היסטוריה פוליטית: משטרים פוליטיים באירופה בראשית המאה ה-20 – דגם הדמוקרטיה הפרלמנטרית

היסטוריה פוליטית: משטרים פוליטיים באירופה בראשית המאה ה-20 – דגם הדמוקרטיה הפרלמנטרית

הבוחרים החדשים:

בין השנים 1871-1914 התפתחו מוסדות פרלמנטריים כמעט בכל אירופה המערבית והתיכונה. מכיוון שרוב המדינות היו עדיין ממלכות היו המוסדות בדר"כ גשר בין סמכות ממשלתית ריכוזית לבין תביעות העם לייצוג ולהשתתפות.

זכות בחירה רחבה יותר:  צרפת הייתה הראשונה שהעניקה זכות בחירה כללית לגברים ב1871. בבריטניה הוענקה הזכות בהדרגה תוך הכרה מתגבשת בכך שהפרט רשאי לבחור מבלי להתחשב בשווי רכושו. הבחירות החשאיות נקבעו 1872. בשתי המדינות לא ניתנה זכות בחירה לנשים עד מלחמת העולם הראשונה (אלא מה?). נורווגיה ופינלנד (חלוצות במתן זכות בחירה לנשים ב1907), ספרד ופורטוגל, שוויץ, בלגיה והולנד התפתחו בדרכים דומות . גרמניה ואיטליה נבדלו משאר המדינות במגמות הריכוזיות שאפיינו אותם עד שלב מאוחר יחסית.

במזרח אירופה פעלו אותן מגמות אך הן היו חלשות ואיטיות יותר. אוסטריה, הונגריה ורומניה העניקו זכות בחירה בתחילת המאה ה20 על סמך שיטות של מעמד. ברוסיה ותורכיה לא ניתנה זכות זו כלל.

הדמוקרטיה גאתה בכל מקום באירופה וב1914 ליחכה כבר את שולי אסיה. הרדיקלים ציפו שתוליד עולם חדש, תטאטא את הפיאודליות, זכויות היתר של האריסטוקרטיה, את הדלות והבערות של ההמונים. השמרנים והליברלים חששו שזכות הבחירה תהרוס את הדת, הכנסייה והמלוכה, ואת הסדר הציבורי שהיה יקר לליבם. משום כך המאבקים להרחבת זכות הבחירה היו ממושכים וקשים, מעוררי תקוות ופחדים.

התוצאות שנולדו לא היו כה דרמטיות. הליברלים החוקתיים ידעו דרכים רבות ויעילות לבלימת הפעולה של דמוקרטיה מלאה. רוב הצירים הנבחרים היו אנשים מתונים שמיומנותם התבטאה במציאת פשרות.

גידול האוכלוסייה:  הגידול העצום יצר את "עידן ההמונים", מה שאילץ כל מדינה לחדש את מנגנון הממשל והמנהל. בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה19 גדל מספר התושבים באירופה בשליש. כל ממשלה נאלצה כעת לטפל באינטרסים של קיבוצים גדולים וצפופים של אנשים יותר מאשר אי פעם בתולדות האנושות. הממשלות נתקלו באותן הבעיות: כיצד למשול בערי תעשייה צפופות; כיצד להבטיח לציבור שירותי תברואה, סדר ציבורי ומשטרה; איך להגן על פועלים מפני תנאים קשים של עבודה וחיים . שירותי הבריאות המשופרים, ותגליות רפואיות ותגליות מדעיות אף הורידו את שיעור התמותה. ב1914 גילתה אירופה את הדרך להתמודד עם מגיפות, כך שתוחלת החיים של תינוקות עלתה. חוקי בריאות הציבור וחוקי בנייה נחקקו. כל מדינה נהפכה למדינת-סעד במובן המינימלי עוד לפני 1914.

תיקונים חבריים: הפוליטיקה והמדיניות היו מופנות במידה רבה לבעיות חברתיות. הדבר התנגש עם מגמות חזקות של סחר חופשי וניתוק הפוליטיקה מן החברה והכלכלה. תנועות הולכות וגדלות של סוציאליסטים וארגוני-עובדים אילצו את המפלגות השמרניות להבטיח אמצעים הנוגעים לסעד ורווחה. כדי לעמוד בתחרות הגוברת על קולות הבוחרים המתרבים. החקיקה הרחיבה את פעילות הממשלות לתחומים חדשים כמו תנאי עבודה, ביטוח מפני מחלות, טיפול רפואי חינם ובתנאים מסוימים דמי אבטלה. מרכזי סעד לפעוטות, קצבאות-זקנה, בניית מערכת ממלכתית של בתי ספר, חוק חינוך. כל זאת בצרפת, גרמניה ובריטניה.

צרפת נבדלה מן השתיים מכיוון שהתיעוש והעיור בה היו איטיים, ההתיישבות נותרה בעיירות ובכפרים.

ß ב1914 היו לכל המדינות פרט לרוסיה חוקים מפותחים יחסית בנשואי עבודה ובתי חרושת, איסור העסקת ילדים (מתחת לגיל 12..), חוק שעות יום עבודה, תברואה והגנה מפני פציעה.

גרמניה סיפקה את הדוגמה הראוותנית למהפכה תעשייתית מהירה, וכן הכתיבה את הקצב בתחיקה חברתית שיטתית. התחיקה נועדה להגן מפני חולי, תאונות וזקנה – בהם ראה ביסמרק את הבעיות השכיחות בחיים העירוניים. בפרוץ המלחמה היו הפועלים הגרמנים מוגנים מפני קשייה וסכנותיה של חברה תעשייתית יותר מאשר פועליה של כל מדינה אחרת. היה זה יסוד חשוב בסולידריות הלאומית ובעוצמתה של גרמניה.

בלגיה, דנמרק ובריטניה הזדרזו לחקות את צורות הביטוח הלאומי מפני מחלות, פיצויים על תאונות עבודה.

ממשל מקומי ומיסוי:  הרחבת מערכות הביטוח הסוציאלי חייבה שידוד מערכות בממשל ובמנהל המקומי. בבריטניה החלו לנהל את אספקת הגז והמים כשירותים עירוניים. פינוי שכונות עוני, הקמת מגרשים ציבוריים ומגרשי משחקים. חוקי הממשל הנהיגו דמוקרטיה בכל הרשויות המקומיות. למועצות הנבחרות הועברו כמעט כל התפקידים המנהליים שמילאו עד אז שופטי שלום לא נבחרים, מערכות תברואה וחינוך. חלוקת משנה למחוזות עירוניים וכפריים.

עד 1914 רוב הערים סיפקו חינוך, גז מים חשמליות וכו' ברחבי אירופה . שווקים, מכבסות, בתי חולים, מרחצאות, בתי מטבחיים (מישהו עדיין ער?). שירותים עירוניים, מרחצאות ציבוריות (??).

בכל רחבי אירופה היו מועצות מקומיות וראשי ערים עסוקים בתכנון בתי ספר ובתי חולים, שעה שיותר ויותר מממשלות דיברו על תותחים ואוניות מלחמה.

הפעילות המוגדלת של הממשלות והמועצות המקומיות חייבה אמידה מחדש של הכנסות המדינה וחלוקתן. בבריטניה עורר המיסוי משבר חוקתי גדול. הצעת חוק לגבי מיסוי שנתקבלה לאחר מאבק של שנתיים הסירה את שליטת הלורדים בהצעות חוק הנוגעות לכסף.

המדינות הנהיגו מסי הכנסה והגדילו תכופות את שיעורי המס.

רוסיה והאימפריה העות'מנית:  הושפעו גם הן ממגמות אלו. ברוסיה הוקמו אסיפות של מחוזות שפעלו בשיפור בריאות הציבור, סלילת דרכים וחינוך. המיסוי הונהג בצורה לא צודקת ולא שוויונית ולמעשה המשטר הצארי פשט את הרגל לפני 1914.

האימפריה העות'מנית שקעה לאחר 1876 בימי הסולטאן "עבדול הארור" שסלד מכל דבר נוצרי, מערבי או אירופי. כמו ברוסיה דור של שלטון גרוע הסתיים במהפכה. התורכים הצעירים ב1908. הוא הודח לטובת אחיו הצעיר שהיה נח יותר. ונעשו רפורמות קטנות שפתחו את המדינה להשפעת מה מערבית.

היעדר משחק הגומלין בין ממשלה לחברה הביאה בשתי המדינות למתיחויות רבות ובסופו של דבר למהפכיות בתחילת המאה ה20.

הדבר מלמד על חולשת התנועות המהפכניות הרבות שהיו בכל אירופה המערבית והתיכונה. בכל מקום בו היו פרלמנטים וציבור בוחרים נודעה להם השפעה ממתנת ומתרבתת על הלהט המהפכני.

דעת קהל ומדיניות:

כל ממשלה אירופית לאחר 1871 ראתה למטרה להקים מערכת חינוך ממלכתית לשתי מטרות: 1. ביעור הבערות של ההמונים 2. הצמחת עתודה אזרחית בעלת הכשרה למילוי הצרכים הממלכתיים של הנדסה, מדע, רפואה, טכנאות ומנהל. צרפת ופרוסיה בלטו בהקמת מערכות חובקות מבני השכלה החל מבי"ס יסודיים וכלה באוניברסיטאות. חוק החינוך מ1870 בבריטניה קבע כי בית ספר יסודי יעמוד לרשותו של כל ילד אנגלי. 1880 חינוך חובה (רק אחרי מלה"ע ה-1 חינוך חינם). ברוב מדינות אירופה הכילו את חינוך החובה על ילדים עד גיל 9-10. מחסור במורים ובמבנים האט את התהליך במקומות רבים, אולם ראוי לציין את האוניברסליות וההתמדה של הממשלות בתהליך ואת ההקצבה הכספית בתקופת חימוש גובר והולך.

מאבקים נערכו עם הכנסייה על הפקעת החינוך והפרדת התכנים.

כנסייה ומדינה: מחלוקת ממושכת ומרה נערכה עם הכנסייה על תכני החינוך בכל מדינות אירופה. ב1905 הריב הניטש הביא להפרדת הכנסייה מן המדינה בצרפת ולקרע עמוק בדעת הקהל. ביסמרק ניהל מלחמת תרבות ודרש את פיקוחה של המדינה על הכשרת כמרים והידוק הפיקוח החילוני על החינוך– סוף המאה ה19. איטליה, ספרד ואוסטרו הונגריה חוו מאבקים סבוכים על רקע יריבויות לאומיות. בתקופה זו ביקרה כל אירופה בבית הספר, הדור החדש למד לכל הפחות קרוא וכתוב ומה שהיה ראוי בעיני המדינה שידעו אזרחיה. מספר המורים גדל והם נעשו יסוד בעל השפעה בקהילה. המורים שהוכשרו על פי רוב על ידי הממשלה נעשן מטיפים של דוקטורינות חילוניות או לאומיות. הרעיונות של נאמנות, משמעת ולאומיות נלמדו תוך חתירה מתמדת תחת אושיות האמונה הדתית. מאחר שהרחבת החינוך חלה בתקופה של גאות במדע, ריאליזם, פוזיטיביזם, חילוניות ולאומיות הדבר הוסיף למחלוקות הקשות . ההתנגשות הכנסיות – שהיו עד אותה עת מקור הידע וההשכלה – הותירה צלקות בדעת הקהל באירופה. קרע איים כל העת על החינוך. הדור החדש נחלק לאלה שהשכלתם מיליטנטית, לאומאית ואנטי-קלריקלית ובין אלה שהשכלתם מן הכנסייה אמנם מיליטנטית גם כן.

אחת מתוצאות ההתקפה על הבערות היתה ההכשרה העקיפה למשמעת חברתית. לראשונה הוכשרו העירוניים לחיי קהילה מגובשים ולצורה אחידה של משמעת קבוצתית. חלק גדול מהם עבר מיד לאחר גיל 10-14 למשמעת של בית החרושת. לאחר מכן תוגברו המשמעת על ידי מדי הצבא. יחידות המשפחה או הכפר או הכנסייה חדלו להיות חשובות בקהילות גדולות יותר, אישיות פחות ומאורגנות יותר. אחרת אי אפשר היה לקיים חיים מסודרים ותרבותיים בקהילות החדשות והגדולות של הערים והמדינות . זה היה הדור הראשון שחווה את ההתאקלמות וההסתגלות שכפה הלימוד והוליד רגשות חדשים של תסכול, עיוותים פסיכולוגיים שעשויים היו למצוא פורקן בדחפים אנטי-חברתיים או לחילופין בכניעה לאינסטינקט של העדר.

מכשירים חדשים לעיצוב דעת הקהל החלו פועלים – ההתאגדויות למיניהן, מפלגות פוליטיות, עיתונות פוליטית ותקשורת המונים.

ההתאגדות ההמונית והעיתונות: במדינות מעטות ניתן חוש לאזרחים להתאגד או להתכנס אף שאלו נחשבו זכויות יסוד מאז ומתמיד בדמוקרטיות. באמצע המאה ה19 היה תור הזהב של ההתאגדויות למיניהן להשגת מטרות אלו ואחרות. בסוף המאה כבר מוכרים בחקיקה ארגוני העובדים, אולם מוטלים עליהם הגבלים חמורים.

חופש ההתבטאות והעיתונות שהיה קשור קשר הדוק לחופש ההתאגדות, הובטחו אף הם בחקיקה. אף שהעיתונות הפוליטית סבלה מדיכוי חוזר ונשנה תחת נסיבות שונות .מספר העיתונים שראו אור באירופה הוכפל בשני העשורים האחרונים. צמח זן חדש של עיתונות – ספרותית ומתוחכמת פחות, ופונה יותר להמונים. סנסציונית ופחות אחראית ותלויה בפרסום מסחרי יותר מאשר בקונים ומנויים. בסוף המאה ה19 הייתה עיתונות טובה ונמרצת של המעמד הבינוני. ובעקבותיה עיתונות פופולרית ופרולטרית יותר. הם היו תחרותיים ומסחריים באופיים ומיועדים היישר אל הציבור החדש של יודעי קרוא וכתוב.

מפלגות ותנועות פוליטיות החלו להזדקק לעיתונות כדי לקיים מגע עם הבוחרים ולגייס תמיכה למטרותיהן. בכל מדינה התפתחה העיתונות פוליטית לצד מסחרית ולעיתים הם התמזגו. העיתונות הגרמנית עשתה הרבה ל"הלאמת" דעת הקהל . גם בצרפת היתה עיתונות פוליטית חזקה. אולם העיתונים הגדולים והנפוצים נמנעו בזהירות מלעורר חרף של קוראים אלו או אחרים. פשע, ספורט, מין וסנסציה היו הנושאים החביבים. ביטאוני המפלגה היו עזרים חשובים בטיפוחן של תנועות פוליטיות וחברתיות חדשות במיוחד הסוציאליסטיות שבהן.

התרגשות ציבורית:  מגמות החינוך ההתאגדות והעיתונות חוללו שינויים פוליטיים בזירות הלאומיות והבינלאומיות. דוגמא להשפעת דעת הקהל על המדיניות:

צרפת – היקף השחיתות שסביר להניח שלא היה גדול יותר משל בתי המלוכה הקודמים. אולם כעת היה הציבור ער לכל שערוריה. שערוריית מימונה של תעלת פנמה זיעזעה את הממשלה והרפובלקיה והביאה להעמדתם לדין של שישה שרים. 1896 פרשת דרייפוס. משפטו של אמיל זולא היה לפולמוס פוליטי לוהט – בין ערכי הצבא לזכויות הפרט. נסתיימה בשחרור דרייפוס והחזרתו לצבא ואף בניסיון הפיכה רופף של הימין.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים