם השנייה) סטאלין – כבר היה בן 73. הוא לא השתתף במישרין בויכוחים, אבל נתן הודעת סיכום קצרה. אך למרות זאת לא היה ספר במידת שליטתו המוחלטת בנעשה. לא ניתן היה לדון בבירור מי יירש את סטאלין, אבל היה ברור שקרב הירושה קרב. לפיכך מי שהחזיק בהכי הרבה כוח – היה מועמד חזק. המועמדים היו מולוטוב, מלניקוב (ה"סגן" של סטאלין), ברייה (חלש על מנגנוני הביטחון)  וחרושצ'וב (החזיק במעמד בכיר, ומקורבו אריסטוב מונה לתפקיד בכיר).  מתוך שלושת הצעירים (למעט מולוטוב) זכה מלניקוב לפרסום הרב ביותר, אולם גם על חרושצ'וב הוטלו תפקידים חשובים. אף אחד לא חשב שהקונגרס הזה יהווה איזה שהוא שינוי, אך ניתן היה למצוא אינפורמציה חדשה בכל מיני תחומים. גודלה והרכבה של המפלגה, ההתפתחות המדינית, והשינויים בהרכב המפלגה, שזהו הנתון שמעניין אותנו כרגע. השינוי העיקרי – במוסדות המפלגה. הפוליטביורו והאורגביורו חוסלו, ובמקומם הוקם רכיב מרכזי תחת המזכירות – הפרזידיום. האמת היא שלא היה ממש תוחלת באורגביורו, ולכן היה אפשר לפרקו. בנוסף נטען שחרושצ'וב ביטל את הארגון הזה, כי לא היה חבר בו, ומלניקוב היה.

בשלב הזה מתואר מבנה המזכירות,לפי פירוט נורא מדוייק מה שחשוב לדעת זה שמתוך 36 חברי המזכירות (10 חברי פוליטיברו ועוד 26 חברי מזכירות), 18 התגייסו אל המפלגה אחרי 1924, מה שנקרא דם חדש.  כולם חשבו שסטאילן מנסה לרענן את צמרת המפלדה, מה שהלחיץ את הוותיקים, ואת חרושצ'וב.  שאמר 4 שנים אחרי שמטרת צעד זה הייתה להרחיק את החברים הותיקים ולהכניס צעירים שיפארו אותו. (את סטאלין). לשכה של 36 מנהלים הייתה גדולה מדי, והוקם גוף חשאי שנחשף רק לאחר מותו של סטאלין, ולא ידוע מי היה חבר בו. גוף זה ניהל בפועל את המעצמה.

במקביל – הועד המרכזי מנה  פי 2 חברים מאשר בשנת 39 (236 חברים). שוב, ישנו  פירוט על הרכב המזכירות. החשוב – נראה שבין עשרת המזכירים הבכירים (הפוליטביורו לשעבר) סטאלין ניסה  ליצור איזון בין ההשפעות של שני עוזריו הגדולים – מלניקוב וחרושצ'וב. כארבעה עלו והתעצמו יחד עם חרושצו'ב, ואחרים הלכו ודעכו יחד עם מלניקוב.

כמה סעיפים חשובים מההחלטות שהתקבלו על ידי הקונגרס הזה:

–          שם המפלגה שונה: "המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ".  המילה "בולשביקים הושמטה לגמרי.

–          החובה הראשונה במעלה: שמירה על אחדות המפלגה. החובה הראשונה הקודמת, לימוד לצורך הבנת יסודות המרקסיזם והלניניזם – ירדה בחשיבותה למקום הרביעי ברשימה.

–          הדגשת הצורך בביקורת עצמית ללא פחד וגינוי משתיקי הביקורות.

–          משמעת מפלגתית אחידה לכל. כלל זה בא כנגד  אלו שניצלו את כוחם…

–          גירוש חברים ממקומם בועד המרכזי  ידרוש רוב של שני שליש בהצבעה. חבר שגורש – יוחלף ע"י הבא אחריו ברשימה. כלל זה כבר היה קיים אך הופר בעבר.

–          קונגרס יכונס אחת לארבע שנים, ולא אחת לשלוש שנים כבעבר.

–          הקמת ועדה לבדיקת מצע המפלגה וחידושו. בועדה: סטאלין, ברייה, כגנוביץ', מלניקוב ומולוטוב. לא ברור אם הועדה התכנסה אי-פעם או שמותו  של סטאלין שיבש זאת.

סיכום השינויים שחלו בחברי המפלגה בין הקונגרס הקודם בשנת 39 לקונגרס הנוכחי ('52):

עצם הגידול במספר החברים הינו השינוי הגדול ביותר. המלחמה נתנה דחיפה לגיוס החברים  למפלגה – שהגדילה את כוחה, מתוך רצון להרחיב את הבסיס. תנאי הקבלה הוגמשו לצורך כך. שני מיליון איש הצטרפו למפלגה רק בשנת 42.

 כמעט 7 מיליון איש היו חברי המפלגה בשנת 1952. (לעומת בערך 2.5 מיליון בשנת 39')

וזאת למרות מותם של רבים במלחמה, ונסיון להעיף כאלו ש"לא התאימו". גםתנועת הנוער הקומוניסטית (הקומסומול) הגיעה ל16 מיליון חברים, לאחר ירידה בסוף המלחמה.

בסיס נרחב זה של המפלגה נשמר גם  לאחר מלחמת העולם השנייה. קו גיוס  חדש זה של חברים חייב שינוי גם במפלגה. במקום גיוס מועדף של אינטיליגנטיים, חזרה המפלגה לגייס פרולטריון, גם מתוך רצון לחזור להיות מפלגת המונים, ולא אליטה. כתוצאה מכך  עלה מספר החברים האיכרים לאחר המלחמה, וגם מספר הפועלים.

 אולם – מאחר ופועלים וחלקאים אלו היו עסוקים ביחסי המרות במפעל שלהם, ובאדמה שלהם, פעילותם במפלגה   היתה קטנה, ולא היה מי שיערער על עליונות האינטלטואלים במזכירות המפלגה.

1952 – רוב  חברי המפלגה צעירים. חברים חדשים. הערכה- 75% מחברי המפלגה נרשמו אליה לאחר שנת 41. בין שליש לחצי מתחת גיל 35. רמת ההשכלה – השתפרה. חמישית מחברי המפלגה סיימו תיכון (פי 2 מבשנת 39). 12% היו בעלי השכלה גבוהה.  גם מספר הנשים עלה, אך אף אישה  לא נבחרה לתפקיד משמעותי.

 מפרט לגבי עיסוקיהם של הצירים בשגרה. מראה שהמון היו פקידי מפלגה. אין נתונים מדויקים כי הם לא נאספו. כך גם לא נאספו נתונים על מוצא חברתי, אולם היו המון פועלים.

המעניין: למרות ריבוי הצעירים, כמעט כולם נשארו למטה, ולא התקדמו לתפקידים רמי דרש, אותם עדין תפסו ותיקי המפלגה.

 ראיה לחוסר הקידום המחבר לוקח מכמות החברים שקודמו מאז הקונגרס הקודם  (שהיה 13 שנים קודם). המספר הינו זעום, ביחס לתקופה שעברה ולמות רבים במלחמה.  תמונה כללית – יציבות חזקה בשלטון, ניידות רבה בדרגים הנמוכים.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים

מועדון 27 – מיתוס או מציאות?

מה משותף לג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, קורט קוביין, איימי וויינהאוס? והאם בשביל תהילת עולם צריך למות צעיר? מיתוס מועדון 27

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: